דברי נחמיה יורה דעה רד

טריפת' מת"י דבאמת לשון זה משמעו דנפיק ממילא ולא נודע אם במזיד כו' אלא שהראב"ד הוציא' מפשטה מכח הקושי' אכל המימרא דרב אידי דא' החשוד על הטריפות כו' לשון זה משמעו שנחשד ע"י שעבר פ"א במזיד וכמו כל החשודים שבגמ' כמו החשוד על השבוע' וכה"ג וכמ"ש בהדיא הר"ן בחי' שם דס"ו ב' ד"ה אר"נ החשוד על העריות. והרמב"ן במלחמות שם (אלא שלשון רמב"ן שם שהוא מי שיצא טריפ' כו' הוא שלא בדקדוק. ולשון הר"ן הוא מפני עבירה ברורה שעשה) ואף הרז"ה וגם הרא"ש ז"ל דפליגי שם י"ל שיודו הכא כי נראה דכ"ע מודים דלשון החשוד על דבר שבנמ' הוא הכל עד"ז שנחשד לנו להבא מפני שעבר על אותו דבר פ"א בבירור כמו שהביאו הרמב"ן והר"ן מכמה דוכתי ואיך יחלקו ע"ז אלא שרק התם דאיירינן בפסולי עדות ממון מפני שעבר פ"א על איזה עבירה אחרת לא שייך התם כ"כ לשון החשוד על עבירה פלוני ע"ד הנ"ל שהרי החשש' דחשדא שאנו דנין אלהבא הוא לענין העדות ולא לענין אותה העבירה. ע"כ ראוי יותר להזכיר בפי' העבירה פלוני שעשה. שעי"ז נחשד לעדות. וכאשר באמת נקשי' הלשון שם במתני' וברייתא המשחק בקובי' כו' סוחרי שביעית וכו' ולא תני החשוד על השביעית וכה"ג דמה לנו להזכיר החשדא דשביעית אלהבא כו'. ולכן קשה להו הלשון החשוד על העריות ופירשו דר"ל שרק נחשד על העריות בעבר שעי"ז נחשד לעדות אלהבא. אבל כל מקום שאנו דנין לעשותו נחשד להבא באותו עבירה גופה ע"י שעבר עליו פ"א בבירור שייך שפיר לשון זה לכ"ע. ולפי"ז שפיר י"ל דהרשב"א ס"ל כנ"ל להרמב"ן דעובדא דטבח' איירי בסתמא. ומ"מ לא קשה מידי איך הקיל בדו"מ. דמימרא דרב אידי לא קשה שהרי איירי במזיד כנ"ל. ומהעובד' לא קשה די"ל מעשה שהי' כך הי' שלא הי' דו"מ ע"כ הקשה דילמא איערומי כי'. אמנם ההג"א הנ"ל אין לומר דס"ל ע"ד הנ"ל דא"כ למה לא מהני מאי דרבי טופרי' ומזיי' או שהי' מוסיפי' לו עוד סיניפים כההיא דהג"א כו' אך לדידי' שפיר י"ל דס"ל כראב"ד הנ"ל רק שהחמירו עליו גם בסתמא מסבר' דנפשי' מחששא דהערמ'. היוצא לדינא מכל הנ"ל במזיד בעי' תקנת' דז"ב לכ"ע. בסתמא להראב"ד די בקד"ח לחוד. לרמב"ן נראה יותר דבעי תקנתא דז"ב. להרא"ש נראה דספוקי מספקי ליה ולחומרא. לרשב"א בעי' דו"מ וקד"ח. להג"א קד"ח והתשוב' (להחמיר). ולמעשה מאחר דבר"ן דפג"ה ותשב"ץ (וריב"ש) ס"ל כראב"ד הי' נראה שכן עיקר בפרט שהרא"ש כמסתפק כנ"ל. וההג"א ס"ל ג"כ כוותי' מעיקר הדין. וגם הרשב"א י"ל דס"ל הכי מעיקר הדין כנ"ל. ונמצא שהרמב"ן יחיד בדבר (וגם זה אינו מפורש כ"כ בדבריו ז"ל). ומ"מ ודאי שיש להחמיר לצרף או דו"מ כרשב"א או התשוב' דהג"א. (דרך חומר'. זולת אם הפי' ברשב"א דס"ל כרמב"ן אפשר שכן הלכה). אבל ודאי די בא' מהם. כיון שזה רק דרך חומר' (ואף אי הרשב"א כרמב"ן. מ"מ כיון דס"ל דדו"מ מהני להוציא מחשש הערמ' אף שבגמ' עכ"פ לא נזכר מזה. א"כ אין ראיה שלא יועיל ג"כ התשובה דהג"א כו'). וכך עולה פסק רמ"א סי' קי"ט סי"ח שכ' והא דצריך כו' היינו במזיד כו'. ומש"ש אבל כו' סגי בקד"ח ויעשה תשוב' כו' כבר פי' מוח"ז רבינו ז"ל (ולולא דבריו ז"ל הי' נ"ל דמעיקר הדין סגי בקד"ח אלא שראוי להחמיר ויעשה תשובה כו' וכנ"ל בדעת הג"א). ובכ"ז אין חילוק בין היכא דאיכא ח"מ לליכא כדמוכח מכל הנ"ל. וכ"מ נמי מלשון רמ"א שכ' אם נוכל לומר שבטעות נעשה כו' וכי בדאיכא ח"מ לא נוכל לומר שבטעות נעשה בתמי'. ואדרבה מלשון זה משמע דאיירי דוקא בדאיכא ח"מ דבדליכא ח"מ לא סגי דנוכל לומר שטעה אלא גם לא נוכל לומר שעשה במזיד כמ"ש מהרי"ט. ובאמת לפי ההנח' שבמהרי"ט שבדליכא ח"מ לא שייך לומר שעשה במזיד. א"כ כל הני שהעמידו ההיא דז"ב במזיד ע"כ היינו בגווני דאיכא ח"מ. וא"כ מדאוקמ' במזיד מכלל דסתמא לא. וגם מה זה שנזכר בתשו' הרא"ש על עובדא שלו אם עשה במזיד כיון דלהגדולים הנ"ל ע"כ איירי בדליכא ח"מ ולא שייך בזה מזיד כנ"ל

והנה לא באתי ח"ו להשיב על דברי הגדולים הנ"ל ולפקפק עליהם כ"א שעכ"פ אין לתמוה כ"כ על מוח"ז רבינו ז"ל אם נטה מדבריהם בזה. (ושלפע"ד יותר מתקבל אצלי שכל גדולי הראשונים ז"ל ראב"ד ורמב"ן והר"ד ותוס' ורא"ש ור"ן ותשב"ץ. לא ס"ל כלל החילוק בין איכא ח"מ לליכא. ומטעם דאין לנו לדון ולתלות בצד החמור כ"א להטות כלפי חסד כי' וכדמוכח מכמ' דוכתי דסי' ל"ב בח"מ כנ"ל. רק פושע הוא ממילא כיון דמותר' ועומד כו' כנ"ל). בפרט שכ"ה ג"כ דעת רמ"א כנ"ל שכל מנהגינו על פיו. וכך עולה הצעת דברי מוח"ז רבינו ז"ל שבתחי' החליט שבכ"ז אין חילוק בין שוחט ומוכר כו' והא דא' רב אידי כו' איירי במזיד כו' וכל המשך דבריו הכל עולה דלא כהגדולים הנ"ל בענין החילוק בין איכא ח"מ לליכא. אלא שלבסוף (מרוב ענוותנותו) הביא ג"כ ומיהו בזה יש לחלק כו' פי' באותו הדין יש סברא לחלק בין כו' ובין דבר שיש ח"מ כו' שבזה כתב הב"ח ופ"ח כו'. ור"ל דעם היות שאין שורש לזה עפ"י הגמ' אבל מ"מ כך דעת הב"ח ופר"ח ויש מקום לחילוק זה עפ"י סברא לדון לח"מ כמזיד ואז אין מספיק התשוב' כו'. אבל לענין נראה כעין שגגה וראינוהו דו"מ באלו אין לחלק פי' שגם אין מקום לזה עפ"י סברא חיצוני' דמאחר שכל עיקרו דח"מ אינו אלא שבזה יש לחוש שעשה במזיד והרי כבר הי' נראה כעין שגגה וכמ"כ ע"י דו"מ מיד נתברר שהי' כשגגה (ובפרט אחר שבאמת לפי כל הנ"ל כל גדולי הראשונים לא ס"ל כלל לתלות לצד החומר כ"א להיפך. ואיך נזיל בתר איפכא ולומר דגם אם היה נראה לעין כעין שגגה אם בשעת מעשה ואם ע"י שראינוהו דו"מ מיד שנודע לו כו' לא נאמן לא לו ולא לנו כ"א דוקא להטות לכף חוב כו') ע"כ לא רצה להעלות על ספרו הדבר שאינו מוטעם בשכל ואין לו שורש ג"כ בגמ' וכל גדולי הראשוני' והסכמת רמ"א כו'

כבר נת"ל דמה שהעמיד מוח"ז רבינו ז"ל במזיד היינו רק המימרא דר"א (וכנ"ל שלשון חשוד בכ"מ הוא עד"ז) אבל העובד' דההוא טבח' איירי בסתמא. וע"כ הביא מוח"ז רבינו ז"ל משם לראיה דאנחה דלבסוף לא מהני. אך אח"ז ראיתי בדבריו ז"ל (די"ד ע"ב) שכ' יהא דלא מהני לההוא טבח' דרבי טופרא כו' היינו במזיד. וזה סתיר' להנ"ל וא"כ באמת לכאורה צע"ג איך הביא משם לראי' דדו"מ אח"כ לא מהני לענין סתמא. וצ"ל דבתחי' דקאי לדעת הרשב"א ולדידי' הפי' בגמ' כנ"ל דההוא עובד' איירי בסתמא והמימרא במזיד (וכנ"ל דע"כ לומר כן מדהביא הרשב"א משם לראיה דא"י לומר שוגג הייתי). אבל (בדי"ד) דקאי מוח"ז רבינו ז"ל אדברי הג"א מסיק דלדידי' ע"כ גם העובד' דטבחא הי' במזיד. (וכמשנת"ל דהג"א ע"כ כראב"ד ס"ל). הרביתי דברי' שאינם מתובלים ומסודרים כ"כ. רק כדי שאם ישיב כת"ר אז ממילא רווחא שמעתתא

זה אשר השיב הרב ר"ש הנ"ל על דברי הגאון המחבר

(לסי' ב' ג') ראיתי את הרשום בכתב אמת אשר כוננו ידי מעכת"ר בחריפותו ובקיאותו. להשיג על דברי הרא"מ והגדולים שהסכימו לדבריו לחלק בין איכא ח"מ להיכא דליכא. והאריך מעכ"ת בכמה ראיות מהפוסקי' דאין לחלק בין איכא ח"מ לליכא וסגי בקד"ח ביצא טריפה מת"י (סתמא) ולא ידעינן אי במזיד או בשוגג מעיקר הדין ודרך חומרא יש לצרף או דו"מ בתחי' או התשוב' דהג"א. ולהרום