דברי נחמיה יורה דעה רב

הנ"ל. כי המה הרבים (עכ"פ) ובפרט שכן הסכימו הפר"ח ופר"ת וש"א ז"ל ורק לנו המכונים בשם תלמידיו אפשר אין לנו לזוז מדבריו אפי' בכה"ג ע"ד אותן המקומות שפוסקי תמיד כהרמב"ם כו') ולזה אף אני אענה חלקי הנלפע"ד לכאורה ותחי' אומר שעם היות שכבר נודע ומפורסם גדולת הגדולים הנ"ל ובפרט שכל הבאים אחריהם אותן שהביאו דבריהם הסכימו לדבריהם בזה לחלק בין היכא דאיכא ח"מ לליכא. ולא נמצא לכאורה מי שחילק ע"ז בהדיא לעומת זה לפה"נ חידוש הוא שחידשו הרא"ם ז"ל מד"ע (ומ"ש בשם הראב"ד ית' אי"ה) ובכל גדולי הפוסקים שקודם הרא"מ ז"ל לא נזכר דבר מזה עכ"פ וכיון שדין זה דטבח שיצא טריפ' מת"י נזכר בגמ' ומלא בכל הפוסקים י"ל דאם איתא שיש לחלק בין טבח לטבח איך הוי שתקי מזה כל הפוסקים שקודם הרא"ם וגם רוב גדולי הפוסקי' שאחריו ובפרט בעלי השו"ע. ומה שכתבו שבדרך כלל נשתנה מנהג הטבחים מזמן הגמ' לאח"כ כ"ש שקשה מאד לפ"ז איך לא השמיעונו הפוסקים שדין זה נשתנה אחר זמן הגמ'. וקש' בה תרתי. ר"ל בין לאותן הפוסקים שהעתיקו בסתימות דין הגמ' עם התקנה דילך למקום שאין מכירין כו', כמו הרי"ף ורא"ש וטוש"ע וש"פ (זולת הרמב"ם ית אי"ה) קשה מאד הרי דין זה אינו בטבחי זמנינו. ובין לאותן הפוסקים שהזכירו בסתימו' התקנה דקד"ח קשה איך לא פי' דהיינו משום דטבחי זמנינו נשתנה. (וכ"ש שזה קשה לאותן שהזכירו לפעמים התקנה דגמרא ולפעמי' התקנה דקד"ח כמו הרשב"א (והרא"ש) בתשו', דאם החילוק הוא מצד דזה בטבחי זמנינו וזה בכעין טבחי שבזמן הגמ' ודאי הלל לפרש). גם באמת האי כללא שיש חילוק בין טבחי זמנינו לטבחי שבגמ' עם היות שזה ודאי אמת ונזכר ג"כ בש"פ (ע ראש וש"פ חולין די"ח) אבל מ"מ אינו כלל חתוך שהרי גם בגמ' נמצא כעין טבחי זמנינו ששוחט לאחרים כההיא דפ' המקבל (ק"ט) שתלא אומנא וטבחי כו'. ודר"פ הגוזל גבי דיני טבח שקלקל (צ"ט ב') וגם בזמנינו ודאי מצוי ג"כ כעין טבחי שבגמ' ששוחט לעצמו ומוכר כנזכר בכמה דוכתי. ובשגם שגם בשוחט לאחרים משכחת לה ח מ כשמקבל שכר רק מכשירות וכה"ג כנזכר בד' הרא"מ ז"ל. ואם איתא שהם משתנים בדיניהם איך לא פי' הפוסקים באיזו מהם איירי כשהביאו דיניהם ועוד דלשיטתם ודאי קוש' השואל שבמהרי"ט חזקה איך למד הרשב"א דא"י לומר שוגג הייתי בטבח דזמנינו מטבח שבגמ' דמחמור לקל אין למידין להחמיר ומה שתירץ מהרי"ט דהראיה היא דאם היינו תולין להקל לומר שוגג גם בטבח שבגמ' נוכל לתלות ששוגג הי' א"ו אין תולין בשוגג כלל כא או מזיד או פושע כו'. והוא דוחק די"ל הרי בדאיכא ח"מ יש ב' צדדי להחמיר היינו מזיד ופושע משא"כ בליכא ח"מ הרי א כ"א צד א' לחומרא דהיינו פושע ומנלן ללמוד זמ"ז. גם י"ל דילמא כיון דאמרי' דבליכא ח"מ אין אדם חוטא ולא לו גם בפשיעה אין לחושדו כלל ובטבח שבגמ' חיישינן שעובר במזיד להנאתו. וכן ראיתי בתשו' מהרי"ו דס"ל ג"כ סברת הגדולים הנ"ל לחלק בין הטבחי'. כ' באמת דבטבחי' שלנו תלינן בשוגג גם) א"כ קש' למה באמת לענין דו"מ מיד ס"ל דיש חילוק בין איכא ח"מ לליכא ואמאי הרי התועלת דדו"מ מיד הוא דמזה הורא' שהי שוגג בתחי'. א"כ גם בדאיכא ח"מ נוכל לומר כן (וצ"ל דסברת מהרי ט הוא דבדאיכא ח"מ אם נתפוס הצד החמור היינו שהי' מזיד שוב אין ראי' ממה שהוא דו"מ. דאיערומי מערים משא"כ בליכא ח"מ אף אם נתפוס הצד החמור היינו שהי פושע עדיין קש למה דו"מ כיון שאדם זה לא הי' מוחזק ברמאי כ"כ כו', ועכ"פ זה דוחק גדול). [רשם ע"ז המחבר בעצמו הלשון בזה מגומגם]

והנה הגדולים הנ"ל בנו יסוד שיטתם אהא דאקשו מה שמצינו בתשו' הרשב"א (והרא"ש) התקנה דקד"ח והוא נגד המבואר בגמ' פ' ז"ב שהחמירו יותר ולכאורה תמיהני הלא הרשב"א לא מלבו בדה תקנת' דקד"ח כ"א זה נלקח מגמ' דבכורות ס"פ עד כמה וא כ יותר הי' לבנות יסודם על פי סתירות ד הגמ' דפרק ז"ב ופ' ע"כ ואם שם לא שייך תירוצם כי שם משמע דקאי גם אהיכא דאיכא ח"מ א"כ מה הועילו חכמי' בתקנתם. וראיתי בתשו' מהריב"ל ח"א סי ס הזכיר שיש לו לתרץ סתירו ד' הגמרו' הנ"ל ולא זכינו לתירוצו. והזכיר בדבריו ז"ל דשם בבכורות קאי אההיא דהמוכר תרומ' בשם חולין ואינך דבההוא פירק' ממילא מובן דהיינו היכא דאיכא ח"מ והפר"ח סי' קי"ט הרבה לדבר גבוהות נגדו וכ' שאינו אמת ושלא נמצא זה בכל מסכת בכורות וס"ל דבריית דקד"ח לא קאי על אותן החשודי שבאותו סוגי' כ א אהיכא דליכא דררא דממונא. ודבריו לכאורה מן המתמיהין מנין פשיטא ליה כ כ דלא קאי אאותן שהוזכרו בההוא ענינא כ"א על מקום אחר דוקא. ולהתרים נגד מהריב"ל (וגם לא אדע כ כ איזהו חשודי נזכר בגמ' בדבר דליכא ח"מ (ועכ"פ מועטים המה). וע' בגמ' שם (ד' ל ע"א) כגון דהוי חשד אתרווייהו ואתי קמי רבנן וקיבל כו' מבואר בהדיא דחשודין דהתם מהני קד"ח

והנה בחידושי הר"ן לסנהדרין (ד' כ"ה ע"ב) הקש' סתירות ד' הגמרו הנ"ל והביא ג תירוצים בשם הראב"ד ורמב"ן והר"ד ז"ל. והגם שיש לעיין בהבנת דבריהם (שלא נפניתי כעת לזה כ"כ). אמנם זאת לפה"נ מתבאר שכולם לא ס"ל החילוק בין היכא דאיכא ח"מ לליכא שהמציאו הגדולים הנ"ל. (וההיא דבכורות לפה"נ לכולם קאי אחשודי שבאותו סוגי' וע' לקמן בסמוך) אלא שהראב"ד ס"ל דהחומר' דפ' ז"ב מיירי במזיד דוקא. ובסתמ' נראה דחשיב' פושע ומעבירין אותו וסגי בקד"ח משא כ בשוגג ממש בבירור או באינו ממונה מקהל. אף קד"ח לא בעי, וכדמשמע מד הראב"ד שברא"ם גבי בודקי ירקות (די' ד' רע"ג עי"ש). והן הן ג"כ ד' הראב"ד שבר"ן דפ' ג"ה. ושבתשב"ץ ח"ג ס' קע"ב וממילא ע"כ הן הן ג"כ דברי הראב"ד שברא ם שם (ע"א) וע"ל בסמוך. ולרמב"ן והר"ד מה שהחמירו בפ' ז"ב הוא משום שהוא ענין אומנות ומינוי לרבים (שלרמב"ן הטעם בזה משום שמכשיל רבים ע"כ ראוי להחמיר עליו. ולהר"ד משום שבו שייך ביותר החשש דהערמ' בשביל פרנסתו). וכעין זה הוא ג"כ ד' התוס' שבב"י ח"מ ססי' לד בשם רי"ו (והיינו כסברת הר"ד הנ"ל) אמנם קצת יש להסתפק בדעתם אם לדידהו ג"כ איירי הכל במזיד ממש ותרתי בעי לחומר' דז"ב. וכ"מ קצת במלחמות גבי חשוד על העריות ע"ש. או דאף בסתמ' דינא הכי משום דחשבי' לי ג"כ לפושע (מטעם שמותר' ועומד. ועכ"פ לא במזיד). ומ"מ מחמירי עליו (מטעם האומנו' ומינוי לרבים כנ"ל). וזה נראה יותר עיקר עי"ש. ומד' הרא"ש בתשו' כלל כ סכ"ט נלמד תירוץ אחר לקושייתם הנ"ל היינו דההיא דבכורות איירי רק בחשודי לדברי' שרוב המון עם לא היו נזהרי' בזה (כמעשרו וטהרו' וכה"ג כדתנן בפ"ב דדמאי מ"ב ג' המקבל עליו להיות נאמן המקבל עליו להיות חבר. והינו בקד"ח כדפי הרע"ב (ותוי"ט). וכן נראה דעת הרמב"ם שלא הביא ענין קד"ח כ"א פ"י דמעשרות ופ"י דה' מו"מ. (ולכאורה הי' אפשר לתרץ ד' הפר ח הנ"ל דר"ל ג"כ דהתם קאי רק אכגון אלו. ור"ל דקאי רק אסתם ע"ה לא אחשוד. אבל ז"א דמאי דליכא דררא דממונא שכ'. גם באמת ודאי גם להרמב"ם ורא"ש הנ"ל קאי אכל הני חשודי' שנזכר שם. דהיינו שחשודים בבירור על עבירות אלו לא מצד סתם ע"ה בלבד. כמבואר ממ"ש שם (ד"ל א) כגון דהוי חשוד אתרווייהו כו כנ"ל אלא דמ"מ ס ל להרא"ש דכיון דרוב עם חשידי עלייהו לא חשיב' רשע בזה. ומ"ש הרמב"ם ספ"י דה' מו"מ הי חבר שנחשד כו' אינו נאמן לעולם עד כו' היינו לפי שכבר הי' חבר וקיבל עליו כו' ע"כ נחשב לרשע כשנתקלקל כו') ולכאורה ל דכוונת הראב"ד שבחי הר"ן הנ"ל הוא ג"כ עד"ז