דברי נחמיה אורח חיים עט

גומות. תולד' דארוג) וגם ברש"י ור"ן יש עירוב ענינים אלא ע"ש וכן בטוש"ע סי' שי"ו סי"א. רק במ"א שם סקכ"ד משמע דפשיטא לי' שיש ברוק משום מירוח ע"ש וצ"ע ובד' מוח"ז רז"ל לא מצאתי כעת דין זה דרוק כלל וצ"ע ואם יונח שאין בזעגעחץ משום מירוח דאורייתא גם מדרבנן אין לאסור. ונ"ד לשמן דגבי חבית דש"ה דאורחי' לסתום פעמים בשעוה. לכן גזרינן שמן משום שעוה. ומשא"כ כאן אם יונח שהמציאות הוא שבכל משיחות הבהמה שנוהגין למשוח לרפואה אין בהם דבר שיהא בו משום מירוח דאורייתא ל"ש גזירה ג"כ. אמנם זאת מובן עכ"פ דעם היות שאין להחליט בזעגעחץ שיש בו מירוח אין להחליט ג"כ להיפוך. ובשגם דמפשטא דלישנא דהרמב"ם פי"א הנ"ל שכתב וכיוצא בהם מדבריה המתמרחין כו' היה נראה דגם כעין זעגעחץ נכלל בזה (וכ"ש לפ"מ שנרשם בשו"ע סי' שי"ד סי"א בשם הערוך דמריח' סיכ' משיח' כו' הכל ענין א' הוא הרי בזעגעחץ ודאי שייך סיכה משיחה כו' חלא שצ"ע דהא גם בשמן ודאי מצינו לשונות אלו הרבה במקרא וגמ' כו'). ואם יונח שיש בזעגעחץ מירוח דאורייתא ממילא נראה דגם בשפיגענאר וכה"ג אסור משום נזירה דזעגעחץ כיון שדרכו בכך כו' וה"ז דומה לשמן דגבי חבית כנ"ל וכ"ז אף אם הזעגעחץ וכה"ג הן מוכנים לכך מאתמול וא"ל הוכנו הרי בלא"ה יש בהם איסור מוקצה שהרי אינם מאכל ולא כלום וכבר נת' דגם מוקצה לא הותר משום הפסד ואף לא משום צער בע"ח דאורייתא (א"ל בהפ"מ דוקא כו' כנ"ל ובנ"ד א"י כו')

ועוד יש מקום להחמיר דהא לכאורה יש סתירה בדיני' אלו שבשו"ע מיני' ובי' תוכ"ד שתחי' מתירי' רפואו' מטעמא דבבהמה אין אדם בהול כ"כ להרי"ף ורא"ש ותוכ"ד הובא ד' המרדכי בשם ראבי' ביש ספק שתמות דמותר להקיז ע"י עובד כוכבים מטעם דאדם בהול כו' (ואי לא שרית לי' כו') וע"כ אם נזווג ד' הרי"ף ורא"ש עם ד' המרדכי צ"ל דבגמ' כאן מיירי הכל באין חשש שתמות בזה אמרי' אין אדם בהול כו' ובאמת הן הם ד' הט"ז סק"ג שכתב בהדיא דלהמרדכי צ"ל דהא דיכול להריצה הוא באין חשש מיתה ולפיכך נא החמירו שם. אלא שבא"ר תמה ע"ז והפ"מ מגי' בט"ז ונדחק מאד ועיקר התמי' לפה"נ היינו איך כ' לפיכך לא החמירו דמשמע אם יש סכנת מיתה אסור להריצה הרי אז יש הסברא דמתוך שבהול אי לא שרית כו' (ולשון התמי' שבא"ר לא ח"ש כ"כ לפענ"ד כו' ע"ש. והנה לפ"ז הדין נותן דלעולם מותר אלא שהטעמים חלוקי' מהיפוך להיפוך דבדליכא ס' מיתה אין בהול כלל (יותר מרפואה קלה באדם) ולכן ל"ג שיטעה וביש ס' מיתה בהול מאד כו' וגזרינן שיעשה במזיד בעצמו כו' והוא דבר תמוה הכי ליכא מציאות ממוצע בזה כו' ועו"ק באמת לפי"ז מנ"ל להרי"ף ורא"ש להמציא סברא חדשה לחלק בין אדם לבהמה דברפואת בהמה אין אדם בהול כו' דילמא באמת הברייתא מיירי ביש ס' וההיתר מטעם דאי לא שרית כו' ור' יאשי' ות"ק בפלוגתא דחכמים עם ר"י דגבי בכור (פסחים י"א ב') שבמרדכי קא מיפלגי לכן נלפענ"ד דלדינא (עכ"פ) ד' הט"ז נכונים והוא דבאמת דברי ראבי' שבמרדכי צ"ע דאי' מצינו כה"ג לגזור אי לא שרית ע"י עובד כוכבים יעשה בעצמו במזיד משום הפסד הרי גם בדליקה (דבהול יותר) אין או' לעובד כוכבים כבה כדתנן בפ' כ"כ (קכ"א) ואפי' בהצלה בהיתר אסרו יותר מג"ס משום שהסברא להיפוך דמתוך שבהול יבא לכבות בשוגג כדאית' שם (קי"ז). ומה"ט אין אומרי' לעובד כוכבים כבה אף למ"ד מלאכה שא"צ לגופה מדרבנן וה"ז שבות דשבות בהפ"מ עכ"ז אסור מטעם הנ"ל ע' מ"א ושו"ע מוח"ז רז"ל סי' של"ד סכ"א סכ"ד ורק גבי מת אמרינן להיפוך מתוך שבהול אי לא שרית אתי לכבויי בפ' כירה (מ"ג סע"ב) וכתב התוס' שם בהדיא דדוקא במת שמצטער ביותר חיישינן שיעשה במזיד אבל בממון לא חיישינן לזה ואדרבה אי שרית מטרדתו יעשה בשוגג כו' (והא דבר"פ כ"ד במי שהחשיך אמרינן שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית כו' עמ"ש שם בזה הר"ן בשם רמב"ן וצ"ע עוד בפוסקים) והראי' שהביא ראבי"ה מפ"ק דפסחים (י"א) דאמרי' אי לא שרית כו' ע"ש בפרש"י שכתב דשוב אין נזהר כו' דסבר שהכל שוה עכ"ל וא"כ אין ראי' לנד"ד דע"י עובד כוכבים וע"י עצמו לא יסבור דהכל שוה ולמה יבוא לעשות בעצמו גם אפשר כהן בבכור שאני דחשודין הן ע"ז כדאיתא בבכורות (ל"ה) וביו"ד ססי' שי"ד גם הלשון דאיתא שם לרבנן כ"ש דאי לא שרית כו' (ולא אמרינן אדרבה אי לא כו') משמע דרבנן לד' ר"י קאמרי הכי לדחות החששא שלו לדבריו כו' ולדידהו בלא"ה ל"ג כלל שם הא אטו הא מאיזה טעם שיהי' (ועיין בסוגי' דבכורות (ל"ג: ל"ד.) דגם במקום שעושה מום י"ל הוי דבר שאינו מתכוין גם הוי מטיל מום בבע"מ כיון שאחזו דם ולדינא קיי"ל ביו"ד ססי' שי"ג דיקיז (אפי' במקום שעושה מום רק שלא יכוין כו'). וכיון דהראי' לא מכרעא לפה"נ ומסברא הי' נראה דל"א בחשש הפסד בהמה דבהול כ"כ דאי לא שרית כו' וכנ"ל בשם התוס' אלא שבאמת בדין זה דאדם בהול דלפעמים אמרי' שמתוך כך אי שרית כו' ולפעמים א' להיפוך אי לא שרית ואין אדם מעמיד כו' יש מבוכה וסברות דעות וחילוקים דקים בפוסקים שבסי' רס"ו שי"א של"ד. עי' בטור וב"י סי' של"ד וקו"א מוח"ז רז"ל סי' רס"ו לכן בגוף הדין שיצא מפי ראבי"ה והובא במרדכי בלי חולק אשר ע"כ נקבע בשו"ע בסתימות אין לפקפק אבל הבו דלא להוסיף ללמוד מזה למציאות אחרים ומעתה שפיר קאמר הט"ז דכיון דזה וודאי נלמד מדברי המרדכי דאדם בהול על מיתת בהמה וד"ז נזכר בגמ' דפסחים בין לר"י ובין לרבנן (לפי פשטא כו'). לכן בדין מריצה שנתבאר בט"ז סק"ב עפ"י דברי הרי"ף ורא"ש דטעם ההיתר משום דאינו בהול כו' ע"כ זה באין ספק מיתה אבל ביש ס' מיתה וודאי אין להקל כיון דטעמא דרי"ף ורא"ש ליכא בהא ולבוא ע"ז מטעמא דראבי"ה ומרדכי כבר נת' דאין לנו ללמוד מדבריו למציאות אחרים אך הא"ר כתב עוד דבתוס' נז' בהדיא בדין זה שמא תמות כו' ומ"מ נלפע"ד דמתוספתא זו באמת יש סעד לדעת סה"ת וסיעתו דלעיל דלפי"ז באמת איירי בברייתא שבגמ' בדין זה בין היכא דאיכא ס' מיתה ובין ליכא דהכל שוה ומותר לר"י וא"ש מטעם שאינו ניכר שהוא לרפואה כו' ונמצא כה"ד דבמציאות דנד"ד שהוא דבר הניכר לרפואה אם יש ס' מיתה דאזיל לי' גם טעמא דרי"ף ורא"ש ודאי דאין להקל נגד דברי סה"ת וסיעתו ולכן אף ברפואה שאין בה שום איסור מצד עצמו אסור מגזירת שחיקת סממנים וברפואה שיש בה איסור מצד עצמה כבר נת' שאין להקל אף לרי"ף אף בדליכא ס' מיתה (ולסמוך על סברת ראבי"ה בזה כבר נתבאר דאין לנו כו')

וע"ד החקירה שבפ"מ ברפואות ע"י סממנים והניח בצ"ע ל"ש לכל הנ"ל דאף בליכא ספק מיתה ולרי"ף ורא"ש דל"ג בכה"ג בכל רפואה שאין בה שום איסור מצד עצמה משום שח"ס. מ"מ י"ל דהיינו דוקא ברפואה שלא ע"י סממנים כלל דבזה הגזירה אטו שח"ס גזירה רחוקה היא. (וכעין גזירה לגזירה). אלא שמ"מ באדם אף בכה"ג אסור א"ל בחולי שלעולם אין עושין הרפואה ע"י סממנים כבסי' שכ"ח סמ"ג אבל כל שלפעמים עושין ע"י סממנים אז אף שלא בסממנים אסור כדאיתא שם סמ"ב ע"ש בט"ז סקכ"ח ומ"א סקמ"ז. בכה"ג מקילי' בבהמה. (דבהכי הוי הך דהעמדה במים ומריצה כו'). אבל ע"י סממנים אף בשחוקים מאתמול שלפה"נ אין בזה שום איסור מצד עצמה (וכמו בבשמים וכה"ג השחוקים או אפי' רק מרוסקים מאתמול