דברי נחמיה אורח חיים עח

המ"א הנ"ל דשומן שנימוח נק' דבר יבש מצד שהי' יבש מקודם אלא שהוא ז"ל נמשך בזה אחר סברתו שהחליט בפ"ב שם. דאף שיש מעט רוטב ממש עם הדבר יבש אינו מעכב דאזלינן בזה בתר רובא וכל שרובו יבש נידון כיבש וכבר הסכים גם כת"ר שד"ז מוקצה מן הדעת ונבנה על יסוד רעוע נוסחא מוטע' שבב"י סי' רנ"ג בשם רי"ו. (והנוסחא האמיתי' היא כמ"ש ברי"ו שלפנינו וכמובא בב"י גופא סי' שי"ח וגם המ"כ מודה שכן הוא הנוסחא האמיתית ברי"ו אלא דס"ל שהב"י שינה בכיון כו' וא"ז דרכו של הב"י כלל וכ"ש שהסברא לילך בכה"ג בתר רובא אינו מתקבל כלל וכלל)

אמנם לענין הראי' של המ"כ שהרי אין לך בשר (ותרנגולת) שאין מוהל ושומן יוצא ממנו עם שלכאורה הי' נראה זה אמת במציאות עכ"ז אין לבנות יסוד ע"ז כ"כ להוציא מזה דינים מחודשים (להקל בדאורייתא) אלא יש לנו לומר דמשכחת לפעמים יבישה לגמרי וע"כ בהכי מיירי בגמ' ופוסקים דוגמא לדבר ע' ט"ז סי' זה סקי"ג מעמיד דברי השו"ע שמיירי בבשר יבש שאין בו שום לחלוחית כו'. (וע' שו"ע מוח"ז רז"ל שם סי"ח ויש לעיין במ"ש הלחלוחית שעליו כו' ואין פנאי כעת להאריך יותר עד אם אזכה שישיב כת"ר על דברי אז אראה לעיין עוד אי"ה בל"נ

סימן כב (לסימן של"ב

) שאלה אם מותר למשוח בהמה בשבת בזעגעחץ או שפיגיענער לרפואה שהורה א' להיתר

תשובה. הנה בגמ' ופוסקים וטוש"ע סי' של"ב לא מצינו שדיברו כ"א להריצה בחצר ולהעמידה במים. ומבואר בב"י דסה"ת וסמ"ג וסמ"ק והגמי"י כתב דאע"ג דדרש רבא הלכה כר' יאשיה. דוקא במריצה בחצר שרי ר"י שאינו ניכר כ"כ משום רפואה אבל להעמידה במים איכא הוכחה טפי ואסור וכ"פ במרדכי ססי' של"ד (ומשמע בסה"ת דז"א משום דפ' כתירוצא דרבינא שם ולא כדמסיק רנב"י אלא ס"ל דרנב"י לאו לתרוצי ברייתא דאין מעמידין קאתי אלא מלתא באנפי נפשה קאי (ולכן לא א' סתם כתנאי אלא א'). שחיקת סממנים גופא תנאי ר"ל שיש דבר בגזירה זו דתנאי הוא כו'). וכתב הב"ח דיש לכאורה להחמיר כן (לעצמו) וכ"פ בא"ז. וא"כ יש מקום לומר דאף לפ"מ דקיי"ל בטוש"ע (לדינא) כהרי"ף ורא"ש ורמב"ם דגם להעמידה במים מותר הבו דלא להוסיף עניני רפואות אחרים (בפרט) אותן שניכרים טפי לרפואה דכיון דלסה"ת וסמ"ג וסמ"ק והגמ"י ומרדכי ודאי אסור בכה"ג והרי לא מצינו חולק עליהם בהדיא בזה (וגם בלא"ה ידוע הכלל שאין מדמין בשבותין כו') והגם שמדברי הרי"ף ורא"ש (והובא באחרונים) שכתב הטעם להקל משום דברפואת הבהמה אין אדם בהול כ"כ ע"כ לא גזרינן משום שחיקת סממנים יש משמעות שגם בכל רפואה דבהמה לא גזרינן מ"מ כיון שאין הדבר מפורש קשה להקל נגד כל הני גדולים ורבים הנ"ל ובפרט שמלשון הרמב"ם וטוש"ע אין שום משמעות כלל להקל יותר מב' דברים אלו (ומדברי הגמ' ג"כ אין שום הכרע דכבר נתבאר הפי' לסה"ת ובאמת גם מד' הרי"ף ורא"ש משמע (קצת) שמפרשים כן אלא שמעצמן מדמין דין העמדה דברייתא דלעיל לדין הריצה. ואלו הוי ס"ל דרנב"י אברייתא דלעיל קאי לאוקמי בתנאי ה"ל למיתי עלה מכח דברי רנב"י ולפי"ז וודאי אין שום משמעות בגמרא להקל בשא"ד. ואף את"ל דלהרי"ף ורא"ש רנב"י אדלעיל קאי ופליג אתירוצא דרבינא שכן משמע פשטא דגמרא. וכן מוכרח מדברי המ"א סי' ש"ז סק"ד מדפ' דלא כתי' רבינא ע"ש וכ"ה בשו"ע מוח"ז רז"ל ססי' ש"ה סל"ז וכ"מ בהדיא שכן תופס הפי' המ"מ דכ"א מה"ש ה"ל. ומ"מ י"ל שהגמ' ידע לדמות ב' דברים אלו להדדי אבל אנו אין לנו ללמוד מזה לשא"ד. וידוע מ"ש המ"מ פיו ט"ו הובא מ"א סי' ש"ז סק"ז דאין מדמין דבר לדבר בשבותין ואין לך להתיר אלא מ"ש חכמים וע' מזה במיוחסות סי' קכ"ז

וכ"ז להתלמד במק"א אבל בענין הרפואות דנד"ד הנה הא וודאי פשוט דאף לפ"מ דמשמע מרי"ף ורא"ש להקל בכל רפואות דבהמה היינו לומר שכ"ד שאין בו שום איסור מצד עצמו אלא שבאדם אף בכה"ג אסור לרפואה ומשא"כ בבהמה אין הרפואה גורם איסור אבל דבר שיש בו איזה איסור מצד עצמו בלי לרפואה ודאי אין הרפואה גורם היתר שהרי לא התירו שום שבות משום הפסד ואף בשבות דשבות הרבה אוסרים ופסק המ"א ומוח"ז רבינו ז"ל סי' ש"ז סי"ב וסי' של"ד ס"ב שאין להקל כ"א בהפסד גדול דוקא ואף היכא דאיכא צער בע"ח (דאורייתא) לא הותר טלטול מוקצה להרמב"ם ומ"א סי' ש"ה סקי"א (אלא שי"ח עא"ר וח"א וכ' מוח"ז רז"ל לסמוך ע"ז בהפ"מ דוקא)

והנה המשיחה בזעגעחץ י"ל שיש בזה איסור מירוח דאורייתא דז"ל הרמב"ם (פי"א ה"ו) הממרח רטי' כ"ש או שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין עד שיחליק פניהם חייב והובא בשו"ע מוח"ז רבינו ז"ל בסי' שי"ד סכ"א ובס' א"ר שם סקי"ח כתב בשם ראב"ן חלב ושומן דינו כשעוה ואף ברוק מ' מפרש"י ור"ן פ' כ"כ (דקכ"א סע"ב) שיש בו מירוח (ומש"ש אשוויי גומות אולי זהו ג"כ שייך למירוח עיין לשון מוח"ז רבינו ז"ל סי' שי"ד סכ"א (וסי' שכ"ח ס"ל ויחליק הגומות כו') ומעין במירוח דתבואה למעשרות עיין פי' הרע"ב פ"ד דפאה מ"ו ופ"א דמעשרות מ"ו (ועיין תוי"ט פ"א דפאה מ"ו). וכ"ה ברש"י בכורות די"א רע"ב אך שיווי גומות שברמב"ם מבואר שם רפכ"א דזהו משום חורש: (או בונה כו'). ולכאורה גם בשפיגינער י"ל שמחלקים וצ"ע דא"כ גם שמן כו' עיין סי' שכ"ז): וא"כ נראה לכאורה דה"ה בזעגעחץ ולפי"ז גם בשפיגינער עם שלפה"נ ודאי לא שייך בי' משום מירוח (דאורייתא) מ"מ מדרבנן יש לומר דשייך גזירה אטו דזעגעחץ. כמו גבי סתימת חבית נקובה דבשעוה יש מירוח דאורייתא במשנה דפ' חבית (קמ"ו). ובשמן אסור מדרבנן לרב בגמ' (שם ב') דגזרינן משום שעוה כו' וה"ה הכא אך באמת אין להחליט כ"כ דיש בזעגעחץ משום מירוח דלשעוה וזפת אפשר ל"ד. וחלב ושומן לפ"מ שראיתי בראב"ן עצמו סי' ש"פ שכתב וז"ל לא יתן עליה שעוה כו' ולא חלב ולא שומן כדתנן כו' שעוה כו' ובגמ' מישחא רב אסר כו' עכ"ל נראה דר"ל שחלב ושומן נלמד ממישחא שבגמ' ולא משעוה ועיין ב"י סי' שכ"ז בשם הגמי"י דחלב ושומן רק מטעם נולד כו' (ואולי גם בא"ר יש לדחות דמ"ש דינו כשעוה ר"ל רק לענין הדין דעכ"פ איסורא דרבנן איכא כו'). וברמב"ם פכ"ג הי"א איתא בהדיא משומן רק משום גזירה דשעוה. ונקטו במקום מישחא שבגמ' (ובס' ח"א כל"ה ס"ד כתב בחלב חייב ושומן דלג ע"ש ונראה דהיינו משום שיש סתיר' בזה מרמב"ם לראב"ן שבא"ר. ובנ"א שם כתב שברמב"ם ט"ס וצ"ל שמן. אך ראיתי בס' מעשה רוקח שכתב שבכל הנוסחאות הגי' שומן ומראב"ן אין סתירה כנ"ל. וא"כ ה"ה חלב רק גזירה כו') ואולי י"ל דס"ל דפי' מישחא הוא מלשון משיחה וכולל גם שומן (ונקטי' לרבותא). ונראה דה"ט דמוח"ז רבינו ז"ל שם בסי' שי"ד שכתב בשומן או בשמן כו' ולקח שומן מהרמב"ם הנ"ל וגם בענין רוק שבפ' כ"כ הנ"ל לפמ"ש הרמב"ם רפכ"א ה"ב לא אתינן עלה משום מירוח כלל אלא משום אשוויי