דברי נחמיה אורח חיים צה

וזכור לטוב לענין אחר לגמרי (כמו להיפוך דהיינו רק לסימן על מספר ימי האיסור כו' כנ"ל). והוא דוחק יותר גדול ועוד יש קושיא גדולה במ"ש בשם התוספות דלמה הסירו רק ב' ימים דראש חודש אייר הרי לפי זה יש להסיר גם כן ראש חודש סיוון כו' (ועוד יש קושי' גדולה שחשבו ז' שבתות כו' ויתבאר אי"ה שחדא מיתרצא בחברתה)

(ג) והנה בליקוטי מהרי"ל (ה' שבועות) שאחריו נמשך רמ"א (בד"מ) תיקון קצת לקיום המנהג הנ"ל והוא עפ"י מעין מ"ש בשם התוס' אך בשינוי בב' דברים: א' שמה שהוציאו מכלל ימי שבתות וי"ט ור"ח היינו רק לענין שלא מתו בימים אלו אבל מ"מ ימי הנהגת האיסור הם רצופים מן התחלת ימי העומר רק שלא נהגו איסור אלא רק כמנין ימי מיתה כו' בצירוף שבתות וי"ט כו' שאעפ"י שלא מתו בהם וגם אין אבילות זו שייך בהם (שבלא"ה אסורים בנשואין וגילוח) מ"מ עונות בחשבון הימים (בהבלעה כו') כיון שזה רק לזכר בעלמא כו') והב' שחשב בראשי חדשים ג"י היינו שהוסיף ר"ח סיוון. ונמצא שמתו רק ל"ב ימים וכנגדם נהגו איסור נ"ב ימים רצופים בהתחלת ימי העומר בצירוף ימי שבתות וי"ט כו' כנ"ל ונמצא שכלו ביום ל"ב לספירה ואתי שפיר המנהג (שבטור ושארי פוסקים הנ"ל) שנהגו היתר מיום הל"ג עצמו ואילך גם ביאר שם דמהאי טעמא עושין יום הל"ג עצמו יום שמחה (נוסף על ההיתר האבילות שממנו ואילך) והוא לזכר שכבר כלו מנין ימי המיתה שהיו רק ל"ב ימים כנ"ל (והגם שבאמת מתו גם אחר כך בכל ימי החול דעומר ואף ביום הל"ג עצמו כו' מ"מ קבעו ורשמו יום הל"ג בעומר לשמחה לזכר וסימן למנין ימי המיתה רק שלא מתו יותר מל"ב ימים רצופים כו') אך עם היות שזה טוב שמקיים המנהג כו' כנ"ל אבל גוף הענין והסברא דחוק ורחוק מאד חדא דמנין להמציא חדשות לומר שלא מתו בימים שא"א תחנון מה שאין לזה רמז ושום יסוד כלל (ומשא"כ להתוס' שבב"י י"ל שבאמת מתו אלא שלא רצו לנהוג אבילות זו בימים אלו כו'). עוד אף אם נו יהא כן למה יחליפו לקבוע האבילות בתחילת ימי העומר דוקא רק כמנין ימי המיתה (ולצרף גם השבתות וי"ט בחשבון כו'). ודאי יותר הי' ראוי לקבוע האבילות בימי המיתה ממש (שהם בכל ימי החול דעומר ולהיפוך בר"ח אייר לא הי' לנהוג איסור וכמו להתוס' שבב"י כו'). גם שיהי' יום הל"ג יום שמחה אף שמתו בו ג"כ להיות לזכר למנין הימים כו' אינו דבר נאה ומתקבל כלל

(ד) והנה מהיות שלבד הנ"ל יש עוד תימה רבה איך חשבו ז' ימי הפסח וז' שבתות הא שבת א' נכלל בז' ימי הפסח (וקושי' זו קשה גם על דברי התוס' שבב"י אלא דשם י"ל דחדא מיתרצא בחברתה (כנ"ל) רק דאפיק שבת א' ועייל ר"ח סיוון ולכן הן ט"ז ימים (ואולי ט"ס שם וכצ"ל ז' ימי הפסח ו' שבתות ג' ימים ר"ח כו'). אבל במהרי"ל ורמ"א בד"מ שחשבו ג' ימים ר"ח ועכ"ז חשבו ז' ימי הפסח וז' שבתות וכתבו שנשארו רק ל"כ ימים. (בהסיר י"ז ממ"ט כו' קשה טובא שהרי שבת א' נכלל בז' ימי הפסח) אשר ע"כ הב"ח ומ"א תיקנו וכתבו שבאמת בציר להו הימים שלא מתו בשבת א' וה"ל ימי המיתה שכנגדן ימי האיסור בתחלת הספירה ל"ג ימים אלא שמ"מ מותר ביום הל"ג עצמו מטעם דמקצתו ככולו כו' וא"כ לפי"ז יותר לא יתכן כלל ענין השמחה ביום הל"ג דבשלמא אם לא מתו רק ל"ב ימים יש קצת מקום לומר שיהי' שם יום ל"ג רשום וזכור לטוב לזכר שלא מתו רק ל"ב ימים ולא ל"ג אבל אם מתו ל"ג ימים מה זו שמחה וזכרון טוב ביום ל"ג גם שיהי' יום שמחה וגם בחשבון ימי אבילות ה"ז כתרתי דסתרי וכ"ש לפי מנהגנו שא"א תחנון גם בערב יום הל"ג. כמ"ש הלבוש ושארי אחרונים א"כ ע"כ כל יום הל"ג הוא יום שמחה ואינו בכלל ימי אבילות אפי' במקצתו וא"כ ע"כ לומר לפי הנ"ל דלא מתו אלא ל"ב ימים. כמ"ש במהרי"ל וד"מ ודלא כב"ח ומ"א (ובשגם שבלא"ה קשה להגיה במהרי"ל דמלבד שכתב ד' שבתות כתב ג"פ רצופים שנשארו נ"ב ימים וכ"ה בד"מ וקשה להגיה כ"כ) וא"כ הדרא קושי' לדוכת' דהא שבת א' נכלל בז' ימי הפסח ונראה דע"כ צ"ל כמ"ש בס' א"ר סק"ח דמ"ש ז' ימי הפסח ר"ל עם (יו"ט ב' של גליות ועם) אסרו חג ולבד שבת שבתוך ימי הפסח שנטלוהו מימי הפסח וכללוהו בז' שבתות ונשארו א"כ רק ל"ב ימי מיתה. אך עם היות שלפה"נ ההכרח לומר כן אבל מובן שכ"ז דוחק גדול

(ה) עוד הוסיף המ"א (בד"מ) עפ"י דברי ליקוטי מהרי"ל הנ"ל לתת מקום לאותן הנוהגין היתר בר"ח אייר כנזכר בב"י וגם קודם ר"ח כנזכר במהרי"ל שם. והא דכיון דאין קפידא לנהוג האבילות בימי המיתה דוקא אלא שיהי' מספר ימי האיסור כמספר ימי המיתה א"כ אותן הנוהגין היתר עד ר"ח אייר ינהגו איסור מן אחר ר"ח אייר עד חג השבועות חוץ מל"ג בעומר עצמו ויעלו ג"כ נ"ב ימי איסור (כ"ז מן אייר וה' מסיון). ולפ"מ שתיקנו הב"ח ומ"א דברי מהרי"ל דימי המיתה וכמו"כ ימי האיסור שכנגדן הן ל"ג ימים גם לפי מנהג זה כתבו שיום הל"ג בעומר ג"כ נכלל בחשבון האבילות אלא שמותר בו (ביומו דוקא) משום מקצתו ככולו ועפי"ז הוסיף עוד המ"א לפ"מ שראה במדינתו שנהגו היתר בג' ימי הגבלה דנ"ל שהם ינהגו איסור בר"ח אייר ובראשון מימי הגבלה אמרינן מקצתו ככולו ויעלו ג"כ נ"ג ימים. כללו של דבר שלפי"ז גזירה קבועה היא ויתד שלא תמוש לנהוג איסור ל"ג ימים כנגד מנין ימי המיתה (שזה לקחו ממהרי"ל) רק שבזה הרשות נתונה (לכל עיר) לבחור כרצונם עם שימים אלו יהיו בתחילת ימי העומר עד יום הל"ג. או בסופן ר"ל מן אחר ר"ח אייר עד חג השבועות (ויום הל"ג מקצתו ככולו כו'). או באמצען ר"ל (כמו) מן ר"ח אייר עד א' דימי הגבלה כו'. (וג"כ יום הל"ג מקצתו ככולו): וכ"ז לפענ"ד תמוה דכבר נתבאר אות ג' שגוף יסוד הענין והס' שבלקוטי מהרי"ל דחוק ורחוק מאד אלא שמ"מ נאמר בו כי טוב מצד א' עכ"פ שמקיים המנהג כו' אבל הוספות אלו אין בהם גם קיום מנהג דמ"ש רמ"א בד"מ לקיים מנהג המקילים שבב"י ובמהרי"ל הנה מלבד שמקילים הללו לא ראי זה כו' דבב"י משמע שמקילים רק בר"ח אייר ולא קודם לכן והמקילים שבמהרי"ל משמע קצת רק קודם ר"ח ולא בר"ח גופא (וכ"מ בד"מ ע"ש וכ"מ במ"א שתופס כן דמש"ה כתב על מנהג שלו הנ"ל שכ"מ במהרי"ל) אנא שבזה יש לומר דדוחק שעיקרו בא לקיום מנהג קצת מקומות שראה הוא בזמנו שמקילים בר"ח אייר וגם קודם לכן אבל הרי כל המקילים הללו משמע שהקילו גם אחר ל"ג בעומר שבב"י ודאי מ"כ בהדיא שהרי מש"ה כתב שהוא טעות כו' ע"ש. וגם במהרי"ל משמע דאדלעיל קאי שכתב שהנהיג איסור עד ל"ג כו' ע"ש ואף גם אותן מקומות שראה רמ"א שנהגו להקל עד ר"ח אייר משמע שהיו נוהגין להקל אחר ל"ג ג"כ אלא שרמ"א בא לאסור עליהם כדי שינהגו איסור ל"ג ימים כ"פ וכמו"כ המנהג שבמ"א להקל בימי הגבלה משמע שהיו מקילין ג"כ בר"ח אייר אלא שהוא בא לאסור עליהם בר"ח אייר כדי לכוין המנין ל"ג ימים כו' וא"כ הרי גם לדבריהם מנהגים הללו כמו שהם עכ"פ בטעות הם. (וכמ"ש הב"י על הנוהגין היתר בר"ח אייר) וכיון שבאו לתקן ולשנות המנהג למה ומנלן להמציא חדשות מנהגים שונים שלא נזכר בשום פוסק עפ"י יסוד רעוע שבלקוטי מהרי"ל שעיקרו דחוק ורחוק כנ"ל. יותר ראוי לשנות ולאסור מהתחלת הספירה עד ל"ג ולהתיר ממנו ואילך שזהו עכ"פ מנהג קדום. והרי גם במהרי"ל ל"כ טעמו כ"א על מנהג זה ואולי גם לפי דבריו הקפידו שיהי' האבילות בתחילת הספירה דוקא ולא שיהי' ניתן רשות ותורת כאו"א (ר"ל כל עיר ועיר) בידו לבחור