דברי נחמיה אורח חיים צ

שאפשר ע"ז יספיק הסיד אם אמת כדבריו וגם וודאי כמה כלים שלא הי' סיד לבטל את החמץ מאכילת כלב. וחששא דמבטל איסור ועיין בהרא"ש גבי אלמורי. וכבר כתבתי שלא עיינתי ע"כ נא להודיעני דעתו היטב אם מוטל עלי להשיב לב"ד הנ"ל וכה"ג שיש לאסור היי"ש או להיות שוא"ת ור"ז יוכל להגיד שקרי' בשמי. גם לפי דבריו הרה"ג המ"ץ דשקלאב נ"י התיר לו אך קרוב שמשקר וגם לא הראה לו כל הניירות של האוסר. נא להודיעני ע"י מוכ"ז

ידידו דו"ש מנחם מענדיל

סימן ל (לסימן תל"א

) תשובתו על הנ"ל

המוכ"ז נשאר ללין פה. אמרתי לעיין מעט כסומא כו' ולכתוב רק כדי לעורר העיון. מ"ש כ"ק שי'. דמ"ש הש"ך דהוי כעירוי משמע דהיינו בכירה חמה א"י מאין משמע וההיפוך מבואר בפמ"ג וח"ד וש"א. וכן נראה להדי' לכאורה מהראי' שהביא התה"ד מאמבטי דפ' כירה שהחמין היו נמשכים לתוכה ע"ג קרקע כו' והרי קרקע ודאי צוננת (ונפלאתי מ"ש כ"ק ע"ז כמ"ש בתה"ד). אך מ"מ נראה זה אמת דעירוי כזה גרע מעירוי דרך אויר מצד הסברא דדפנות מקררות וראי' ממ"ש הפמ"ג שם דאף לפ"ד הש"ך דגם בנפסק הקילוח אוסר כ"ק הכא שרי ע"ש. גם מ"ש כ"ק שי' כיון שנמשך כ' אמה ויותר סברא נכונה היא לכאורה. דהכי נאמר דגם אם נמשך כמה פרסאות (כמו נהר מחמי טבריא) יש לו דין עירוי וצ"ע מה הגביל בזה (בשלמא דרך אויר לא משכחת כ"כ שילך העירוי בריחוק ג' כ"כ כו') גם נראה דהכא בנד"ד שנמשך ונזחל דרך ב' כלים (הצינור והחלעדניק) להקוואשניק יש לומר שגרע טפי וכ"ש שמן החלעדניק להקווחשניק הולך בעירוי דרך אויר ג"כ. דנצטרפו כאן ב' מיני עירוי ביחד (ודאי) י"ל דגרע טפי שעפי"ז לכאורה יש לתרץ דברי או"ה שנתקשו בהם הפמ"ג סי' צ"ה בש"ך סקי"ח והח"ד בצ"ב סקכ"ג ע"ש וקצת סמך לזה י"ל ממ"ש התו' בע"ג דנ"ג ב' ד"ה קינסא דהגעלה שהתיר ר"ת לחבית של יי"נ לזרוק רותחין לתוכה ולהפך ולגלגל החבית ל"ח אפי' עירוי עם שי"ל דהיינו משום דמסתמא נוחים המים מעט כשזורקם במקום א'. ואח"כ כשמגלגל ה"ז כעירוי מכ"ש. וכן משמע מדברי התוס' דזבחים דצ"ה סע"ב. מ"מ מדחזינן שהקפיד ר"י שישפוך על כל נסר ונסר בפ"ע דוקא וגם ר"ת לא התיר שם אלא משום דכל החבית הוא כלי א' כמ"ש הרח"ש שם בשמו וכעין זה הוא במרדכי פ' בתרא שם בדברי ר"ת שכל החבית מחוברת כו' מכ"ז משמע שיש חילוק בין כשהזחילה הולכת רק בכלי א' או מכלי לכלי כו' ועמ"ש המרדכי עו"ש אבל אין לזרוק המים דרך משפך לחבית דנמצא החבית כלי שלישי עכ"ל. דלכאורה נד"ד הוא ג"כ בכעין זה (ואולי יותר גרוע דרך צינור וחלעדניק להכלי כו') והכל צ"ע אך כ"ז למותר דוודאי גם עירוי גמור ל"מ לבית שאור לכ"ע וכדאיתא בהדיא בתשובת מהר"מ ב"ב וכ"ה במרדכי פ' כ"ש סי' (תקס"ד) ע"ש שכתב אבל לערות רותחין על כלים כו'. כגון אגני דלישה אין להם תקנה כו' וגם מצד שלא העלו המים רתיחות (בחלעדניק וכה"ג וגם לפי מכתב ר"ז כן הי') וזה מעכב בדיעבד כמ"ש הא"ר סי' תנ"ב דסק"ה באותן שתשמישן בכלי ראשון. וה"ה בכ"ש. ומ"ש ר"ז מד' התה"ד סי' קל"ח להקל בכלים שתשמישן בצונן ע"כ ז"א כ"א בבלוע ע"י כיבוס כחבית דיי"נ. וכמ"ש המ"ץ האוסר מדברי מוח"ז רבינו ז"ל סי' תנ"א ס' ס"א. והגם שלכאורה מדברי הטור סי' תנ"א גבי חבית של חרס משכר שהתיר רבינו יואל ע"י הגעלה משום שתשמישו בצונן וע"ז כתב הטור של"נ כן מדברי רב האי ממ"ש גבי כלי לישה כו'. א"כ משמע דס"ל ששניהם שוים להקרא תשמישן בצונן ושוים בדינן הנה מהרל"ח בהגהו' תי' באמת דחלוקין הן ע"ש וגם מדברי הטור גופא מוכח לחלק ביניהם שהרי כאן גבי חבית של חרס שקיל וטרי אי מהני הגעלה וגם ב"ש וב"ח החליט בפשיטות דאם הם ש"ח לא מהני הגעלה וכ"ש שכן מוכרח בשו"ע שבסכ"א גבי חבית ש"ח שהחליט דמהני הגעלה ובסכ"ב בב"ש וב"ח החליט דבשל חרס לא מהני הגעלה (ובד' הטור במ"ש ומד' ר"ה יראה כו' כנ"ל ע"כ לדחוק דרק הי' נראה לומר כן (לכאורה) ולדינא ס"ל כמ"ש מהרל"ח הנ"ל דלא פליגי או דס"ל לחלק בין בית שאור וב"ח שהן חריפים בעצם לכלי לישה כו' או דראייתו מר"ה הוא רק מהלשון ומ"ש בפשיטות כ"כ לאסור בכלי לישה משום שכ"ח אין לו תקנה כו' משמע קצת דכלל גדול הוא בכל תשמיש דצונן ככבוס כו' וכ"ז דוחק וצע"ק). ועכ"פ לדינא מאחר שבתשובת מהר"מ ב"ב ובמרדכי מבואר בהדיא דבב"ש נ"מ עירוי. ונא נמצא מי שחולק ע"ז בהדיא ודאי כן הלכה. וע"כ לומר שאין אלו בכלל כנים שתשמישן בצונן שהקילו בהם ע"י עירוי וממילא ה"ה לענין מעלה רתיחה ג"כ דין הב"ש כחמי האור דכ"ר כדמוכח מדברי התה"ד גופא שתלוי זה בזה וביותר מבואר כן בפסקי' סי' ק"נ ומ"ש ר"ז דמבואר בר"ן דפסחים דבית שאור שוה לחורפי' דיי"נ נראה כוונתו על מ"ש הר"ן בתירוצו לגירסת הרי"ף גבי בית שאור אבל שגה ברואה דכ"כ על סתם כלי חמץ לא על בית שאור ע"ש אלא שבמלחמות שם כתב בהדיא דבית שאור דומה לכלי שמכניסי' לקיום דגבי יי"נ אבל נראה דלק"מ דלשיטתו אזיל דס"ל גם גבי יי"נ ל"מ עירוי מכלי ראשון וכמ"ש הר"ן בשמו פ"ב דע"ג (גבי קינסא) וס"ל ג"כ דמינוי מעירוי ג"י עדיף גם מהגעלה גמורה כו' ע"ש) גם מ"ש ר"ז עוד דיש להביא ראי' מדברי המ"א דסי' תמ"ז רכ"ה שמדמי יי"ש ליי"נ כו' דברי שטות הם ואין להאריך גם מש"ע לצרף סברת האו' דחמץ נק' היתרא בלע וכ"כ כ"ק שי' בשם הרא"ש. וודאי דשפיר כ' כ"ק דלא מצינו חילוק זה לענין הגעלה. וראיתי באו"ה כלל נ"ח ססי' י"א שכתב בהדיא ובהגעלה אין חילוק אי בלע מאיסורא כו' (אלא שלפי"ז צע"ק מ"ש מוח"ז רז"ל סי' תנ"א ססכ"ה ע"ש)

אמנם בגוף דין מעלה רתיחה הנ"ל לכאורה צ"ע מדברי המ"א סי' תנ"א סק"ז. דמשמע לכאורה שדי ביס"ב בלבד. (ובסי' תנ"ב א"י כעת אם הזכיר בהדיא מעלת רתיחו' דוקא) אלא שמוח"ז רבינו ז"ל תיקן גם שם וכתב בססי"ד שמעלין רתיחות כו' ובאמת שכן מבואר בהדיא בתה"ד שם בשם סמ"ק דיס"ב לא סגי ועט"ז ביו"ד סי' כ"ד סק"ג אבל לכאורה מקור דין זה תלוי בפי' שהעבירן מרותחין שבפ' כירה (דמ"ב) והתם קיי"ל בסי' שי"ח ס"ט שדי ביס"ב וכ"ה בשו"ע מוח"ז רז"ל שם: (ולא כהגמ"ר שבב"י וט"ז שם). ולכאורה זה תלוי בטעמי פעולת הגעלה. שלהאומר שהוא משום שטבע הרותחין לבלוע ולא לפלוט וטבע זו היא רק במעלה רתיחות לא ביס"ב (ע' בד' מוח"ז רבינו ז"ל סי' תנ"ב סי"ח) וא"כ גבי הגעלה בעינן רותחין יותר (אף) מבישול דשבת אבל הרי לא קיי"ל כדיוקא זו להלכה וצ"ע בכ"ז ואין פנאי וראיתי בפמ"ג ביו"ד סי' צ"ד סק"ג. דהא דבעינן מעלה רותחין הוא משום כבכ"פ אך א"כ משמע דאי בלע ע"י יס"ב בלבד די בהגעלה דיס"ב ג"כ. וביותר משמע כן מדבריו בססי' ס"ח ע"ש בדין הראשון ולמ"כ מסתימת השו"ע בסי' צ"ד דמשמע דלעולם הכף אסור (ומי לא עסקינן נמי שבליעת' היה רק ע"י יס"ב כו') ושוב מצאתי כן בהדיא