דברי נחמיה יורה דעה רה

יסוד בנינו ובנפילת היסוד יפול הבנין שבגוף סברתו שהיכא דאיכא ח"מ נדיינהו למזיד אין הדין נותן כן כי למה נוציאנו מחזקתו מספק. וטעמו ונימוקו עמו מכמה קושיו' וראיות. גם יסוד בנין הרא"מ ודעימי' דהקשו ההיא דתשו' הרשב"א (והרא"ש) שכ' תקנה דקד"ח והוא נגד הגמ' דפ' ז"ב וע"ז כתב מעכת"ר שהוא נלקח מגמרא דבכורות והשיג ע"ז ע"פ מש"כ בחידושי הר"ן שם. ובמקום גדולתו כו' כ' כת"ר שלא בא להשיב על דברי הגדולים רא"ם ודעימי' כ"א להצדיק את הצדיק דמעיקרא רבינו ז"ל שנטה מדבריהם. זהו כללית ד' כת"ר ועתה כמצווה ועושה אכתוב הנלפע"ד. שמש"כ כת"ר כיון דדין טבח שיצא טריפה מת"י נזכר בגמ' ומלא בכל הפוסקים. איך הוי שתקי מזה כל הפוסקים לחלק בין איכא ח"מ לליכא. ולפע"ד מלשון הש"ס ההוא טבחא דנפקא טריפותא מת"י משמע ודאי דבסתמא מיירי (ולא דידעינן שעשה כן במזיד) שא"כ לפחות הוי להו למינקט דאפיק טריפותא מת"י. ואסיק' אלא מאי תקנתי' כו' ויחזיר אביד' בד"ח כו'. ומדלא מצאו לו חז"ל אלא תקנה זו בדבר שבממון משמע ג"כ שמיירי בטבח שבודק לעצמו ומוכר וחשדינן ליה שהוציא הטריפה בחזקת כשירה מצד חמדת ממון ולזה צריך תשובה זו שבזה ידעינן דהדר ביה מלעשות עביר' בשביל ח"מ. וגם נפלאתי הרי הרא"מ הוכיח כן מפירש"י להדיא דבטבח הבודק לעצמו ומוכר איירינן. והיינו משום דאין בו מהטעם כלל שיחמירו חז"ל בטבח הבודק לאחרים ויצא טריפה מת"י להצריך דוקא תקנתא זו. ואף את"ל לדחות מש"כ שמשמע כן מלשון התלמוד. עכ"פ מדברי רש"י למדנו דהתלמוד בטבח הבודק לעצמו ומוכר מיירי מנ"ל להוסיף על דברי חכמים שאף בבודק לאחרים דינא הכי דוקא. עלה בידינו לחזק ראיות הרא"מ שמפרש"י נלמד לחלק בין איכא ח"מ להיכא דליכא ח"מ. עתה אשוב לראיות הרא"ם מהרמב"ם והטור. שלשון הרמב"ם וכן טבח שהי' בודק לעצמו ומוכר כו' ה"ז פסול לעדות עד כו' (וכ"ה לשון הסמ"ג רי"ד) מבואר מדבריו לחלק בין טבח שבודק לעצמו ומוכר ובין טבח הבודק לאחרים. ונחלקו אליבי' הטור והכ"מ. סברת הטור בד' הרמב"ם דבבודק לאחרים אינו נפסל כלל לעדות. והטעם שאינו נפסל כ' הכ"מ והב"י משום דכיון דאין לו בזה הנאת ממון לא חשדי' במזיד אלא בשוגג. ודעת הכ"מ לעצמו בד' הרמב"ם דבין בודק לעצמו ומוכר ובין בודק לאחרים זה וזה נפסלי' לעדות לא נשתנה דינם אלא לענין חזרה לכשרותו. ומשמע מכל דברי הכ"מ והב"י אלו דמ"ש הרמב"ם ויצא טריפה מת"י מיירי בסתמא. לא דוקא בדידעינן שהי' במזיד. (אשר בסתמא לא בעי' האי תקנתא דילך למקום שא"י כו' וסגי בקד"ח אשר זהו ד' כת"ר) אלא אף בסתמא בעי' האי תקנתא דוקא בטבח דאית ליה בה ח"מ (בין להכ"מ והב"י ובין להטור) ולא סגי ליה בשום תשוב' במקומו וכלשון הש"ס אלא מאי תקנתא כו' וממילא נשמע מזה מדפירש הב"י והכ"מ לשון זה של הרמב"ם דבטבח הבודק לעצמו ומוכר ויצא טריפה מת"י אף בסתמא בעי' תקנתא דז"ב (ולא הביא חולק ע"ז). גם מ"ש בשו"ע סס"ז חזרת טבח כו' ויצא טריפה מת"י כו' מיירי אף בסתמא ובעי' תקנתא דז"ב (ומלבד זה סתימות לשון הש"ע משמע כן) ומשמע ג"כ מדברי הב"י וכ"מ לסברת הטור אליבי' דהרמב"ם לחלק בין טבח לטבח כנ"ל (ובבודק לאחרים לא מיפסיל כלל) היינו דבאיכא ח"מ חשדינן ליה במזיד ובליכא ח"מ ליכא החשד דעביד במזיד ודיינינן ליה לשוגג והיינו ממש כד' הרא"ם ודעימי' וכ"כ הב"ח בד' הטור להרמב"ם דבבודק לעצמו ומוכר דאיכא ח"מ דיינינן ליה במזיד ובבודק לאחרים דליכא ביה ח"מ לא דיינינן ליה אלא בשוגג. וכ"כ הב"ח בי"ד קי"ט ובתשובותיו החדשות סי' נ"ג. וד' הסמ"ע בדעת הטור והרמב"ם ג"כ נראה דבאיכא ח"מ אף בסתמא חשדינן ליה במזיד (ובליכא ח"מ תלינן דהוא בשוגג מטעם דאין אדם חוטא ולא לו) והב"י בש"ע י"ד קי"ט סט"ו כ' המוכר דברים האסורים כו' ואין לו תקנה עד שילך כו' ומשמע ג"כ מסתימת לשונו דבסתמא מיירי וכדעתו בב"י והט"ז שם סס"ק ט"ו העתיק דברי הב"י שבח"מ ומדמוכח ד' הב"י דאף בסתמא בעינן הך תקנתא דז"ב משמע ודאי דגם הט"ז הכי ס"ל. ולזאת לפע"ד נפלאתי על מש"כ מעכת"ר דשתקי מזה כל הפוסקים שקודם הרא"ם ורוב גדולי הפוסקים שאחריו דהרי הטור דייק כן מהרמב"ם (וסמ"ג העתיק לשון הרמב"ם) דבאיכא ח"מ מפסול ובליכא ח"מ לא מפסיל כלל ופירשו הב"י והסמ"ע והב"ח דעתו דבאיכא ח"מ אף בסתמא חשדינן ליה במזיד ובליכא ח"מ אמרינן דשוגג הוא (ודעת הכ"מ והב"י לעצמו בד' הרמב"ם אפשר יתב' אי"ה) הרי דלא שתקי מזה ועונים ואומרים בקול גדול ולא יסף כעי ד' הרא"ם ודעימי'

ומעתה אחר שעשינו יסוד מוסד לסברת הגדולים דמחלקים בין איכא ח"מ לליכא מד' הרמב"ם והטור והסמ"ג. ורבים המה עם הרא"ם. תו אין אנו צריכין לאוקמ' ההיא דתש' הרשב"א סי' כ' בליכא ח"מ (כד' הרא"ם ודעימי') ואפשרו לאוקמ' בטבח שיש בו ח"מ ואפ"ה הקיל בדו"מ בתחילה. וכמו בנראה כעין שגגה דמהני אף למהרי"ט בקד"ח. ה"ה עי"ז דראינוהו דו"מ בתחי' עי"ז נראה שהוא כעין שגגה. וע"ד המבואר בתש' השואל שבמהרי"ט וז"ל אף אני לכך באתי כו' (ואין לו מקים בשם כמובן). הגי' כן המהרי"ט ונמצא שהמהרי"ט בעצמו חזר בו במקצת ממ"ש בסוף ע"א מתשובתו ז"ל ונ"ל שהריב"ל והרא"ם לא ירדו לחילוק טעם ח"מ כו'. ובזה אפשר לקיום דברי רבינו ז"ל כמו שהוא כתוב לפנינו ומצאנו לו חבר בת"ש. ועם כ"ז דהדרנא בי במקצת בענין זה דדו"מ בתחי' י"ל דמהני באיכא ח"מ. אבל בלא ראינוהו כן. נ"ל דמעיקר דין התלמוד לא מהני תשוב' במקומו

אמנם לענין קושיו' כת"ר דגוף סברתו דהיכא דאיכא ח"מ נדיינהו למזיד אין הדין נותן כן שאין לנו לדון לכף חוב כ"א רב חסד מטה כלפי חסד כת"ר לדונו לזכות כי למה יוציאנו מחזקתו מספק. והרבה להביא ראיות לזה מההיא דסעי' כ"ד וס"ה וסי"ב. הדבר צריך תלמוד. כי קושיא אילמתא היא ואף כי עלה בדעתי לדחוק וליישב כל קושיותיו. אמנם בשנויי דחיקי לא משנינן. ועכ"ז נלפע"ד לישב דשאני ההיא דהביא כת"ר לענין שיהי' פסולים לעדות דכיון דאפשר לדונו לזכות עלינו להעמיד אותם על חזקתם דמעיקרא כיון דהצד זכות שאנו תולין לא איתרע חזקת כשרותו כלל משא"כ הכא בטבח אף שנדין אותו לזכות שהוא שוגג הרי עכ"פ פושע הוא ואבד חזקתו דמעיקרא והא קמן שאף בנראה לנו שהי' כעין שגגה לא הדרינן ליה לאומנתו כ"א בקד"ח כמ"ש הרשב"א ושארי פוסקים וכיון דאבד חזקתו תו חשדינן ליה בכל מה דאפשר לחושדו ובאיכא ח"מ חשדיצן ליה אולי מזיד הוא ובליכא ח"מ א"א לחושדו במזיד (אף שאבד חזקתו דעכ"פ פושע הוא) דחזקה אין אדם חוטא ולא לו. וראיה לזה מד' התומי' ס"ק י"א עי"ש

שאלה ג

וזה אשר חזר הגאון המחבר להשיב להרב הנ"ל. שקיים דבריו הראשונים

(לסי' ב' ד'). הנה לא הי' לי להיות נבהל להשיב. מאחר שאין במ"ש כ"א התחלה בלבד ובהשקפ' בעלמ'. אך כאשר רצונו להשיב עוד לעשות רצונו חפצתי. הנה דרך כלל כבר אמרתי לו (בע"פ) שלא אבין אחר שכל דברינו הוא רק אליבא דמוח"ז רבינו ז"ל איך יפרנס דבריו ז"ל עפ"י מה שהאריך עתה להוכיח שבדבר שאין בו ח"מ לא מיפסל כלל