דברי נחמיה אורח חיים עה

איסור דאורייתא ממש כו' אבל מ"מ בהא דפשטידא כיון שלהפשיר במקום שיוכל לבוא לבישול אין בו לכל היותר כ"א איסור דרבנן עדיין י"ל דמש"ה הוא דכתב המרדכי רק דטוב ליזהר כו' כנ"ל. ומ"מ אפי' לפ"ז דברי מוח"ז רבינו ז"ל שבסידור נכונים שהרי מיירי התם בשיתחמם המוהל הנמחה עד שהיס"ב ובזה וודאי לא סמכינן אסברת הר' ר' דן וכנ"ל ובפרט שכבר הקדים שם בסידור שהן הערות כו'. כדברים שלדעת הרבה מגאונים הראשונים כו'. לא שמוסכמים לגמרי כו'. ולכן נמי לא כתב כאן שיש בו משום בישול לד"ה כדרך שכתב בדין ב' ע"ש. וכש"כ שכבר נתבאר שכ"ד הר"מ שבתשב"ץ וכלבו בהחלט ועי' עוד לקמן אי"ה

(ג) והנה גם מ"ש המ"א בסיום דבריו וז"ל. וכן משמע בהגהת סמ"ק דצלי ופשטידא שוין. כ"ז אינו אלא עזר כנגדו דהנה לכאורה הדברים מתמיהים. כיון דהתם לחומרא אקשינהו שבתחילה הביא נ"א (בדברי הרא"מ שבסמ"ק) שאסור לתת צלי או פשטידא נגד האש אפי' אין היס"ב כי אין בקיאים בשיעור סילוד כו' ואח"ז הביא בשם הר"י מקינון שמותר ובלבד שירחיק כ"כ שלא תהא היד סולדת בו כו' א"כ איך ובאיזה אופן יהי' מכאן ראי' לקיים הגירסא בשו"ע להתיר פשטידא גם במקום שהיס"ב. ולכאורה הי' נראה שראייתו זו אינו לעיקר קיום ד' השו"ע כ"א לקיים סברתו במה שפי' ד' המרדכי וכלבו שמה שהחמירו ביס"ב הוא רק מצד נולד שבסה"ת והחילוק בין יס"ב לאיס"ב הוא משום דבאינו יד סולדת בו אינו זב לחוץ כי'. (מה שזה באמת דוחק גדול כמשי"ת). וע"ז מביא סעד לזה מהגהת סמ"ק דמאחר שמחמיר גם בצלי דוודאי אין בו משום בישול אחר בישול. ע"כ צ"ל שהוא רק משום סברת סה"ת וכנ"ל וממילא ה"ה די"ל כן גם בדעת המרדכי וכלבו אבל המעיין בסמ"ק יראה דזה אינו שהרי מפורש שם דלית לי' הא דסה"ת כלל כדמסיק ולא דמי לההיא דאין מרסקין כו' ועוד אומר רבינו יחיאל כו' וא"כ ממילא מה שאוסר ביס"ב ע"כ הוא משום בישול וליישב דברי המ"א נראה דצ"ל שכוונתו להביא ראי' מזה לעיקר הדין דפשטידא חשיבא דבר יבש ושממילא לדידן אין בה משום בישול והוא עד"ז דס"ל דעיקר הנ"א שבהגהה זו באה לחדש הלכה אליבא דהרא"מ לאסור גם צלי' אחר צלי' בדבר יבש ולאפוקי מהנוסחא המובא בסמ"ק שעל פירושו מסיק בפנים דגם הרא"מ מודה דאין צלי' אחר צלי' כו'. וא"כ לפ"ז אם איתא דפשטידא חשיבא דבר לח מצד השומן לא ה"ל לבעל הנ"א להביא פשטידא כיון שבדבר לח כ"ע מודים שיש בישול אחר בישול או דגם פשטידא נק' יבש וא"כ לדידן דקיי"ל דאין צלי' אחר צלי' בדבר יבש כדמשמע בס"ה גם בפשטידא אין איסור מצד בישול זהו הנלפע"ד לדחוק לתרץ דברי המ"א אבל על האמת לפע"ד זה אינו מכמה טעמים חדא דאף אם לו יהא הפי' בהגהת סמ"ק ע"ד הנ"ל עדיין י"ל דמיירי בפשטידא שאין בה שומן כדמצינו דאוקי המ"א לפשטידא שבשו"ע סי' רנ"ג ס"ה (ע"ש סקל"ג וכנ"ל). (אלא דלפי"ז ודאי לא יתכן מאי דמסיק הר"פ ול"ד לההיא דאין מרסקין כו' וכמשי"ת) ועוד דאין הכרח כלל לומר דנ"א הנ"ל פליגא על עיקר הדין שבסמ"ק דאין צלי' אחר צלי' די"ל דמיירי בצלי שיש בו מוהל המחוי ע"ד דאיירי מוח"ז רבינו ז"ל בסידור (ובסמ"ק שמתיר בצלי מיירי ביבש לגמרי וע' לקמן) ועיקר הנ"א לא באה אלא להוסיף חומרות דרבנן היינו שלא ליתן פת גם בכ"ש שהיס"ב ושלא ליתן כנגד האש אפי' באין יס"ב מחמת שאין בקיאים כו' ועוד אפי' אי נימא דמיירי בצלי יבש ושלפי"ז ממילא נשמע דס"ל להרא"מ דיש צלי' אחר צלי' אין הענין שעתה בא לחדש לנו דין זה (שיהי' שייך להקשות למה לי' למינקט פשטידא כנ"ל). שא"כ ה"ל להביא איזה ראי' לזה וראייתו הקודמת לא היתה כ"א שיש בישול אחר צלי' וכאשר באמת מחמת זה דחה הסמ"ק אותן שר"ל דלהרא"מ יש צלי' אחר צלי'. ועוד שמשמעות הלשון שנמשך למ"ש ומתוך כך יש ליזהר כו' משמע שאינו בא לחדש דבר מעתה חלא בא להזהיר למעשה מתוך הקודם והיינו דלפי נוסחא זו צ"ל דס"ל להרא"מ דכיון שהביא ראי' שיש צלי' אחר (צלי') בישול ממילא נשמע מזה שיש צליה אחר צלי' ג"כ. ומעתה בא להזהיר את העם ולהרים מכשולות בדברים הרגילים אשר לדעתו אסורים וגם להוסיף חומרות וגדרים למעשה. ולפי"ז אין לו למנוע מלהזכיר גם פשטידא (שהוא דבר היותר הוה ורגיל כדמשמע מד' הפוסקים) אף אם לא הי' בזה שום חידוש דין כ"ש שעכ"פ הרי מחדש החמיר גם באין יס"ב כו' ועוד והוא העיקר דלפע"ד א"א כלל לומר דהנ"א הנ"ל עיקרו באה להשמיענו דיש צלי' אחר צלי' בדבר יבש להרא"מ. וצלי ופשטידא שהזכיר שניהם נקראים יבשים דא"כ גם לפ"מ דמסיק בשם הר"י מקינון ורי"ח עדיין הכל בשיטה זו קיימי כיון שגם אליבייהו הזהיר ובלבד שירחיק שלא תהא היד סולדת בו כו' וא"כ משמע דס"ל להר"פ בעל ההגהה ג"כ דיש צלי' אחר צלי' וזה א"א מתרי טעמי. חדא דהטור העיד שהר"פ כתב שאפי' להרא"מ אין צלי' אחר צלי' ועוד שא"כ הי' לנו לחוש לזה למעשה להחמיר בדאורייתא (וכ"ש שאם הי' זה אמת הי' ראוי לתפוס גם התשב"ץ וכלבו ומרדכי עד"ז כו') והרי המ"א עצמו בקי"ז סתם לנו בפשיטות דלכ"ע אין צלי' אחר צלי' וכ"ה בשו"ע רבינו ז"ל סי"ב אלא וודאי ע"כ צ"ל דהנו"א לא פליגא עמ"ש בסמ"ק דאין צלי' אחר צלי' ומיירי בצלי שיש בו מוהל המחוי כנ"ל או אף דמיירי בצלי יבש כיון דעיקרו לא להכי הוא דאתי כנ"ל. ופשטידא דנקט נק' דבר לח י"ל דמסקנת הר"פ שמסיק ע"ז אמנם שמעתי מפי הר"י מקינון כו' ובלבד שירחיק כו' לא קאי כ"א אפשטידא. וכמו מאי דמסיק ול"ד לההיא דאין מרסקין כו' דוודאי לא קאי כ"א אפשטידא. (או צלי הנמחה) עם שומן. גם י"ל דהנו"א זו לאו דסמכא היא כלל שהרי כל הפוסקים שהביאו דברי הרא"מ לא נמצא בהם כלל נוסחא כזו ולאו הר"פ חתם על הגהת' נו"א זו. אלא עיקר הגהת הר"פ י"ל שמתחלת ממ"ש אמנם שמעתי מפי הר"י כו' וכ"מ ממה שציין תיבת הגהה בין הגו"א לבין מ"ש אמנם שמעתי כו'. אלא דא"כ צ"ע הנה הר"פ זו אהיכא קאי) כללו ש"ד דכמעט כל הראיות הנ"ל שהביא המ"א לקיים הנוסחא שלפנינו בשו"ע שמתיר להחם פשטידא עם שומן אפי' במקום שהיד סולדת בו אינם אלא עזר כנגדו כיון שבד' כולם מבואר בהדיא לאסור ביס"ב. וגם מבואר מדבריהם דלית להו סברת נולד שהמציא בעל סה"ת וא"כ הא דאסרו ביס"ב ע"כ הוא משום איסור בישול והיינו ע"כ משום דשומן (ומוהל) הנמחה יש לו דין דבר לח כדברי רבינו ז"ל בסידור (ומלבד שאת"ל שטעמם הוא משום דס"ל שיש צלי' אחר צלי' בדבר יבש עדיין דברי רבינו ז"ל נכונים לדינא עכ"פ שעם היות שעפ"י השו"ע ודאי לא קיי"ל הכי מ"מ אם האמת שגדולי הפוסקים הנ"ל ס"ל הכי הי' ראוי לו לרבינו ז"ל להזהיר ע"ז בסידור להחמיר למעשה וכמו שהקדים שהן הערות כו' כדברים שלדעת הרבה מגאוני הראשונים כו' אלא שבאמת כבר נתבאר דז"א אלא שביבש גמור כ"ע מודים שאין צלי' אחר צלי' וכמ"ש המ"א עצמו וכנ"ל. אלא טעם הגדולים הנ"ל משום דס"ל דשומן (ומוהל) המחוי יש לו דין לח וכדמשמע מלשון רבינו ז"ל בסידור) ובאמת בר מכל דין הסברא שהמציא המ"א לחלק בין יס"ב לאין יס"ב גם באיסור נולד הוא דחוק ורחוק מצ"ע. דמאי ענין השיעור והגבול דיס"ב דוקא לענין שיהי' השומן זב לחוץ כו' וגם מה שלדבריו