דברי נחמיה אורח חיים עז

ממשמעו' הכ"מ (פ"א מהטו"א הי"ט) עפ"י דברי התוס' דפסחים די"ד ב' שגם שמן וכה"ג שנקרש אפינו חזר ונימוח אינו משקה אבל גם שם הרי לא עמדו דבריו ז"ל להלכה שהרי (גם) מוח"ז רבינו ז"ל בשו"ע (שהי' דרכו להיות נמשך מאד אחריו כנ"ל) לא הביא סברא זו כלל אפי' בשם י"א. אלא סתם שם ס"ט שכל משקה אעפ"י שנקרש לגמרי אם חזר ונימוח חוזר להיות תורת משקה עליו ע"ש. (ואדרבה בס"ז שם הביא י"א שהדבש אינו יוצא מתורת משקה אפי נקדש לגמרי. והיינו עפ"י דברי הרמב"ם והכ"מ דרפ"ט שם דאין הלכה כר"ש שזורי. ומ"ש דבש אולי לאו דוקא אלא לפי דקאי התם אמרקחת ואורחא דמילתא נקט ואפשר נמי דס"ל דלפ"מ דמסקינן בפ' הקומץ בד' רש"ש דיין דוקא קאמר ה"ה בד' חכמים דבש דוקא קאמרי ובזה יתורץ קצת דברי הכ"מ פ"ח שם במ"ש אהראב"ד שא"י מנין לו דחכמים מודים לדר"מ בשמן כו') וטעמו ונימוקו עמו. שהרי במתניתין דרפ"ג דטהרות מפורש יוצא (לכל הפירושים שם) דרוטב וגריסין וחלב כשקרשו נעשה אוכל וכשחזרו ונימוחו חזרו להיות משקין ע"ש בר"מ ור"ש ורא"ש ואח"כ במ"ב דפליגי בשמן ודבש ויין היינו שבאלו יש ספק להחמיר יותר (להחשיבם יותר כמשקה להיות תחילה לעולם כו') ורש"ש דאמר יין דוקא היינו ששמן ודבש דינן כרוטב ואינך שבמ"א. וא"כ עכ"פ בכולן בעת שחזרו ונימוחו דינן כמשקין (וכ"ז לפ"מ דמשמע מדברי התוס' שגירסתם הי' במ"א הרוטב כו' והשמן. א"כ פשוט יותר דלרש"ש דאמר יין דוקא (תחילה לעולם) ממילא וודאי דשמן כדקאי קאי במשנה הראשונה) ומ"ש התוס' דפסחים הנ"ל בשם ר"ת שהפלוגתא בשמן ודבש ויין מיירי בנקרש ואח"כ נימוח הנה בפ' הקומץ (ל"א) ובעירובין (ע"א) כתבו בשם ר"ת דאיירי הפלוגתא הנ"ל בקרוש והיינו דא' ר"מ שמן תחילה לעולם פי' אפי' בעת שנקרש אלא שהר"ש פ"ג דטהרות כתב שצריך להוסיף על דברי ר"ת ולומר דבקרוש וחזר ונימוח איירי מכח דברי התוספתא ע"ש ופי' לפ"ז דהאי לעולם דקתני היינו משום דברוטב ואינך חלקנו שם במ"א בין כביצה מכוון ליתר מכביצה וכאן אפי' פחות מכביצה הרי הוא תחילה כשחזר ונימוח משום שחוזר לטומאתו ישנה כו' ע"ש וכן פי' שם הרא"ש וא"כ ממילא לרש"ש דאמר יין דוקא היינו דרק יין יש לו חומר זה דגם בפחות מכביצה חוזר לטומאתו ישנה משא"כ בשמן ודבש יש חילוק בין כביצה ליתר על כן כמו ברוטב אבל עכ"פ דין משקה יש להן כשנימוחו. וא"כ גם דברי התוס' דפסחים (אם לא נרצה להגיה כדאיתא בתוס' דמנחות ועירובין) ודאי כוונתם ג"כ ע"ד שפי' הר"ש ורא"ש כנ"ל דלומר שלר"מ דאמר שמן תחילה לעולם היינו בנקרש ואח"כ נימוח כלומר כשנטמא אז או בשהי' בו יותר מכביצה ולהשמיענו דחשוב אז משקה (ושממילא לרש"ש בשמן גם בעת שחזר ונימוח לאו משקה הוא כלל) לא יתכן כלל דא"כ מאי לעולם דקאמר ר"מ. ומאי רבותא דמ' הלשון שבא להשמיענו דשמן חמור יותר (להיות תחילה) מרוטב ואינך כו' והרי גם בהו הדין כך כנ"ל אלא וודאי ע"כ כוונתו ע"ד פי' הר"ש ורא"ש כנ"ל (ואילולי דמיסתפינא הי' נ"ל שגם בד' התוס' דפסחים הי' כתוב (כעין דבריהם דמנחות ועירובין היינו) דהתם מיירי בנקרש. ומש"ש ואח"כ נימוח כדמשמע מתוספתא כו' עד ואח"כ נימוח זהו הגהה מאיזה תלמיד שהגיה עפ"י ד' הר"ש שכתב שצריך להוסיף ע"ד ר"ת כנ"ל: ועפי"ז הי' נ"ל עוד שמש"ש בלשון המשנה שהביאו קרשו ואח"כ נימוחו הרי הן שנים והרי נ"א במתניתין כו' האי ואח"כ נימוחו הוא ג"כ מבעל ההגהה הנ"ל אלא שהועתק בטעות שלא במקומו אלא צ"ל הגהה זו לקמן על מ"ש והיינו לעולם אפי' קרשו כאן צ"ל הגהה ואח"כ נימוחו. והיינו עפ"י דעת הר"ש כנ"ל ועכ"פ איך שיהיה זה נראה ודאי אמת שהפי' בדבריהם ע"כ הוא ע"ד פי' הר"ש ורא"ש) וא"כ לפ"ז אין מדברי התוס' דפסחים שום ראי' למ"ש המ"א בשם הכ"מ (וג"ז אין מובן לי כלל מה שתלה זה הכ"מ הרי לא הוסיף כלום אדברי התוס') ותו שהתו' הביאו שבפ' הקומץ פסקינן הלכה כרש"ש. אבל אנן לדידן לא קיי"ל הכי אלא כרב אשי שפסק בחולין (ע"ה) כמ"ד שאין הלכה כרש"ש חנא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי וכמ"ש הכ"מ רפ"ט מהטו"א שם. שהרי ביו"ד סי' י"ג קיי"ל כההיא דרב אשי (וגם התוס' אפשר שאין כוונתם כ"א לאלומי הקושי' דעכ"פ איכא מ"ד בגמ' דהלכה כרש"ש. וא"כ לא ה"ל למיסתם כ"כ בפשיטות בכ"ד דשמן משקה הוא כו' (וגם דעכ"פ י"ל דר"ע הכי ס"ל כרש"ש כו') אבל לדינא הרי התוס' דחולין כתב בפשיטות שכן קיי"ל כר"א שפסק הלכה למעשה כו' ע"ש) ועכ"פ מכ"ז נראה ודאי דשפיר עביד מוח"ז רז"ל שלא הזכיר כלל סברת המ"א שם בשו"ע שלו

ושוב ראיתי בס' ח"א שעמד ג"כ אד' המ"א הנ"ל. מהא דהר"ש דפ"ג דטהרות אלא שדבריו ז"ל מגומגמים מעט ובפרט במ"ש שקפידתו הי' רק אחלב שהזכיר המ"א ואי דלפה"נ גם אשמן וכה"ג חל הקפידא וככל הנ"ל ובלא"ה ד' המ"א מגומגם וע"כ יש ט"ס במ"ש וע' ב"ב דע"ב ובתוס' שם שגם שמן כו' (עיי' מה"ש) לכן לאו דסמכא נינהו כו' ולפי"ז נראה דמשם יש ללמוד לכאן ג"כ דאין ספק לומר דשומן קרוש שנימוח יהיה לו דין דבר יבש אלא תורת משקה יש לו כנ"ל (אלא שלפי"ז לכאורה צ"ע בד' מוח"ז רז"ל שבשו"ע אחר שכבר נטה מד' המ"א בסי' קנ"ח כנ"ל איך ולמה חזר ונמשך אחריו כאן בסי' שי"ח אך עיין בההקדמה להלכות פסח שכתב דה' נט"י הוא סמ"ב שחידש ואיזן ותיקן מוח"ז רז"ל לבסוף א"כ י"ל שלבתר חזרה נשנית כו'). ועוד נלפענ"ד דלאידך גיסא היינו אם ניתן מקום לדברי המ"א ז"ל דסי' קנ"ח אעפי"כ אין ראי' מהתם להכא לענין זה די"ל דדוקא התם דבעינן א' מז' משקין דוקא (והוא מגזירת הכתוב לענין טומאה) ולכן כל מי פירות זולת שמן ויין אפי' במקום שרגילי' לעשותן משקין לשתי' אינו נק' משקה לענין טיבולו במשקה כמ"ש מוח"ז רז"ל שם ס"ה. לכן יש מקום קצת לומר דכל שנקרש ונקפה אעפ"י שחזר ונימוח שוב יש לו דין מי פירות כו' (אלא שלפי האמת ג"ז אינו כו') אבל הכא לענין בישול אחר בישול דשבת שהוא דבר התלוי בטבע שבדבר לח וצלול אמרינן דיש בו משום בישול אחר בישול נראה ודאי דאין חילוק אם הלחלוחית הוא ממין מים וכה"ג או ממין מי פירות וכה"ג וגם המ"א מודה בזה דאל"כ הרי שומן כל עיקרו אינו אלא מי פירות והרי הוא לא בא עליו אלא משום שהי' יבש מקודם כו' וזו מנין (ועפ"מ סקמ"א מסתפק לומר דד' המ"א אמורים בשומן דוקא דאוכלא הוא ולא ברוטב שנקרש וחזר ונימוח אבל מד' מוח"ז רז"ל כאן סכ"ח ססקל"א מבואר דלא ס"ל לחלק בהכי ע"ש במ"ש אבל קדירה שקרש שמנונית' כו' והדין עמו וראי' ממלח שבמ"א ססקל"א) ויש לעיין בסי' ק"ס סי"ב ובסי' תר"ב ובשו"ע רז"ל שם סי"ח. ואין להאריך שבאמת בעיני יפלא כיון שעיקר טעם הסברא בהא דקיי"ל לחלק בין לח ליבש בענין בישול אחר בישול אינו מבואר בפסוקים בהדיא (לפה"נ) ובמילתא דלא ידעינן טעמא קשה לבדות סברא וחילוקים ע' בכה"ג בתה"ד ססי' ל'. וכש"כ הכא בנד"ד דלפה"נ ודאי דע"כ החילוק הוא מצד טבע הדברים שבדבר לח פועל הבישול השני ולא ביבש. א"כ מה טעם יש בזה להקל בדבר שהוא עתה לח מטעם שהיה יבש מקודם כו' ובפרט שאין שום ראי' לזה וכש"כ שיש ג"כ ראיות להיפוך וככל הנ"ל

ומעתה לא נשאר בד' המ"א כ"א מ"ש שכ"כ בס' מ"כ וזה אמת נכון שבש"ב פ"ג הרבה להשיב ולדחות דברי הלבוש שכתב שט"ס הוא בשו"ע והמ"כ מקיים הגירסא שלפנינו בשו"ע שגם במקום שהיס"ב מותר ליתן האופאנאדי'. אך המעיין שם יראה שלא עלה ע"ד סברת