דברי נחמיה אורח חיים צד

וטוש"ע יו"ד סי' רצ"ד ס"ד דנצרך מ"ד יום כו' ע"ש. וכבר עמד בזה הנקודות הכסף סי' רצ"ג והניח בצ"ע אמנם כדי שלא לשויי' לבעל תה"ד טועה בדבר משנה ח"ו ע"כ לומר דס"ל דיש לחלק בין השרשה דאילן להשרשה דתבואה דהסברא נותנת דהשרשה דאילן משתהה טפי מתבואה לכן חין הכרח שנלמד זה מזה והבא להחמיר בחדש בזמן הזה שרבים מקילים עליו הראי'. ע"כ תפס המועט נ"י ולא ממתני' דשביעית אלא מהברייתא דפסחים דאיתמר בהדיא גבי חדש ונקוט מיהו מהא דג"י בעי' גם בחדש דתבואה. ומ"ש בפשיטות כדמוכח בהדיא בפ' מקום שנהגו כו' היינו דחומרא נקט ואתי דג"י עכ"פ בעי' לכל הפחות וע"ז שפיר כ' כדמוכח בהדיא כו' ועל יותר דלא מצינו בהדיא גבי חדש מאין הרגילים להחמיר (נגד המנהג) דמשביעית אין ראי' מוכרחת כנ"ל לכן לא דיבר בזה התה"ד כו' (ובגמ' דפרכינן מר"י דשביעית אר"י דהמנכש דאיירי גבי חדש. היינו בדרך ק"ו דעכ"פ בג"י סגי לדידי' משא"כ לר' יוסי אין ראי' כו') וכן נראה להלכה שאין להחמיר יותר מדאי בדבר שרבים מקילים לגמרי מאחר שלא נמצא בשום מקום להחמיר בפירוש בזה ממש. (ובחדש של ישראל ובא"י צ"ע למעשה). (ועיין ירושלמי ריש חלה ד"ב ב' הובא ברייתא דהמנכש סתמא ולא נזכר ר"י וע"ש דפרכינן ג"כ הרי יש כאן י"ג י"ד ט"ו כו' כנראה דהוי פשיטא להו דגבי תבואה דחדש ג"י סגי (לכ"ע). והמפרש שם שכתב דקיי"ל בשביעית כו' ע"ש לא דק דבשביעית וודאי קיי"ל שתי שבתות כנ"ל). וכמשמע מסתימת לשון רבינו ז"ל. שדרכו לפרש היטב ולא הזכיר בא"ח ססי' תפ"ט כ"א נזרעת קודם הפסח כו' ע"ש (ומ"ש בהגמי"י פ"י מה' מ"א אכן מו"ר יחמיר כו' או לפניו בסמוך מאד כו' ע"ש. צ"ל (כוונתו בע"פ). וס"ל כרבינא דתרי מקצת היום ככולו לא אמרינן או דס"ל דנשרש קודם קצירת העומר בעי' כו')

ידידו נחמיה בירך

סימן לד (סימן

תצ"ג

) (א) בענין איסור נשואין וגילוח בימי העומר יש מנהגים רבים ושונים בדברי הפוסקים ואף אותן שהיו קרובים בזמן זה לזה לא השוו מדותיהם במנהגם ובזמנינו כמדומה שמקילי' (בנשואין) עד ר"ח אייר. וגם מר"ח סיון ואילך (לבד יום הל"ג בעומר ולכאורה אינו נכון דכבר כתב רמ"א (דכ"ט) שאין לנהוג היתר בשתיהן והגם דקאי על הנוהגין היתר האחרון מן נ"ג ואילך מ"מ הרי עיקר הטעם דלכ"ע בעינן עכ"פ ל"ג ימים באיסור כמ"ש הב"ח ומ"א וש"א ולכן כתבו דכשמסתפרין עד ר"ח אייר אסורים עד עצרת כו' אך הנראה מדעת מ"א שגם בימיו נהגו היתר עד ר"ח אייר וגם בימי הגבלה שג"כ ליכא ל"ג ימים אלא שלא ישר בעיניו המנהג וכתב שנ"ל שיחמירו בר"ח אייר כדי שיעלה ל"ג ימים בצירוף מקצת יום א' דהגבלה (וגם בל"ג בעומר אמרינן מקצתו ככולו ומצטרף כו' והוא דוחק גדול). ובפ"מ איתא שמנהגם להקל מר"ח סיון (ור"ל לבד שמקילין ג"כ עד ר"ח אייר דקאי על המ"א). והיינו כנ"ל מנהגנו כעת. אלא שכתב ג"כ דצ"ע ליישב חשבון הל"ג ימים כו'. ולכאורה היה ראוי לשנות המנהג ולהחמיר באיזו ימים בענין שיעלו ימי האיסור ל"ג ימים וכדרך שכתב המ"א ומה גם שלפי הנראה אין בזה מנהג קבוע כלל (וכנראה מדעת הפוסקים שהיו קרובים זה לזה בזמן וכנ"ל וכמשי"ת אי"ה). אלא שבכ"ז ומקום כשאירע צורך לנשואין בימי העומר שואלים להמ"ץ והוא מורה כפי ראות עיניו (וממילא מורה להקל כפי המצטרך אם בתחילתן או בסופן או ביום הל"ג כיון שבכל אלו יש מקילים והרשות נתונה לבחור באיזה מנהג שירצה היכא שיש ספק במנהג המקום כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל וכ"ה בח"י סק"ב וכיון שהוא דבר שאינו מצוי כ"כ אינו נותן נב כלל איך להורות כשיזדמן לעת אחר צורך נשואין ביום אחר כו' ובענין גילוח כמדומה שנוהגין עתה איסור בכל המשך (ועכ"פ כולם אין מסתפרין בתחילתן). דבלא"ה חין אנו נוהגין להרבות בגילוח כ"כ כמו בימיהם ויתבאר אי"ה) לכן אמרתי לעיין מעט במקור שינוי המנהגים מאין ולאין כו'. כדי לידע אם יש מקום לקיום המנהג הנ"ל (ועכ"פ יהיה תועלת לידע לברור איזה יום שיש יותר צד וסברא להקל לעת הצורך)

(ב) הנה בטור היה משמע שבנשואין בכל המקומות נוהגין איסור בכל המשך אלא שכבר הסכימו ב"י וב"ח וש"פ שנשואין וגילוח שוין ועכ"פ גם בגילוח מבואר מדברי הטור שיש מקומות נוהגין איסור בכל המשך אלא שיש ג"כ מקילין מל"ג ואילך והנה טעם המחמירים בכל המשך פשוט (גם) לפמש"ש שהוא (מעין אבילות) מפני תלמידי ר"ע שמתו באותו זמן דבגמרא (יבמות ס"ב ב') משמע קצת פשט' שמתו בכל המשך וכמ"ש בפר"ח (ובאמת אף לפמ"ש במדרש בין כו' ג"כ לכאורה יותר משמע כל המשך אלא שהחילוק הוא בימי היו"ט עצמן וגם זה אינו מוכרח דלפעמים גם בלשון בין נכלל הכל כמו עשרה ימים בין ר"ה ליוכ"פ. וכן בפ' ע"פ (קי"ד ב'). וטוש"ע סי' הע"ה ס"ו בין אכילה לחברתה כו' עמ"א שם. וע' ת' ב"א חא"ח סי' נ"א) אבל טעם המקינים מל"ג ואילך לא (היה) נודע כ"כ ונסתבכו בזה וע"כ נמשך מזה מנהגים שונים לפי שינויי הטעמים ובדרך כלל נזכר ע"ז בב"י ב' סברות א' מקורו מרז"ה שברז"א (ובתשב"ץ ח"א סי' קע"ה) והרי"ן שועיב עפ"י שמצאו (נוסחא) במדרש שמתו רק עד פרוס עצרת והוא ט"ו ימים קודם עצרת וסברא ב' הביא בשם הרי"ן הנ"ל בשם התוס' שענין ל"ג בעומר (שנזכר בראשונים או שהיה נודע בקבלה) אינו כמו שנוהגין (ר"ל להתיר ממנו ואילך). אנא שזהו סימן למספר ימי האיסור בזמן ספירת העומר בהסיר ט"ז ימים שאין אבילות נוהג בהם והם ז' ימי הפסח וז' שבתות וב' ימים של ר"ח אייר ונשארו ל"ג ימים ממ"ט ימי העומר (והיינו או שלא מתו בט"ז ימים אלו או אף שמתו בכולם מ"מ אין אבילות (זו) נוהג בהם)

והנה לפי"ז פשוט שהמנהג של המקילים שבטור וכן הי' המנהג בימי הב"י להקל מל"ג ואילך ע"כ אינו כלל עפ"י סברא זו הב' אלא עפ"י סברא הא' הנ"ל וכן פסק הב"י בשו"ע ולפי שגם זה לפי"ז אין טעם להקל ביום הל"ג עצמו כי בהסיר ט"ו ימים ממ"ט נשארו ל"ד ימי מיתה. וע"כ כתב התשב"ץ ורי"ן שועיב שבאמת נראה לאסור ביום הל"ג ומקצת יום הל"ד שהוא ככולו (כדיני אבילות בסופם וכו'). ופסק כן הב"י בשו"ע ונראה דס"ל שגם הטור שכתב שיש מקילים מל"ג ואילך. ר"ל אחר ל"ג דהיינו שביום הל"ד מותר מצד מקצתו ככולו ומ"ש שאז פסקו מלמות צ"ל ג"כ דר"ל אז אחר הל"ג (דהיינו במקצת יום הל"ד כו')

אך מובן שבאמת דוחק גדול הוא לפרש כן דברי הטור ולא עוד אלא שגם מדברי התשב"ץ עצמו משמע שגם בימיו היו נוהגין היתר ביום הל"ג אלא שלפי שלא מצא סמוך לעיקר הקולא כ"א עפ"י מ"ש (בשם המדרש) עד פרוס כו' כתב שלפי"ז נראה לאסור כו' ור"ל שע"כ המנהג נשתבש ביום א' כו' וכ"ז דוחק (ומשמע שגם בימי הב"י הי' מנהג להקל מיום הל"ג עצמו כו'). ואף גם ממ"ש בשם התוס' משמע שגם בימיהם היו נוהגין קולא מיום הל"ג ואילך וגם משמע שהיה יום ל"ג בעומר נודע ומפורסם בקבלה (להקל או כמו שהוא יו"ט כמו בזה"ז ובכל הדורות כו') אלא שלפי שלא ידעו טעם לזה סברו שהמנהג נשתבש והשיאו לענין שם הל"ג בעומר הנודע ומקובל