דברי נחמיה אורח חיים צב

**(ומסיק דאפשר עכ"פ משמע דפעולת הלתיתה לא לבד הלובן אלא שעי"ז נקל להסיר אח"כ הפסולת הדקה כו'. וז"ש רש"י שורין מעט. לפי שפעולת הסרת המורסן הוא ע"י שריי' בלי עסק רחיצה אלא שלכן כתב מעט פי' פחות ממיל כו'. והיינו או דאורחייהו בהכי בימייהו שאין צריך כ"א שריי' מועטת או שדיקא ישראל ולקנות לפסח ויזהר כו' (וע' ר"ן שכתב לרוחצן היטב מפני העפר כו') מכ"ז נראה עכ"פ דיש לחלק בין רחיצה דנד"ד. ע"כ הגהה:)** אלא שמ"מ אסרו בשעורים דרכיכי וקשה להזהר ולאיכא מ"ד גם בחיטי ולמסקא בחוטי דשרירי שרי דקל להזהר בהן ולשומרן אבל מ"מ שימור בעי. ותדע שהאי עיקר טעמא דרבא במסקנא דמצוה ללתות היינו משום דא"ל לתיתה שימור למאי מכלל דע"י לתיתה פשיטא לי' דבעי שימור עכ"פ וכדפירש בהדיא וז"ל דעכשיו בעי שימור שלא יחמיצו. ועוד הא חזינן דטעמא דהא דאין לותחין למנחות הוא משום דאינה בזריזין ולא במקום זריזין כדאיתא שם דל"ו ע"א הרי שקודם טחינה לרחיצה דעכ"פ בעי זריזות יתירה כו'). ולכאורה הי' אפשר לדחות קצת ראי' זו די"ל דסוגיא הנ"ל דדל"ו הוא רק אליבא דשמואל דאמר אין לותתין למנחות ולדידי' ע"כ לומר דס"ל ג"כ כמ"ד דאסר לתיתה לפסחא דמ"ש הרי ג"כ אינה לא בזריזין ולא במקום זריזין כדאיתא התם בגמרא לענין פושרין. אבל למסקנא רבא דלתיתה לפסח מותר (או מצוה) באמת ע"כ פליגא אשמואל ונאמר דע"כ ס"ל דלתיתה לא בעי זריזין ועיין מהרש"א ד"מ ד"ה א"ש מסיק כן באמת דרבא פליג אשמואל אך נראה דאף לפי"ז אין לנו לומר דפליג אשמואל אלא אמאי דבעי זריזות יתירה ולומר דסתם ישראל אינם בחזקת זריזים לזה וכמו לישה בפושרין אבל מנלן לעשות פלוגתא רחוקה מהקצה כו' ולומר דלרבא א"צ ללתית' זריזות ושימור כלל עד דשרי גם בשל עובד כוכבים די לנו שנא' דלדידי' שוה לתית' ללישה בצונן דהכל בחזקת זריזין לזה לכ"ע. אבל מ"מ בעי זריזות דישראל ואסורה בעובד כוכבים. (אף לכל הפסח דההיא דבצקות של עובד כוכבים ע"כ היינו בניכר כו' או בישראל רואה כו' כמ"ש הפוסקים). וכ"ש לתיתה דחזינן דלשמואל מדמינן לה ללישה בפושרין כו' ועוד הרי דברי מהרש"א ז"ל (לכאורה) אינם עולים להלכה דלדבריו סתרי אהדדי פסקי הרמב"ם ז"ל שפסק כשמואל בפי"ב מה' מעה"ק ה"כ. וכאן פסק דמותר ללתות וע"כ צ"ל דלא כתב כן מהרש"א ז"ל כ"א למאי דאמר רבא מותר ללתות אבל למאי דהדר בי' ואמר מצוה ויליף מקרא י"ל דאין ראי' דפליג אדשמואל דאף דלתיתה בעי זריזות יתירה וע"כ במנחות אסור: מ"מ גבי פסח ילפינן מקרא דהתוס' סמכו בזה אזריזות כ"א (ולולא דבריו ז"ל הי' נ"ל די"ל דגם למא"ד מותר. לכך לא פרכינן מגוף הדין דשמואל די"ל דהכא גבי (מצות) מצה התירו חכמים (כדי לאכול מצה לתאבון) דבלא לתיתה נקרא (בימיהם) נהמא דעיפושא. כדאיתא התם מאן דציית כו' וע' ברי"ף הגירסא מאן ציית כו' דאכיל כו' משמע כנ"ל דזהו נתינת טעם דא"א לציית ולהחמיר דא"כ אכיל נהמא דעיפושא. ואף לגירסא שבגמרא מאן דציית כו' אכיל כו' י"ל ג"כ ע"ד הנ"ל דהכוונה ליתן טעם דאין לציית כו' שסיים ע"ז דהא בי ר"ה לתתו כו' והכל כדי שלא נאכל נהמא דעיפושא כו')

ולפי"ז מבואר דעכ"פ ענין הלתיתה בעינן זריזות יתירה מצ"ע) אלא דלמדו מקרא (או מסברא) להתיר לענין מצה דפסח לסמוך אזריזות דכ"א מישראל: אבל לתיתה דעובד כוכבים ודאי מדינא דגמרא אסורה: אלא שהגאונים הוסיפו ואסרו עלינו גם לתיתה דישראל ולא לסמוך אשמירתנו וזריזותנו. וממקומו מוכרע שהרי טעמייהו דגאונים הוא מהעדר בקיאותנו. (נגד דורות הראשונים) ואם מדינא דגמרא גם לתיתה דעובד כוכבים שרי מאי בקיאות שייך לדבר

וראיתי בפ"י דברים אשר אינם מובנים לי כלל ראשונה כתב דלמהרש"א כ"ש שצ"ל כן למסקנא דא"ר מצוה ללתות כו' דליתא לדשמואל וכבר נתבאר דכדי שלא יהיו פסקי הרמב"ם סותרים זא"ז א"א לומר כן אלא דלמסקנא (עכ"פ) לא פליג רבא אשמואל וע"ד שנת' למעלה שנית שכנראה שתופס קושית מהרש"א דקשה בתרתי א' על לתיתה דמנחות למה אסור מאחר שהתירו בהם פושרין משום זריזין. ב' על לתיתה דפסח למה שרי מאחר שאסרו בה פושרין משום דאינה בזריזין וע"ז תירץ (כפי הנראה בכוונתו) דלתיתה לא תלי' כלל בזריזות ומנחות שאסור לגרום חימוץ אסור דאף זריזים אינם יכולים להזהר במין חיטים רכוכים כו' ומצה שאיסורה הוא רק האכילה. הרי סמיא בידן ואף כל אדם יכול להבחין אם נתבקעו לא יאכל כו' וכ"ז כולו מקשה דמ"ש דלתיתה לא תלי' בזריזות הוא פלאי נגד הגמרא דל"ו דפרכינן בהדיא פושרין דמנחות אלתיתה דידהו ומתרצינן דבאמת דלתיתה דמנחות אינה נא בזריזין ולא במקום זריזין (והפ"י העתיק בשם רש"א בקושייתו למה לא הקשה מדשמואל דאין לותתין אע"ג דמנחות איתא בזריזין כו' וזה אינו במהרש"א וכנ"ל דזה היפוך הגמרא). וגם מ"ש בטעם היתר לתיתה דפסח דסמיא בידן כו' אף שלכאורה דבר נראה ומתקבל והי' נ"מ גם לנד"ד קצת) אך א"כ מאי טעמא דמאן דאסור ובמאי פליגי גם א"כ למה אסרו שעורים אלא וודאי יש חשש חימוץ גם בנא היכר סימן הביקוע (וכמו שהיית מיל בעיסה וכן בדגן כו' אלא שכאן לא חששו בדיעבד כו' וית' אי"ה) ועוד אף לסברתו הא תינח למ"ד נתבקעו ממש אבל למר עוקבא דקרובה להתבקע כו' ודאי אין הכל בקיאין כו' וא"כ למה לא הביאו ראי' מהא דמסקינן דשרי ללתות דלית הלכה כמר עוקבא גם סוף דבריו שם דלמסקנא דמצוה כו' כ"ש שמסורה לזריזין כו' מחוסר הבנה. ודרך כלל לא זכיתי להבין כל דבריו בזה גם בד"ה הדר אמר רבא ע"ש (ואגב) גם מ"ש הפ"י בד"ה הדר אמר רבא מותר כו' שהקשה מאי ראי' מהא דיוצאין בפת נקי' כו' דלמא הכי קאמר שאם לתתו קודם הפסח ולא נתבקעו יוצאין כו' ותירץ דאלו הי' שום חששא בלתיתה דחיטי כמו בשעורים הי' אסור אף דיעבד לענין ללוש מהם עיסה במים. והא דתנינא בשעורים דלא נתבקעו מותרות היינו בעינייהו דוקא כו' אלא ודאי דאין שום חשש כלל בלתיתה דחיטי מלבד שכבר נתבאר שלפי האמת לכ"ע יש חשש בלתיתה דחיטי והאי טעמא דמנחות כו' אלא שאפ"ה התירו בפסח כו' כנ"ל. עוד זאת מ"ש דהיתר שעורים בדיעבד בלא נתבקעו אינו כ"א בעינייהו לא משמע כן מסתימות הגמרא דמותרות לגמרי משמע וכ"ש שאינו עולה להלכה כלל דאדרבה ההיפוך נמצא ברי"ף ורא"ש (וכל הפוסקים). ע"ש שכתבו ה"מ לענין מיכל הנהו שערי בעינייהו כו' הרי מקילים בנמצא בתבשיל ואף החולקי' בהגהה בשו"ע סי' תס"ז ס"ע. עכ"פ לא חמירי מבעינייהו ואין להאריך ולענין קושייתו י"ל דלק"מ דברייתא דתניא סתמא יוצאין בפת נקי' מסתמא לא בעוברי עבירה מיירי (כדאמרינן בעלמא אטו ברשיעי עסקינן) ואי כוונתו דילמא בנקי' שלתתו שלא לשם פסח קאמר דיוצאין זה אינו (דלשימור לשם מצוה בעי' מכד נפל עלי' מיא עכ"פ לכ"ע ויתבאר אי"ה ועוד) דנראה דכה"ג ל"ח דיעבד דאי אין לותתין גם אין ליקח לכתחילה הלתיתין בלא"ה כו'

נתנה ראש ונשובה למה שהתחלנו דמ"ש הח"י (וש"א בלתיתה דעובד כוכבים שאין בזה כ"א מגזירת הגאונים אבל מדינא דגמרא שרי דלמ"כ מסוגית הגמרא דאף דלמסקנא דלתיתה שרי מ"מ שימור וזריזות בעי אלא דסתם ישראל בחזקת זריזים בזה לגבי פסח). (אף שאין כן לענין מנחות) מטעם שנתבאר אבל דעובד כוכבים ודאי אסור לפי"ז מדינא דגמרא ולפי הנראה זה בעצמו כוונת התה"ד סי' קי"ט שהובא ב"י