דברי נחמיה אורח חיים צג

סי' תמ"ב וסי' תס"ו גבי דבש והביאו ג"כ הח"י עצמו שם סי' תנ"ג וז"ל דהוי חמץ גמור דהעובדי כוכבים וודאי אינם זהירי' בלתיתה דידהו. פי' דמיירי בלתיתה כעין אותה שבגמ' (בלי שהייה כו') אלא דס"ל כנ"ל דדוקא בישראל שרינן בגמ' דזהירי עכ"פ אבל העובדי כוכבים ודחי אינם זהירים כו' ואסור מדינא דגמ' שוב ראיתי שכ"כ ג"כ הצ"צ דאחר שכתב סברתו דכיבוס דידן גרע מלתיתה שבגמ' כתב ועוד אפי' אי הוי כיבוס דידן כלתיתה מ"מ כו' שהעובדי כוכבים ודאי אינם זהירים וכמ"ש בתה"ד כו' והנה מה שהביא להח"י לנוד מזה הוא ממה שהביא לשון הכלבו דבשעת הדחק לוקחין סלתות מהשוק (וכ"ה לשון ש"ל וריא"ז בשם גאונים הובא בא"ר) וס"ל דסלתות ודאי לתותין וביותר שהביא ראי' ממתניתין דמכשירין דסתם קמחין וסלתות בחזקת לתותין. אבל אין זה קושיא גדולה כ"כ שהרי בגמרא בסוגיין הוי סבר רבא שא"א לסולת בלי לתיתה ומסקינן דאפשר גם הובא ברייתא דקמחים וסלתות דכרכים בחזקת לתותים ודכפרים בחזקת שאינם לתותים (ולפי"ז מתניתין דמכשירין ע"כ בדכרכים. אלא שצ"ע שלא הזכיר הרמב"ם מזה רפי"ו דט"א) א"כ אין זה מהדוחק כ"כ לומר דהפוסקים שהזכירו בענין זה קמחים וסלתות מהשוק ע"כ כוונתם אכעין דכפרים (ואולי מצויים יותר). וע' א"ר דאחר שהביא התוס' גם לקנות סלתות כתב דלפי"ז התה"ד הנ"ל ע"כ מיירי בסולת נקי' (הנק' קראכמעל) והיינו ג"כ כנ"ל דיש ב' מיני סולת כעין דכפרים והיא בלי לתיתה וכעין דכרכים שהיא נקי' ביותר (מין אחר כאותם הנקראים גם עתה קרופיציסטווע) וזו א"א בלי לתיתה. והפוסקים הנ"ל איירי בסתם סולת פשוט ותה"ד שהזכיר סולת לחמץ גמור איירי בכעין דכרכים שהוא וודאי לתיתה. וכן כמה פעמים שמצינו בפי' סתם סולת לחמץ גמור כמו כאן בתנ"ג בב"י בשם האגור גבי ניקור רחיים וכן בסי' תמ"ז גבי דבש ופירות יבשים נזכר בכ"ד חשש סול לחשש חמץ גמור היינו הכל בדכעין דכרכים. שמפני שהיא לתיתה דעובד כוכבים מחזיקים לחמץ גמור אף בסתם לתיתה שלא ידענו ששהו במים וגם לא שהמנהג כן שהרי סתמו דבריהם ומסתמא הכל ע"ד לתיתה שבגמרא רק דבשל עובד כוכבים חיישינן מדינא דגמרא ובאותן מקומות בפוסקים שנזכר הסולת להיתר בשעת הדחק היינו בדכעין דכפרים שלא נלתתו כלל (אלא שלכתחילה בלא"ה שימור מטחינה בעינן) וזהו שהב"י בחס"ז גבי דבש תחילה כתב שאינו מכיר החששא דאפילו בבירור נתערב בו קמח או סולת מה בכך כו' ואח"כ חזר בו וכתב ומיהו לשמא עירב בו סולת אפשר דחיישינן כו' מפני שלותתין כו' וכמ"ש תה"ד. ואין כאן חזרה בדין אלא שלכתחילה לא אסיק אדעתי' חשש אותו סולת שלותתין כו' נמצא לפי"ז דלדינא הכל שוים דאותו סולת שנודע שהחיטים היו לתותים ע"י עובדי כוכבים אסורי' לכ"ע מדינא דגמ' (ומהתימא על ח"י שגם איהו גופא בסי' תס"ו ס"ד הביא ירושלמי שאם ידוע שעירבו סולת בדבש צריך לבער ודוחק גדול לומר שהירושלמי מיירי במנהג לתיתה שכעין שלנו שכתבו האחרונים ששוהין במים כו' דסתמא נראה ודאי בסתם סולת שהחיטים לתותים בסתם לתיתה שבגמ' ויתבאר אי"ה)

אמנם הרי הויכוח הזה לא על הח"י בלבד הוא שהרי א גם הט"ז התיר בשעת הדחק במקומות שלותתין כו' (ודוחק גדול לומר מחמת ס"ס כו' עפ"מ) וביותר הרי גם המ"א והגדולים ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל המחמירים הרי התנו ושוהין במים כו' והיינו ששוהין בלי עסק (כלומר שכן אופן הרחיצה כעין שריי'. כו') וכדמסיק המ"א דהוי ממש כדגן שנטבע ופי' דמינח נייחא) ואף שהביא ראי' ג"כ מד' תה"ד הנ"ל דסתם סולת דלתיתה חמץ גמור הרי לא הביאו כ"א לראי' להחמיר עכ"פ אבל לא שסומך עליו לבד אלא הביא ג"כ מדגן שנטבע דמינח נייחא ובגוף הנדון כתב ששוהין כו' מכ"ז משמע שדעתו לא להחמיר כ"א במנהג ששוהין כו' דאל"כ למה ה"ל לכתוב כלל ששוהין כו'. וליתן מכשול כו' ובפרט מוח"ז רבינו ז"ל שפירש יותר ששוהין איזה זמן כו' שכל דגן כו' כשיעור מיל כו' כמשי"ת בסי' תס"ז הרי מורה באצבע שלא החמיר אלא בידוע ששוהין כשיעור מיל ממש ומדין דגן שנטבע שבסי' תס"ז לא מדין דתה"ד. לכן חוזרני לומר דנראה דגם אינהו ס"ל לדינא כהר"י דא"ל (שידוע מנהגם) ששוהין היה מותר בשעת הדחק סתם לתיתה דעובד כוכבים אמנם לא מטעמא דח"י שאין בזה כ"א מגזירת הגאונים דנראה וודאי דגם מדינא דגמ' אסור מאחר דעכ"פ לתיתה בעינן שימור וזריזות כמו שנת"ל (מהא דשמואל דאין לותתין למנחות דליכא בזריזין כו' ומהא דרבא שהוכיח דמצוה ללתות דאל"כ שימור למאי וכדפירש רש"י דעכשיו בלותתין בעי שימור כו' כנ"ל) אלא דמ"מ ס"ל (או עכ"פ מסתפקים) דגם חכמי הגמרא לא גזרו בזה כ"א לכתחילה אבל בדיעבד או בשעת הדחק הגדול (דדמי לדיעבד בכ"מ כו') לא נאסר מחששא זו דהעדר הזריזות וראי' לזה משעורים דמצינו בהדיא בגמרא דאסור ללתות לכתחילה והיינו ודאי לא מטעם שמא יתבקעו. דבזה הרי סמיא בידן כו' אלא דקים להו דלא מהני בהו זריזות מאחר דרכיכי ויש חשש שיבואו לידי חימוץ גם בשעת הלתיתה (וגם בלא ביקוע) כמ"ש בשו"ע מוח"ז רבינו ז"ל ועכ"ז בדיעבד אם לא נתבקעו מותר ואין חוששין לחשש זה שמא נתחמצו בשעת הלתיתה בדיעבד א"כ ה"ה בלתיתה דעובד כוכבים בחיטים (ואפשר גם בשעורים וצ"ע אף דלכתחילה שלא בשעת הדחק אסור מדינא דגמרא מחשש שמא מהעדר דזריזות יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה מ"מ בדיעבד (וכן בשעת הדחק י"ל דלא נאסר מחששא זו (אפשר שחסר)

סימן לב (לסי' תפ"ט

) שלום מכופלת להרב הגאון המפורסם בתורה חו"ב ויא"מ הגביר מפורסם כש"ת כו' מו"ה נחמי' נ"י

א"ה על של תורה באתי ימחול מעכת"ר לעיין בדין תבואה אשר הושרשה קודם לעומר שהעומר מתירה שיעור השרשה בכמותה מה היא. והנה בתה"ד קצ"א איתא בפשיטות דשיעורה ג' ימים וראי' מפ' מקום שנהגו המנכש בשלשה עשר כו' ע"ש ואני בעניי אשתומם על המראה הלא אחר העיון הנה בפ' מקום שנהגו אמרו זאת אליבא דר"י דאזיל לטעמי' דאית לי' הכי בפ"ב דשביעית מ"ו וז"ל כל הרכבה שאינה קולטת לג"י שוב אינה קולטת אבל באמת ר' יוסי ור"ש פליגי עלי' וס"ל דשיעור השרשה ב' שבועות וכללא הוא דר"י ור' יהודה הלכה כר' יוסי וכ"פ שם הרמב"ם בפי' המשניות להדיא וצ"ע בחיבורו וס' הרמב"ם אין לי גם הוגד לי בשם הרב ר"י צייטלעש שרצה לעשות מעשה בג' ימים להשרשה. וגם קצת משמעות בחיבורו על הסמ"ק רי"ז ע"כ נא לעיין בטוב בענין ובחסדו יודיעני במכתב ואני מהעדר ספרים לא אוכל דבר מאומה. דברי ידידו המבקשו

ישראל יעקב מ"ן דרומאנאכץ

סימן לג (לסימן תפ"ט

) זאת תשובתו

לאהובי ידידי ה"ה הרב המופלג בתורה וכו' כ"ש

מו"ה יעקב נ"י

כתבו הגיעני לנכון ע"ד שאלתו שאלת חכם ודאי ראוי לעמוד ע"ז ולא לבד מכללא דר"י ור' יהודה הלכה כר' יוסי. אלא שגם בפירוש איתמר בזה הלכה כר' יוסיבגמרא יבמות דפ"ג. וכן פסקו כל הפוסקים