דברי נחמיה יורה דעה רג

דמ"ש דהתם אינן מזידי אלא שאינם כחבירים כו' מדקדקי' כו'. ר"ל דענייני דהתם אינם בזדון לב ורשע. כ"א כמו שאינן מדקדקי ופרושים כו'. ולכאו' אא"ל בע"א דודאי ענייני דהתם לא שייך לומר שנעשים בשגגה (ופשיע') ממש. ומ"מ הקשה הר"ן ע"ז מחשוד למכור תרומ' בשם חולין. ור"ל דאתרומ' לא חשידי ע"ה כמ"ש הרמב"ם רפ"ט דמעשר. ואדרבה אי כוונת הראב"ד כפשוטו יותר אינו מובן מה שהקש' הר"ן מתרומ' דוקא הלא גם החשוד דבכורות היינו ג"כ שמוכר בכורו' לשם חולין כמ"ש הרמב"ם וטוש"ע יו"ד סי שי"א וכן כולם הכל עד"ז. ולפי הנ"ל היינו משום דאבכורות חשודים כל הכהנים כדאיתא בגמ' שם (ד' ל"ה) ומעשרות ושביעית וטהרות שנזכר שם חשידי ע"ה עלהם. לכן הקש' רק מתרומ' (ומ"מ להראב"ד ורא"ש י"ל דגם תרומ' לא דמי כ"כ לנבילה וכה"ג כו'). ומה שהוצרך הראב"ד לאוקמי ההיא דז"ב במזיד ממש. היינו משום דמ"מ ס"ל דבסתמא דייני' ליה כשגג בפשיעה. דטריפות לא חמיר' מחשודי' דפ' עד כמה הנ"ל. ולפי"ז הי' אפשר דגם להרא"ש אין נוהג החומר' דז"ב כ"א במזיד. ונראה דזהו מ"ש הרא"ש שם אם עשה במזיד או שלא חשש כו' לא הי' לבו נותן כו' היינו דספוקי מספק' לי' אם חומר' דז"ב היא דוקא במזיד או גם כשלא חשש דהיינו פושע ג"כ חמיר' מהני דפ' ע"כ לכן לא הי' לבו נותן להקל בספק זה

היוצא מכ"ז לפי הנ"ל. דמי שיצא טריפה מת"י סתמא אין תולין שנעשה במזיד ממש לכ"ע (כי למה נוציאנו מחזקתו וית' אי"ה). אלא דגם שגגתו חשיבה פשיעה (משום שמותר' ועומד). ופליגי בדין חזירתו של פושע דלהראב"ד דינו כמו החשודי' דפ' ע"כ (שהרי גם זה אינו אלא כמי שאינו מדקדק במעשיו) ודיו בקד"ח. ולרמב"ן והר"ד לפמשנ"ל עיקר כנ"ל גם פושע כרשע חשיבה יותר מאותן דפ' ע"כ וצריך התשובה דז"ב. ולהרא"ש ספוקי מספק' ליה ולחומרא כו'. (ולפי"ז אותן הפוסקים שהעתיקו דין מי שיצא טריפה מת"י עם התקנת' דז"ב כמו בשו"ע ח"מ וגם ביו"ד נופל ספק ותליא בפלוגתא הנ"ל אי ר"ל שיודע שהי' במזיד או שיצא סתמא (והוא דוחק קצת. אמנם בא רמ"א ופי' ביו"ד סי"ח דהיינו דוקא במזיד כו' וית' אי"ה). ולכאורה לפי הנ"ל דלרמב"ן איירי הכל בשוגג ופושע. לא הי' ראוי לכאורה להעתיק דין זה בח"מ. דבשלמא לענין לחזור לאומנתו שפיר חיישינן שיחזור לפשוע. אבל לענין עדות ממון למה יפסול כלל הרי לא נחשד כלל לעבור במזיד. אך ע' כנה"ג שם בהגהת הטור אות ל"ב בשם ש"ג מסתפק אם גנב וגזלן בפשיע' נפסל לעדות. ועב"י שם סי"א בב"ה שם שכ' שוגג אינו טענה שא"כ פושע הוא ואכמ"ל). וממילא אין מקום לחלק בין היכא דאיכא ח"מ לליכא כיון שלפי הנ"ל לא תלינן כלל לצד החומר' כו'

והנה בד' הראב"ד שברא"מ (ע"א) נראה שיש ט"ס דמוכח מש"ש כי החשודי' על הבכורות ועל השביעית ועל הטריפות תורתן (חזרתן) קשה כדאיתא בסנהדרין. והרי בכורות לא נזכר כלל בסנהדרין וגם שביעית הרי לא נזכר בו התשוב' דילך למקום שא"מ כו' ואף את"ל שכוונתו על חומר דר' נחמי' שם (כ"ה ב') לא חזרת דברים אלא חזרת ממון. עכ"פ אינו דומה לטריפות ולמה יזכיר שביעית דוקא גם לשון חשוד על שביעית לא נזכר כלל שם כ"א סוחרי שביעית. ועכ"פ בכורות ודאי לא נזכר שם כלל. לכן נלפע"ד דספר מוטעה נזדמן להרא"מ וכצ"ל כי החשודי' חזרתן קשה כו' כי כן הוא הלשון בר"ן פ' ג"ה בשם הראב"ד. ולשון מוטעה זה הטעה את הרא"מ ז"ל שדימה מדהוצרך לפרט אלו דוקא מכלל דהיינו משום דבהו יש ח"מ כדמסיק הרא"מ. ודין גרמא ליה ז"ל ג"כ להוציא הלשון כ' שם מפני שהם מזידי' מפשוטן דר"ל שאנו דיינינן להו למזידין. ואילו ראה לשון הראב"ד (בתשובותיו) שהביא בחי' הר"ן הנ"ל לא הי' כותב כן שהרי ז"ל שם שזה המעשה הי' בטבח שהאכיל טריפ' במזיד. מבואר שא"א להעמיס כלל בלשון זה דר"ל שאנו דיינינן ליה הכי כו' (ומ"מ גם לפי הגי' שפרט בכורות שביעית כו' א"י כ"כ פי' הרא"מ. הרי סוחרי שביעית הנזכר שם ודאי הכוונה שהולך וסוחר בכוונה ורצון לא במקרה שאירע שיצא מת"י כו' וכמו כל הני הנזכר שם מפריחי יונים ואינך. ובכולם חזרתם יותר קשה מקד"ח. (ודברי הר"ן דפג"ה שכ' חשודים לשון רבים כוונתו באמת אכל הני) שלהראב"ד בכולם הטעם שקשי' יותר מאותן דפ' ע"כ הוא משום דמזידין (בזדון לב כו' כנ"ל). גם למש"ש שמה שהקיל במנקר כו' הוא משום דחלב שוה יותר ולא שייך ח"מ. א"כ איך יפרנס לשיטתו ד' ההג"א דפג"ה שכ' אבל אם מוכר חלבי' כו' מפני שהוא מזיד כו' ע"כ יהי' מוכרח להודות שהכוונה כלשון זה שידוע שעשה במזיד. ואיך שיהי' עכ"פ דברי הראב"ד שבחי' הר"ן יכריע כו'

ובאמת לפע"ד בלא"ה גוף הסבר' שהיכא דאיכא ח"מ נדיינו למזיד אין הדין נותן כן כי למה נוציאנו מחזקתו מספק. וע' רמב"ם וטוש"ע ח"מ סכ"ד אם ראוהו עובר ע"ד שקרוב העושה להיות שוגג צריכי' להזהירו כו' והאי שקרוב כו' אין הכוונה שקרוב ומצוי יותר לטעות שהרי סיים שאם עושה מלאכה בשבת צריכי' להודיעו שהיום שבת וזה אינו מצוי כ"כ לטעות אלא כל שאפשר שטעה וכמ"ש בהדיא הריב"ש שבב"י שם ס"ה והובא בהג"ה להלכה ע"ש ס"ד וז"ל וה"ה בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות עכ"ל, ויותר מזה פסק הריב"ש שבב"י ססט"ז שאם העידו שהלווה בריבית תולין לומר שהלווה בדרך שאין איסור או שהי' טועה כו'. הובא בש"ע סי"ב להלכה. והן אמת שראיתי בס' נ"מ שם סק"ב הוכיח מהש"ך שעכצ"ל דהא דנקט רמ"א (בש' רשב"א) שם סס"ה גבי שבוע' דאינו נאמן לומר שוגג הייתי. היינו לרבות' דבשאר עבירות פשיט' שאינו נאמן לומר שוגג. אבל הדבר צע"ג לפע"ד (לחלק) מכל הני דלעיל. וע' סמ"ע סק"ל מבואר שדוקא בשבוע' אינו נאמן שהאיסור שהאדם עצמו רמי' אנפשי' זכור יותר כו' עי"ש. וד' הש"ך לכאורה יתפרש בפשיטות שהרי ענין שוגג היינו רק בשבועה דלהבא ולדיעה ב' אינו נפסל כלל בזה. וצע"ג לכאורה. (ועכ"פ בענין מכשול בבדיק' אפשר שגם הנ"מ יודה כו'). והא דדיינינן ליה הכא בפשיע' היינו משום דהשגגה גופ' היינו פשיעה כיון שמותר' ועומד ה"ל למידק כמ"ש הר"ן שם. אבל לא שאנו תולין לצד החמור

ומעתה נעיין בדעת הרשב"א דלכאור' צ"ע דכל הנ"ל לדעת רמב"ן דהסוגי' איירי בסתמא לא אתי' לכאורה. דא"כ איך היקל בדו"מ ובגמ' א' אין תקנה כ"א כו'. וכדעת הראב"ד נמי לכאורה לא אתי'. דעם היות דמה שהצריך דו"מ בסתמא. י"ל שהחמיר כן מד"ע (וכן משמע הלשון). אבל מה שהביא לראיה דא"י לומר שוגג הייתי דא"כ טבח שנמצא טריפ' מת"י דמעבירין לא משכחת אלא בהתראה. ולהראב"ד מאי קוש' אין ה"נ ומאי נ"מ אי בהתרא' או בע"א ברור מאחר שבאמת ס"ל דאיירינן במזיד. וראיתי בסי' תרל"ב לית' כלל ראי' זו וגם בד' מוח"ז רבינו ז"ל לא הועתק לשון זה. ולפ"ז הי' ניח' מאד לפע"ד דאתי כראב"ד שגם לראב"ד בסתמא דיינינן לפושע כנ"ל. וצריך קד"ח אלא שהרשב"א הוסיף חומר' להצריך דו"מ כו'. אבל מה נקשה קש' לשבש הגי' שבסי' כ' שהביא ראי' הנ"ל. ואולי י"ל דראייתו ממעשים בכל יום שבאמת גם להראב"ד ג"כ מעבירין גם בסתמא עד שיקבל ד"ח עכ"פ כנ"ל. ומה גם שכ"ה גם בגמ' דפג"ה בנמצא אחריו חלב (וכן בנמצאת סכינו פג מה פ"ק דחולין (די"ח) וגם נלמד כמ"כ מפ' המקבל. ועוי"ל עד"ז דהא דפליגי הפוסקים הנ"ל אי איירי במזיד או בסתמא ז"א רק על ההיא עובד' דטבת' דנפיק