דברי נחמיה יורה דעה רז

נחשב לפושע כו' כנ"ל לרמב"ן. או במזיד להראב"ד הכל שייך להחמיר בתשובתו שיהי' ע"י ח"מ. וממילא אין מד' רש"י ראי' מאומה. (ובלא"ה המשך ד' הרא"מ ז"ל אינם מובנים לי כלל מה זה שהקשה לעצמו מתחי' מד' הרמב"ם בהתשו' אדרב' לפ"מ שהי' סובר דבח"מ בעי' התשוב' מח"מ הי' סייעתא לזה מד' הרמב"ם שם לפ"מ שהבין מתחי' שגם בשאר עבירות בעי' התשוב' באותו ענין שחטא. אלא שלפי המסקנא דהתם רק לענין שיהי' תשוב' גמורה אבל לענין לחזור לכשרותו לא בעי' כולי האי אז דוקא מזה קש' לדבריו הראשונים דהוי ס"ל דהא דבעי' התשוב' בענין ח"מ הוא דוקא לפי שהחטא הי' ג"כ עד"ז שהרי ממסקנתו בד' הרמב"ם דהת' מוכח דלא בעי' כלל התשוב' באותו ענין שחטא. אע"כ הא דמחמרינן בטבח הוא מטעם אחר (לפי שהכשיל רבים וכה"ג). ואולי יש ט"ס בדבריו ז"ל באופן שעפ"י ד' הרמב"ם הנ"ל חזר בו מסברתו שבראש דבריו ושע"כ מסיק לבסוף דגם בדליכא ח"מ בעי' תשוב' דז"ב בשעבר ג"פ עכ"פ)

והנה כעין הראיה מרש"י שהביא הרא"מ וכת"ר. איתא ג"כ בב"י שם שהקשה למה לא הביא הטור בשם הרא"ש כמו בשם הרמב"ם. דהיינו ממ"ש הרא"ש ג"כ כעין מ"ש רש"י עי"ש. (והא דלא הקש' ג"כ למה לא הביא הטור בשם רש"י ג"כ. י"ל דעיקר קפידתו הי' על הרא"ש שהוא אביו של הטור). וכבר תירץ הב"ח שאין ראיה מהרא"ש דאף אי לדידי' איירי הסוגי' בדליכא ח"מ שפיר שייך להחמיר בהתשוב' שתהי' ע"י ח"מ שאז נתברר ששב בתשוב' שלימה כו'. וכ"כ הט"ז דלא ידע מאי קאמר הב"י דמ"ש הרא"ש ע"י ממון אחר פי' שישוב בתשוב' שלימה כו' ולעולם אפי' בטבח כו' ולא נהנה כלום (ע"ש שיש ט"ס דמוכח והכוונה כנ"ל). ולפ"ז ממילא ה"ה והוא הטעם דאין ראי' כלל מד' רש"י שכ' נ"כ רק בענין התשוב' כו' וכנ"ל. כ"ז כתבתי להפיס דעת כת"ר ולרווח' דמילתא אבל לדידי גם אם הי' איזה משמעות וראי' מרש"י ורמב"ם אין נ"מ כלל לנ"ד במה שהקשה על דברי מוח"ז רבינו ז"ל לפי הגי' שלפנינו מה שדו"מ מהני גם היכא דאיכא ח"מ כו'. וכפי ששמעתי מכבודו וכמ"ש שגם איהו מודה בזה עפ"י ד' הת"ש. ותקשה כת"ר לנפשי' כיון דלדבריו ע"כ הסוגי' מיירי בסתמא ובדאיכא ח"מ ואז ליכא תקנתא אחרת כ"א שילך למקום שא"מ ויחזיר אביד' כו'. ואיך קי"ל דדו"מ מהני. וכבר הקשה זה מוח"ז רבינו ז"ל בעצמו ותירץ דהתם במזיד דוקא. ואיך יפרנס כ"ז כת"ר לא אדע

גם מה שתירץ הא דמוציאי' מחזקתו מספק עפ"י סברת התומי' כו' הנה ס' התומי' גופי' נראה דחידוש הוא שחידשו הוא ז"ל (וצ"ע אם יתקיים כו'). וי"ל הבו דלא לוסיף עלה היינו דוקא כשעכ"פ נפסל מדרבנן בודאי משא"כ בנ"ד לפ"ד כת"ר (ע"פ ד' הטור) לא נפסל כלל היכא דליכא ח"מ דדיינינן כשוגג א"כ גם בדאיכא ח"מ למה לא נדייני' כשוגג ולא יפסול כלל כו' ולפי שלא ידעתי איך ומה הוא דעת כת"ר לא אאריך בזה כעת: שאלה

(לסי' ב' ה') ומובן השאלה מתוך התשובה. שרצה השואל לדחות ראיות התוס' ריש חולין (ד"ה הכל) דנשים מותרי' לשחוט מהא דקדשים עי"ש. והקשה השואל אחר שעשה הנחה דטעם דנשים משום טורח התיקון של סכין דלא טרחי. ולא טורח הבדיקה עצמה דטרחי. וזה לא שייך בקדשים. דאם נתקלקל הסכין שוב אין לו תקנה רק זורקו ונוטל סכין חדש. משא"כ בחולין שפיר הוי לאסור שחיטה בנשים

תשובה

א הנה בענין הסברא שהמציא לחלק בין חולין למקדושין (אחר ההנחה שהקדים לדמות נשים למומר ושבשניהם הטעם דלא טרחי לתקן הסכין כו'). עפ"י דאמרי' בזבחי' שבמקדש אם נתקלקל הסכין זורקו ונוטל סכין חדש כו' עכ"ל. עם שדבר חכמה הוא (לפי ההקדמה הנ"ל ויתבאר אי"ה) אבל לא ידעתי אנה ראה לשון זה בזבחים. ולפה"נ כוונתו למאי דאיתא שם ד' פ"ח סע"א. סכין שנפגם אין משחיזין את פגימתה כו'. והרי שם פרש"י פגימה גדולה שתיקון השחזתה ניכר משמע בהדיא דאתא לאפוקי פגימות דקות הפוסלין לשחיטה. דאילו היו מתקנין. והא דאבא שאול שם שאמר סכין מטרפת הי' כו'. הרי פרש"י שהיתה רכה לפגום פגימות דקות תמיד כו'. משמע דאילו לא היתה רכה כ"כ אף שהי' מתרמי לפעמים פגימות דקות היו מתקנין. ומסתימות לשין הרמב"ם (פ"א מה' כהמ"ק ה' ט"ו) אין ראיה (כ"כ) דנקט לשון הגמרא כדרכו וע' מ"ל שם. ובתוס' דריש חולין (ג' רע"א) יש סברא דסכין של שחיטת קדשים אינה כלי שרת כלל. וע"ש בחידושי הרשב"א ור"ן ראיה לזה מפ"ו דפסחים (ס"ו א') דמשמע שהי' כא"א מביא סכינו מביתו. (וכ"ה בתוס' רפ"ה דזבחים) ובריטב"א שם המסקנא שאינה כלי שרת גמור כו' עי"ש. אלא שלכאורה מהך דזבחים דפ"ח הנ"ל צ"ע על בעלי סברא זו. ובפרט מהא דאבא שאול סכין מטרפת כו' (דודאי היינו סכין של שחיטה) ואמרי' וגנזוהו. וברמב"ם שם גונזי' אותו בצד ההיכל כו'. ומעין זה במשנה ספ"ד דמדות בית החליפות ששם גונזי' את הסכינים. מכ"ז משמע פשט' דסכין של שחיטה הוי כלי שרת. וצ"ע שלא העירו כלל מזה התוס' ושארי פוסקים הנ"ל)

ב' אמנם ענין ההקדמה שהקדים בטעמ' דמומר ונשים. זוהי חקירה (ראוי' קצת) בפ"ע. ועם היות שהוא מילתא דלא שייך כלל. אמרתי הואיל ואתי לידינו ארחיב הדיבור קצת בזה. ומענין לענין השייך לזה. כדי להפיק רצונך שיהי' אני המתחיל כו'. והנה מה שהחליט בטעמא דמומר שהוא מצד טורח התיקון ולא טורח הבדיקה עצמה. מכח הראיה מד' הרשב"א שבטוש"ע סי' ב' ס"ד. תמהני שלא ראה ד' מוח"ז רבינו ז"ל בקו"א שמסק"ב (דט"ו עב"ג) דעם היו' שמתחי' כ"כ עפ"י ד' הרא"ש בפי' מיטרח לא טרח לתקנה כו' מ"מ מסיק אבל מד' הרשב"א בת"ה משמע כו' דמיטרח לא טרח אף בבדיקה לבדה. הרי אדרבא מד' הרשב"א אלו משמע לי' ז"ל להיפוך. גם מה שנד מסברתו גבי נשים. מכח ד' הר"ן שלא אמרו שהן עצלניות ובודקות כ"ש כו' אלא במה שאין שם איסור ידוע כו' תמהני שלא ראה ד' מוח"ז רבינו ז"ל רסי' א' שכ' בשם רש"ל. שהתוס' דפ"ק דפסחים ס"ל דאפי' בודאי איסור לא מהימני בדבר שיש בו טורח רב לתקנו כו' (והרי יסוד דבריו כאן על התוס' קאי)

ג אך באמת יש לעיין בכ"ז. ותחי' אכתוב בענין המומר. וארחיב קצת בביאור ד' מוח"ז רבינו ז"ל ושאר פוסקי' ומה שצ"ע לפע"ד בדבריהם ז"ל. הנה האחרונים נתקשו בד' הרשב"א שבטוש"ע סי' ב' הנ"ל, מה שהצריך שיאמר בזו היפה שחטתי. דממ"נ אם אינו ידוע לנו שהיו שני הסכינום עמו בשעת השחיטה. אין להאמין למומר באמירתו. ואי בדידעי' שהי' עמו גם בלא אמירתו יש לנו לומר דמסתמא בדקם ושחט בהיפה. משום דלא שביק היתירא ואכל איסורא ופי' הש"ך סקי"ג דמיירי בדידעי' כו'. והא דמ"מ בעי' אמירתו תירץ בש' הפרישה דהיינו משום דכל דאפשר לברורי מבררינן. והט"ז סק"ז בתחי' תירץ דמיירי בדלא ידעינן ומ"מ סמכי' על אמירתו משום דבלא"ה יש חזקה לקולא (דכאן נמצא וכאן הי' כמ"ש במה"ב).