דברי נחמיה יורה דעה רו

(כהטור לדעת הרמב"ם). או אף להקל בתשובתו ובקד"ח לחוד אף בלי ראינוהו דו"מ מיד. כדמשמע ממה שאמר כת"ר ליישב עפ"י ד' הת"ש). והרי מוח"ז רבינו ז"ל כ' בהדיא ואין חילוק בכ"ז בין הטבח השוחט לעצמו כו' ובין טבח כו' עי"ש. דהיינו דבשניהם בעי' התשוב' דז"ב. אם לא שראינוהו דו"מ מיד כו' ואין להאריך בזה כעת עד שאשמע מה דעתו וכוונתו בזה. אמנם לפה"נ לא בא כ"א להשיג עלי באיזה פרט א' במ"ש למצוא טעם על מה שנטה מוח"ז רבינו ז"ל מד' הרא"מ ומהרי"ט. ואמרתי שעכ"פ נראה שחידש הוא שחידשו הרא"ם ז"ל וכל הפוסקים שקדמוהו לא דברו בזה. וי"ל אי איתא דס"ל הכי לא הוו שתקי מזה. (ועם דלא זהו עיקר בדברי כ"א איזה סניף לרווחא דמילתא) ותפס כת"ר עלי בזה בתמי' גדולה דלא שתקי מזה כ"א עונים ואומרים בקול גדול ולא יסף כו'. והיינו במה שביאר לחזק ראי' הרא"ם ז"ל מרש"י ורמב"ם כו'. ע"ז אני אומר וכי לא ראיתי מ"ש הרא"ם. אלא כוונתי מובן שעכ"פ אין מרש"י רמב"ם כ"א משמעות דורשין. אבל לא הוי שתקי (גם הם) מלפרש בהדיא שיש חילוק לדין בין טבחי שבגמ' לבין טבחי זמנינו וכ"ש שכל גדולי הפוסקים הראשונים כמו התוס' ורמב"ן ורשב"א ורא"ש ור"ן וכוותייהו שדרכם לבאר ולפרש הכל. ודיברו כולם בדין זה בסתימות דמשמע ודאי דלא ס"ל שום חילוק (ולא הי' לי למנוע מלכתוב כל גדולי הפוסקים כיון שגם ברש"י ורמב"ם אין הדבר מפורש עכ"פ). ולהפיס דעת כת"ר אמינא שגם משמעות וראיה גמורה ליכא גם מד' רש"י ורמב"ם. ואתחיל מד' הרמב"ם הרי חזינן כמה הי' פשיטא ליה להכ"מ שבעיקר הדין אין חילוק גם להרמב"ם כ"א לענין חומר התשוב'. עד שכ' שנ"ל שהוא מבואר בד' הרמב"ם ולא הוצרך להאריך כ"א לאפוקי ממ"ש הטור כו' עד שבסוף כ' לקיים ד' הטור בדרך אפשר. לחלק כעין סברת הרא"מ ודעימי' וכעין זה ד' הב"י. וגם הב"ח כ' ג"כ עכ"פ שאפשר לפרש ד' הרמב"ם בע"א ושאין חילוק כלל (דאף בשוחט לאחרים בעי' התשוב' דז"ב) וגם דעת הטור עצמו פי' כן (דהיינו דדיינינן ליה כאוכל נבילות להכעיס כו' עי"ש). אלא שלבסוף נתן טעם לפי' הטור ברמב"ם (ופ' כן) מכ"ז מבואר שעכ"פ לא נחשב הדבר כמפורש ברמב"ם. ואף גם לאו ראיה גמורה היא עכ"פ לפרש כהטור. ובד' השו"ע נראה כמבואר דס"ל לדינא כדעתו בפי' ד' הרמב"ם (לא כמ"ש אליבא דהטור) שהרי בס"ו כ' סתם טבח שינא טריפה מת"י כו' רק בס' ל"ד לענין התשוב' כ' חזרת טבח שהי' בודק לעצמו כו'. והסמ"ע עם היות שביאר בהדיא לחלק בין טבח לטבח לגמרי היינו דבשוחט לאחרים לא נפסל כלל. אבל נראה דעיקר הטעם לדבריו היינו רק משום דכיון דאין כאן כ"א לפני עור כו' (וליכא מלקות כו') לא נפסל לעדות כ"א ביש ח"מ כו'. ומ"ש חדא דאיכא מימר דטעה כו' הוא רק לרווחא דמילתא. והאו"ת ונ"מ לא העתיקו סברא זו בשמו כלל כ"א החילוק הוא מצד דבלפני עור לא מיפסל בלא ח"מ (וע"ש בתומי' סק"ג ובנ"מ בביאורים סק"א דבח"מ לא בעי' עביר' שיש בה מלקות). וכ"ה בט"ז ע"ש (דמ"ד ע"ב) וכן ראיתי בס' ראש יוסף למוהר"י אישקאפי. ושוב מצאתי כן בהדיא במהרי"ט (גופ') בחלק ח"מ סי' מ"ג (דס"ז ע"ד) ע"ש. והנה מובן שלסבר' זו אין חילוק זה אמור כ"א לענין עדות בלבד משא"כ לענין להעבירו מאומנתו ודאי שאין חילוק כלל (מצד זה). וא"כ גם לד' הטור אם נא' שזהו הטעם אין ראיה כלל לנ"ד. ובזה א"ש נמי מה שהטור לא כ' כן כ"א בח"מ משא"כ ביו"ד בסי' קי"ט לא הזכיר זה כלל גם האו"ת לעצמו כ' סברא אחרת בטעם החילוק. מה שאותו סברא ג"כ לא שייך כ"א גבי עדות כו' ע ש באורים סק"י. נמצא הרי שלך לפניך דלא זו בלבד שעכ"פ אין הדבר מפורש ברמב"ם אלא אף גם זאת שלפי האמת לרוב הפוסקי' (כמעט כולם) גם להרמב"ם אין חילוק בין הטבחי' לענין לפוסלו לשחיט' עכ"פ. היינו מהרי"ט וראש יוסף (וסמ"ע) וט"ז ואו"ת ונ"מ. (ומ"ש הסמ"ע בסק"פ דאין הכשר למחצה צ"ל לפ"ז דרק אחר שהעבירו אין סברא להחזיר ולהכשירו למחצה עפ"י תשוב' קלה. ולהב"י יש חילוק גם לענין שחיטה אבל רק לענין התשוב' (וע"ז מפורש בד' מוח"ז רבינו ז"ל דלא ס"ל כוותי' כ"א כרמ"א). אבל מ"ש לפרש ד' הטור בדרך אפשר כנ"ל לא ס"ל כן להלכה כדמשמע בשו"ע כנ"ל וכדסיים בבד"ה אבל (הרשב"א) כ' דאי אמר שוגג כו'. ולא נשאר כ"א הב"ח במסקנתו כו' ויחיד הוא כו' (וקצת יש לי לומר שגם הב"ח לא ס"ל הכי כ"א לענין עדות כדי שלא יחלוק על כל הגדולים הנ"ל אך לפי שאין ת"י כעת ספרו על יו"ד ותשו' החדשות לא אכתוב כעת. ועכ"פ אין נ"מ כ"כ מזה. וכבר יצאתי י"ח כו' וע"ז הי' כוונתי במכתבי הא' שכתבתי זולת הרמב"ם יתבאר אי"ה. ודלא כמר שהחליט כ"כ בדעתו עד שחשבו כעונה בקול גדול כו'). וממוצא דבר נשמע ג"כ דאחר דאשכחן פלוגתא בין גדולי הראשונים ז"ל ולהראב"ד איירי ההיא עובדא במזיד דוקא אין ראיה כלל מד' הרמב"ם דלא ס"ל הכי. דגם אי במזיד שפיר י"ל שעכ"ז הצריך שוחט לעצמו כו' דוקא. מטעם דבלפני עור דליכא מלקות בעי' ח"מ כנ"ל בשם הגדולים הנ"ל. (ומה שגם בהמ"א ובה"ש הזכיר ג"כ כה"ג ית' אי"ה ועכ"פ הרי כך הם ד' הגדולי' הנ"ל) ומ"ש כת"ר דמשמעות לשון נפיק טריפותא משמע דאיירי בסתמא כבר גם אני הזכרתי כן אבל מ"מ הרי הראב"ד פי' במזיד. וגם מה שהוסיף כת"ר דאל"כ הל"ל דאפיק כו'. אין מזה הכרח כ"כ דא"כ הי' משמע שהוציא בחזקת טריפה ע"ש בסוף הסוגי' או שיוצא טריפה מת"י כו' שהכוונה שיוצא' בחזקת טריפה כו'

ומעתה אשוב ע"ד המשמעות מד' רש"י ז"ל. הנה לכל היותר ליכא למישמע מיני' כ"א לענין חומר התשובה דמצרכינן שיחזיר אביד' כו' הוא מטעם דבעי' כעין העבירה שהי' ע"י ח"מ וע"ד שפי' הב"י בד' הרמב"ם א (וכמבואר ג"כ מד' כת"ר). וממילא אין ראיה כלל מזה לעיקר סברת הרא"מ ודעימי' דהרי גם אם נאמר שגם היכא דליכא ח"מ נפסל (לגמרי) מצד שה"ה פושע (ע"ד שנזכר במכתבי הא' להרמב"ן והרשב"א כו') או אף גם אם נאמר דהסוגי' איירי במזיד כד' הראב"ד מ"מ י"ל דס"ל לרש"י דהא דבעי' תשוב' מחמדת ממון דוקא היינו רק היכא דהעבירה הי' ע"י ח"מ כו'. אך באמת לא ידעתי כלל הראיה מרש"י (שהביא הרא"ם ז"ל) דממ"נ אם נניח זה לסבר' פשוט' דכל שאין העבירה ע"י ח"מ לא שייך להצריך שיהי' התשוב' ע"י ח"מ א"כ גם בלא ד' רש"י מוכח דע"כ ההוא טבח' איירי בדאיכא ח"מ דאל"כ למה הצריכו שיחזיר אביד' כו'. ואם אין זה הנחה פשוט' מה נתוסף מד' רש"י הרי רש"י לא פי' כלום בגופה דעובד' כ"א בענין התשוב' כו'. ובאמת לפ"מ דמסיק הרא"ם ז"ל דגם היכא דליכא ח"מ אי הוציא טריפה ג"פ בעי' ג"כ התשוב' דז"ב ממש. א"כ ה"ז סותר למה שנראה מראש דבריו שטעם התשובה שיחזיר אבידה כו' הוא רק משום דהעביר' הי' בח"מ. אלא שגם אם העביר' הי' בלי ח"מ מ"מ בעי' התשוב' מח"מ (שבעבירה גדולה שהכשיל רבים מחמירי' שיהי' התשוב' בח"מ. דתשוב' מח"מ היא הורא' דשב בתשוב' שלימה כו' וע' לקמן). ולפ"ז ממילא אין ראי' כלל מרש"י כמובן. וביותר יפלא בעיני ד' הרא"מ ז"ל מאחר שמסיק מד' הרמב"ם בה"ת דבשאר עבירות לא בעי' דוקא שיהי' התשוב' באותו ענין לענין חזרת לפשרותו (כ"א שאינה תשוב' גמורה כו') וכן הוא האמת. א"כ למה בענין עביר' דח"מ יהי' נצרך שיהי' התשוב' ג"כ באותו ענין דח"מ דוקא. אע"כ הטעם שהחמירו בזה שיהי' התשוב' בח"מ הוא רק משום שהכשיל רבים כו' (שהיא עבירה גדולה ושיערו חכמים שאין ראיה שחזר ביה כ א ע"י חזרה מח"מ כו') וע"כ גם אם העביר' הי' בלי ח"מ כמו בג"פ להרא"מ. או גם נאמר שאף בפעם א'