דברי נחמיה אורח חיים צו

בתוך ימי הספירה איזה ל"ג ימים שירצה [הגהה. (ובקצרה כיון שטעמו של ליקוטי מהרי"ל הוא יסוד רעוע וחלוש דיו להפקיע א"ע ר"ל שיהי' בו כדי ליתן טעם למנהגן של ישראל מימי קדם אבל הבו דלא להוסיף עפי"ז מנהגים שונים חדשים כו') עכ"ה]. ותו הרי עיקר דברי מהרי"ל בא שם ליתן טעם על השמחה שעושין ביום הל"ג. וכבר נתבאר לעיל איך שהוא דוחק אבל מ"מ לפ"מ שנוהגין האבילות בתחלת ימי הספירה יש קצת מקום לומר שאחר שכל הל"ב ימים (שכנגד הל"ב ימי מיתה) עושין למחרתן שמחה לזכר שלא מתו יותר כו' אבל לפי המנהגים החדשים שברמ"א ומ"א אין סברא כלל לעשות שמחה ביום הל"ג שהוא באמצע ימי האבילות לזכר כו' ואף את"ל שלפי מנהגים אלו באמת אין נוהגין שמחה ביום הל"ג (מה שזה אינו דהא לכ"ע א"א בו תחנון. וגם א"כ איך יהי' למנהגים אלו יסוד מדברי מהרי"ל שעיקרו קאי אשמחה דל"ג ע"ש) הנה גם מה שאין נוהגין בו אבילות עכ"פ שזה מפורש בדברי רמ"א גם למנהגים אלו ג"כ לא יתכן כלל באמצע ימי אבילות לזכר כו' וה"ה וכש"כ מה שלהב"ח ומ"א אמרינן בי' מקצתו ככולו תמוה דלא מצינו כזאת כ"א ביום האחרון דאבילות (ז' ול') אבל לא באמצען (וע' מ"ז סק"א שכתב ע"ז ואולי יש איזה טעם שבחרו דוקא ביום הל"ג לומר מקצתו ככולו כו' ומובן עכ"פ כמה הוא דחוק). גם הרי לפי מנהג שבמ"א גם ביום א' דימי הגבלה אמרינן מקצתו ככולו וכמו כן למנהג שברמ"א ביום ערב חג השבועות (אלא שלפי זה אפשר בלאו הכי החג מפסיק כו'). ואיה אפוא מצינו באבילות א' לומר ב' פעמים מקצת היום ככולו כו'

(ו) עתה אבוא קצת לדברי לבוש תחילה העתיק דברי הטור שיש מסתפרי' מל"ג ואילך שאומרים שאז פסקו מלמות. וכתב ע"ז ולפי דבריהם אינו מותר אלא מיום ל"ד ואילך ולא ביום ל"ג שעדיין מתו (בו) ביום ולכאורה משמע שמדברי הטור גופא שכתב שאומרים שאז פסקו מלמות משמע לי' דר"ל שאז אחר יום הל"ג פסקו כו' (או דס"ל דאעפ"י דמ"ש שאז קאי איום הל"ג מ"מ פי' פסקו ר"ל שאז מתו האחרונים ופסקו כו'). ולפי"ז ס"ל דכל יום הל"ד שרי (וכל יום הל"ג אסור דלא אמרינן מקצתו ככולו) אבל כיון דלא מצינו כלל מאן דס"ל כן וגם פשטות דברי הטור ודאי לא מ"כ אלא דגם ביום הל"ג מותר לכן יותר נראה דצ"ל (בדוחק) שמכח דברי התשב"ץ ורי"ן שועיב שבב"י אתי עלה ומ"ש ולפי דבריהם כו' ר"ל דכיון דאין יסוד למ"ש שאז פסקו כו' אלא עפ"י מ"ש בשם המדרש [עד פרוס עצרת). ע"כ לדחוק ולומר דלדבריהם אינו מותר אלא מל"ד כו' ולפי"ז ע"כ לומר דמ"ש מיום ל"ד כו' ר"ל מן הבוקר דוקא ומשום מקצתו ככולו. והוא דעת הב"י בשו"ע והגם שזה דוחק גדול בדבריו (ובפרט מ"ש שביום הל"ג לא שעדיין מתו כו' דמשמע דאבל בל"ד לא מתו: וזה אינו לפמ"ש עפ"י המדרש). וגם א"כ לא אתי שפיר מ"ש בהגהה שם וי"א כו' דהיינו הך. מ"מ לפה"נ לכאורה יותר טוב לומר כן מלהמציא עוד מנהג וסברא חדשה. וגם דבריו מצ"ע עכ"פ לא ימלט מדוחק דמאין ולאין ילמד ממ"ש הטור מל"ג ואילך לומר דהיינו מל"ד ואילך שוב כתב שבאלו הארצות נוהגין להתיר רק ביום הל"ג ולא לפניו ולא לאחריו עד העצרת ונתקשה למצוא טעם לדבר עפ"י מעין מ"ש בשם התוס' וע"ד מהרי"ל וג"כ בשינוי (מכולם) היינו דאף שלא מתו אלא בימים שאומרי' תחנון ואינו כ"א ל"ב או ל"ג ימים ומ"מ האיסור נהגו בכל המשך (אף לאחר ל"ג ודלא כמהרי"ל ואף בר"ח ודלא כתוס' שבב"י) אלא רק שנמשך מזה ההיתר ביום הל"ג לזכר ולסימן כו' כמ"ש במהרי"ל. ולפי שבמספר הימים שלא מתו חשב רק ו' שבתות אשר לפ"ז נשארו הימים שמתו ל"ג ימים וכנ"ל אות ד' בשם הב"ח ומ"א לא נחה דעתו כלל שיהי' יום הל"ג זכור לטוב לזכר למנין ימים שמתו וכנ"ל. שזה באמת לא יתכן כלל ולכן הקשה שלפי"ז ה"ל לנהוג ההיתר ביום הל"ד דוקא רל דזה הי' (קצת) זכרון לטוב כלומר שלא מתו רק ל"ג ימים ולא ל"ד כו' (ולפי"ז אינו מובן כלל מה שתירץ ע"ז בא"ז וא"ר די"ל דמקצת היום ככולו כו' ע"ש) וע"כ הוסיף יום א' מדעתו שלא מתו גם ביום אחרון ש"פ יו"ט ב' של גליות וכבר הקשה בא"ז וא"ר דהא לכאורה ע"כ גם מהרי"ל ותוס' חשבו ג"כ שהרי עמו הוו רק ז' ימי הפסח דהא יום א' ש"פ אינו בכלל הספירה (ואת"ל דהוי בכלל א"כ ה"ל חמשים יום כו' ע"ש) ותירץ דס"ל דחשבינן גם א"ח דפסח לכן למהרי"ל ותוס' הוו ז' ימים גם בא"י ולהלבוש בחו"ל הוו ח' כו' ולפי"ז נשארו רק ל"ב ימי מיתה לכן יום הל"ג זכור לטוב לזכר וסימן שלא מתו כ"א ל"ב ימים ולא ל"ג כו'. (וכבר נת"ל באות ד' שהא"ר פי' גם דברי מהרי"ל על ד"ז) ועוד כתב הלבוש שאפשר קיי"ל דבכל המשך מתו ורק ביום הל"ג לא מתו אך מובן שכ"ז סברות בדויות ודחוקים (וגם שיהי' יום הל"ג זכור לטוב עם שגם בו מתו והוא באמצע ימי האבילות רק מצד זכר מנין הימים כו' (כעין ג"ש ל"ג ל"ג כו') הוא דחוק ורחוק וכדלעיל)

(ז) והנה כל הלחץ זה הדחק שנדחקו ונסתבכו בזה כל הפוסקים הנ"ל הלא הוא רק מפני שלא מצאו טעם ושרש לענין המעלה דל"ג בעומר אשר הי' נודע ומפורסם בכל הדורות אם להקל באבילות ממנו ואינך או אף לעשותו כעין יו"ט. אשר ע"כ יש שדחוהו יום ח' עפ"י הסמך מהמדרש ויש שעקרוהו לגמרי והשיאוהו (לשם ל"ג) לענין אחר עפ"י מ"ש בשם התוס' ורמ"א ושארי אחרונים קיימוהו עפ"י יסוד סברא בדויה ודחוקה שנמצא כתוב ע"ש מהרי"ל ועפי"ז רוצים לחדש ג"כ מנהגים שונים כו' כנ"ל אבל מאחר שכבר נודע עפ"י קדוש ה' האריז"ל עיקר ענין דימי העומר שהן ימי דין אשר ע"כ אז פגעה מדה"ד בתלמידי ר"ע (מהטעם המבואר שם) ושביום הל"ג מתגלה שם (כ"ו) שהוא רחמים אשר ע"כ אז פסקו מלמות. ע' פע"ח שער ספה"ע פ"ז וכבר הוסכם שיש לילך אחר ספרי קבלה כל שאינו מפורש להיפוך בגמ' (ופוסקים) וכ"ש בענינים כאלו) א"כ פשיטא שמה"ט הוא שיום זה רשום וזכור לטוב מימי קדם (לעשותו כעין יו"ט). ושזהו טעם המקילים בהאבילות ממנו ואילך. ואתי ד' הטור כפשוטן ומשמען שיש מקילים מיום הל"ג עצמו ואילך שאומרים שאז (ר"ל באותו יום הל"ג כפשוטו) פסקו מלמות. ובאמת גם מ"ש בשם המדרש עד פרוס עצרת י"ל ג"כ שהכוונה עד יום הל"ג. ע' ס' סדר הדורות גבי ר"ע דע"א ע"ג כ"כ בפשיטות). כי הגם שבההיא דרפ"ג דשקלים ופ"ט דבכורות (נ"ז ב'). היינו ט"ו יום קודם עצרת פלגא כו' כדאיתא בבכורות שם דנ"א. (וכן כדי אכילת פרס כו' וכה"ג) היינו היכא דנקטי לשיעור לדינא אבל היכא דנקטי דרך סיפור בעלמא י"ל דל"ד דאפילו לשון מחצה או פלגא כמדומה שמצינו טובא דל"ד וכמו בישעי' סי' מ"ד חציו שרף וגו' על חציו וגו' ושאריתו וגו' דע"כ חציו ל"ד. ובמשנה ה' פ"ב דתרומה חצי בצל גדול כו' ל"ד חצי וכה"ג טובא כ"ש לשון פרס דאינו ממש לשון מחצה אלא מלשון פריסה ושבירה כמו פרוס לרעב לחמך ישעי' נ"ח פריסת מלכותך. דניאל ה'. וע' רש"י ספ"ז דנדה והרע"ב שם ופ"ב ורפי"ז דאהלות וכמי פריסה דכולל הכל בין חלק קטן כמו פרוסת המוציא (עיין ברכות דל"ט סע"א) ובין חלק גדול רק שנפרס ממנו מעט. (עיין רש"י פ"ז דעירובין ד"פ סע"ב) וכן במנחות דע"ז ב' שלא יטול פרוס ודאי לאו דוקא מחצה. וה"ה וכש"כ כאן מ"ש עד פרוס עצרת י"ל דל"ד פלגא (דל' יום ששואלים כו') קאמר אלא היינו עד ל"ג בעומר ולא דק ביום א' (או יומיים) כו' ובפע"ח שם נזכר עוד טעם לענין שמחת נ"ג בעומר שבו ביום מת רשב"י ע"ה ועם היות שמש"ש כי הוא מתלמידי ר"ע שמתו בספה"ע צריך עיון גדול לכאורה דהא הוא היה