דברי נחמיה אורח חיים פט

בכפיית המטה כלל כמו שכתב סי' שפ"ז מ"מ נ"מ לענין ישיבה ע"ג קרקע. היינו דגם האבל אינו יושב ע"ג קרקע בחוה"מ גם בשעת ההבראה ומשום דאין אבילות במועד כנ"ל. ומשא"כ בר"ח וחנוכה ופורים דלא דמי בזה לחוה"מ כמ"ש

סימן כח (לסימן תמ"ב

) ההפרש בפי' דברי הטור לפי פי' הב"י לבין פי' המ"כ שהביא הב"י לפי פי' הב"י. מ"ש הטור כל אלו לר"א הן בלאו היינו כשאוכלין הכותח בלא טיבול (וכה"ג כו' שלא כדרך אכילתו) ואוכל כדי אכילת פרס שאז אוכל מהחמץ המעורב כזית שלם ועכ"ז אין חייב כרת מאחר שאין זה כדרך אכילתו (וכמו בשאר איסורים כו') ועובר בלאו (ולוקה) מריבוי דכל ומ"ש ולדבריו אסור להשהותו פי' מדרבנן אפי' אם בטלו משום דלדידי' בלי ביטול עוברין בבל יראה כיון דיכול לבוא באכילתו לידי מלקות (והיינו סתם מתניתין אלו עוברין פי' בבל יראה כרש"י וכולה ר"א היא כו') ואע"ג דקיי"ל כר"ש כו' פי' וא"כ חזינן דמקילינן בתערובות אפי' כשהי' בעין בפסח. כ"ש כשנתערב קודם הפסח ראוי שלא לקנוס אם עבר עליו הפסח כלומר וא"כ נשמע מזה דאין עוברין עליו בב"י לזה כתב שזה אינו דבאמת דוקא כשנתערב אחה"פ אעפ"י שעבר על ב"י מ"מ מאחר שנשתנה מכמו שהי' בפסח לא קניס. אבל אם נתערב קודם הפסח ועבר עליו הפסח קנסינן באמת כיון שאיסורו בעין כמו שהי' בפסח ובאמת עבר עליו בבל יראה ולרבנן אפי' לאו אין בהם דלא דרשי כל ולדבריהם מותר להשהותן פי' אם בטלו משום דאף אם לא ביטל אין עובר בבל יראה לדבריהם שאין יכול לבוא באכילתו לידי מלקות (בסתם כותח וכה"ג שאין בו בכדי אכילת פרס כדרך אכילתו)

ומ"ש ופסק הרמב"ם כר"א שכתב תערובת חמץ עוברים עליו בבל יראה כו' פי' מדכתב סתם כותח שאין בו בכא"פ כדרך אכילתו ואפי"ה עוברים עליו בב"י ע"כ משום דס"ל דיכול לבוא באכילתו לידי מלקות. והיינו אם יאכלנו בעינו וכר"א. ומ"ש בפ"א בד"א כשאכל בכדי אכילת פרס כו' היינו נמי בסתם כותח ואכלם בעינו וה"ז כר"א. ולפי המ"כ שהביא הב"י מובן דהטור לא איירי אלא כשאוכל כדרכו בטיבול (וכה"ג כו'). ומ"ש לר"א הן בלאו היינו אפי' אינו אוכל כ"א כזית מהכותח דילפינן מריבוי דכל דהיתר מצטרף לאיסור וכדמשמע בגמרא להדיא ואין בהם כרת לפי שאין בהם כזית חמץ כ"א ע"י צירוף. ומ"ש ולדבריו אסור להשהותן היינו מדרבנן אף אם לא ביטלו. דס"ל כפי' התוס' דאלו עוברין פי' מתבערין כו' ואיסור אכילה חמיר מאיסור שהיי' כו' ומ"ש ולרבנן אפילו לאו אין בהם ולדבריהם מותר להשהותן היינו משום דלא דרשי כל ס"ל דאף באכילה אין כ"א איסור דרבנן. ושהיי' דקיל מותר אפי' לכתחילה אף בלי ביטול ומ"ש ופסק הרמב"ם כר"א היינו לענין איסור שהיי' בלבד וכסתם מתניתין דאלו עוברין (אלא שבפי' עוברין ס"ל כפירש"י בב"י). אבל לענין איסור אכילה באמת ס"ל בפ"א כחכמים (שהן רבים) שאינו חייב עד שיאכל בכדי אכילת פרס. פי' דלא כסתם כותח אלא שיהיה בו הרבה חמץ. עד שיהי' בכדי אכילת פרס אף כדרך אכילתו בטיבול ואז חייב כדא"פ כו' והנה לפי' הב"י ק' דהא בגמ' משמע בהדיא דלר"א היתר מצטרף לאיסור ולא בעינן כזית בכא"פ כלל אלא אף בכזית מהתערובות חייב שהרי פרכינן לזעירי כמאן כר"א דדריש כל א"ה חמץ בפסח נמי ומשני אין כו' ע"ש וא"כ אם הרמב"ם פוסק כר"א למה הצריך בפ"א כזית בכדאכ"פ כל עיקר והיינו שיאכל כדאכ"פ (בעינו עכ"פ). ולא די בכזית מהכותח בלבד (ובטיבול כו' וא"ל דס"ל דלר"א יש ב' חומרות. א' דהיתר מצטרף לאיסור אמנם היינו רק כשאוכל כדרך אכילתו ב' אף שלא כדרך אכילתו אם אוכל כזית מהחמץ בכדאכ"פ כו' כל ריבה הכל כו' דהא מנלן מאחר שלא נמצא בגמ' רמז כ"א חומרא הא' וביותר שחומרא הא' לא נזכר ברמב"ם כלל). ונראה שזהו תמיהת הרא"ש בתשובתו שהביא הב"י. דמ"ש דהא לר"א לא בעי כבכדא"פ כדמשמע בגמרא אין כוונתו למ"ש בגמ' הנח לכותח הבבלי כו' דנשמע משם לענין שיעור התערובות דלר"א לא בעינן כדא"פ כו' דלזה יש מקום לומר כמ"ש הב"י דגם לר"א בעינן עכ"פ שיהי' כדאכ"פ בעינו ושיאכלנו בעינו כדאכ"פ ושלזה כיון הרמב"ם ג"כ במ"ש בד"א כו' אבל כוונת הרא"ש למ"ש בגמ' כמאן כר"א א"ה כו' כנ"ל דנשמע משם בהדיא לענין גוף האכילה דלא בעינן שיאכל כדא"פ כלל כ"א כזית מהתערובות בלבד. וזה מבואר שלא כדברי הרמב"ם שכתב בד"א שאכל כזית חמץ כו'

ולפי המ"כ קשה ג"כ מנא לי' להטור דפליגי רבנן עלי' דר"א באיסור שהיי' כיון שלא הוזכר פלוגתייהו כ"א באיסור אכילה והרי איסור שהיי' י"ל דחמיר כסבר הרמ"ך כו' ובאמת דברי הרמב"ם עצמו אפשר ליישב כן דפסק כחכמים אלא דס"ל דלא פליגי כ"א באכילה אבל בשהיי' לכ"ע עוברים בבל יראה אף אם אין גם כזית בכא"פ מטעם סברת הרמ"ך. והיינו סתם מתני' אלו עוברין פי' בב"י כרש"י ותני סתם כותח (וכיוצא) דאין בו כבכא"פ. והרי עכ"ז לא שיילינן ע"ז בגמ' מאן תנא כו' דא"ש אליבא דכ"ע כנ"ל רק על הסיפא דקתני הרי אלו באזהרה ואין בהם כרת דמוכח דקאי על איסור אכילה שהרי בשהיי' לא שייך כרת משמע מסתמא דחייב גם באכילת כזית תערובות לבד ע"ז פרכינן בגמ' מאן תנא כו' דהא כל האיסורים אינו חייב כ"א בכדא"פ. וקאמר ר"נ ר"א היא דדריש מכל דהיתר מצטרף לאיסור אבל רבנן פליגי בזה וס"ל דאין סברא לחייב באכילה פחות מכא"פ. וע"כ דרשא דכל אתי לפטור מכרת אף אם יש בו כבכדי אכילת פרס (כמ"ש הכ"מ שם). וכל הסוגי' לא מיירי כ"א כשאוכל כדרך אכילתו כו' ולפיכך פסק הרמב"ם בפ"א לענין אכילה כחכמים לגבי ר"א ומיירי ג"כ כדרך אכילתו ולכן כשיש כבכא"פ לוקה כבשאר איסורים אלא שגבי חמץ פטור מכרת מדרשא דכל וז"ש שנא' כל מחמצת כו' (כמ"ש הכ"מ). ובפ"ד לענין שהיי' פ' כסתם מתני' דאלו עוברין וכנ"ל. דהכל מודים בזה. ולכן כתב הרמב"ם ג"כ סתם כותח אף דאין בו כדא"פ כו'

סימן כט (לסימן תנ"א

) אהו' ידיד נפשי ח"ד הרב הגאון וכו' מו"ה

נחמי' נ"י

ע"ד היי"ש ש"פ. כבר בקשתי לשית פנאי לזה מיד. כי הגיעני שאלה זו מב"ד הרב הנ' ר' אהרן מקר"צ וגם דעתו להתיר ולכאורה לא נמצא טעם ע"ז משום שהד' כלים הגדולים שהם בית שאור גמור לא הגעילו רק בעירוי דכלי ראשון ואפי' כעירוי לא הוי כיון שנמשך עשרים אמה ויותר ל"ד כ"כ למ"ש בש"ך סי' ק"ה ס"ק ל"ד דהוי כעירוי. דהתם משמע לכאורה שנמשך ע"ג כירה חמה כמ"ש בתה"ד סי' קפ"א וגם אי הוה עירוי אין להתיר בית שאור אפילו לר"י עי"ז. ולהתיר כ"ז משום די"א שחמץ קודם איסורו נק' היתרא בלע וזהו סברת ב"ד הנ"ל לא מצינו כזאת רק גבי ליבון לכלי ראשון וגם ע"ז אין המסקנא כן. מלבד חששא דחמץ בעין