דברי נחמיה אורח חיים עד

דהר"מ לאו בטעם זה אתי עלה כלל והנה יתר ע"כ הנה דברי הר"מ שבכלבו הוא בתשב"ץ סי' כ"ז יותר בביאור. והמעיין שם יראה שא"א כלל להעמיס בו פי' מ"א אפי' ע"צ היותר דחוק שהרי מביא ראי' על ההיתר (באיס"ב) וז"ל כדאיתא בפרק כירה סכה אשה ידה שמן כו' ובסתם שמן זית הוא נקרש כו' עכ"ל והרי ראי' זו בלשונה היא המובא במרדכי בשם ר' יחיאל מפריש לדחות ד' סה"ת דל"ש נולד בכה"ג כלל ועל האיסור ע"ג תנור מביא שם ראי' כדאיתא בפרק ב"ט גבי ההוא עבדא דמנח כוזא כו' וגם יש בירושלמי הרחקה כו' ולד' המ"א אין מכ"ז שייכות וענין לעיקר הדין שאסור היכא שהיס"ב שהוא רק משום נולד כו' וגם אם נאמר שהכוונה לאסור ע"ג תנור גם בשעה קטנה ומשום גזירה ע"ד הנ"ל ולזה מביא הראי' כו' ע"ד שיתבאר איך שייך להביא ראי' מאיסור דאורייתא לרבנן כש"כ שעדיין לא השמיענו סברת האיסור כ"א אדרבא הביא ראי' להיתר כו' ואין להאריך שלפענ"ד הדבר פשוט וברור שהר"מ ז"ל ס"ל כרבינו יחיאל שבמרדכי דפליג על סה"ת ומ"ש בפשיטות (דרך אגב) במקום שאין היס"ב ע"כ היינו משום דביס"ב יש איסור בישול ממש. דהשומן שנימוח יש לו דין לח (וכהפוסקים דבדבר לח יש בישול אחר בישול). ומ"ש דע"ג תנור אסור כ"א ע"ג דפין ר"ל דגם שעה קטנה אסור (אם יס"ב שם). משום גזירה כנ"ל וכהפוסקי' החולקים על רש"י כנ"ל וע"ז מביא ראי' מההוא עבדא דמנח כוזא נזיי' רבה כו' ר"ל דהתם מוכח דלהפשיר הי' רוצה העבד. דאל"כ איך הי' ר' זירא רוצה להתיר ועכ"ז נזיי' רבה משום שהי' חם כ"כ עד שיכול להתבשל דגזרינן שמא יניח שם. ומכאן עיקר ראיית החולקים על רש"י בפי' להפשיר וס"ל דדוקא במקום שא"א כ"א להפשיר כו' וכמבואר כ"ז בתוס' שם ר"פ ב"ט ובחה"ר שם ובפ' כירה (ד"מ ע"ב) ע"ש ומש"ש עוד גם יש בירושלמי הרחקה עשו לכ"ר היינו ג"כ אותה הראי' שהובא בחה"ר ור"ן פ' כירה שם להחולקים על רש"י ע"ש אלא שהתשב"ץ נקט בקצרה סיום דברי הירושלמי שם. ונראה מכאן דהפי' הוא דבכ"ר שהיס"ב עשו הרחקה לאסור גם להפשיר כו' משא"כ בכ"ש שהיס"ב עם שאסור להניח גם שם שיעור להחם. מ"מ שיעור להפשיר לא גזרו כו' ואולי משום דבכ"ש יס"ב אסור מדרבנן להחם. גם אפשר משום דעם היות שגם בכ"ש לפעמים יס"ב כדמסיי' לי' ר' מנא לאביו ר' יונה שם בירושלמי מפינסא דאורזא ודגריסא. מ"מ ה"ל כמילתא דלא שכיחא כ"כ ולא גזרינן היתרא אטו איסורא בזה ועט"ז יו"ד רסי' צ"ד וש"ך סי' ק"ה סק"ה ומ"א ומה"ש כאן סקכ"ח וכ"ד המפרש בירושלמי שם ולפי הנ"ל לכאורה לא כדברי זה ולא כדברי זה. ולפי שאינו שייך כ"כ לנד"ד לא עיינתי בזה כל הצורך ועכ"פ מ"ש במ"א סקכ"ח דבירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר אפי' איס"ב וכ"כ התשב"ץ עכ"ל אם כוונתו על דברי התשב"ץ הללו ור"ל דמתשב"ץ משמע דפי' הירושלמי באיס"ב. א"י הכרח לזה די"ל דהפי' כנ"ל ומה שמחלק בין דאיכא דפין כו' לאו דוקא אלא אורחא דמילתא דבלא דפין יס"ב וע"י הפסק דפין אין יד סולדת בו וכ"מ בכלבו שכתב שא"י לבוא לידי היס"ב אם יש דפין כו' (שלפה"נ צ"ל כגון שיש דפין כו'). ומלבד שאם המ"א ז"ל ראה דברי התשב"ץ הללו אני תמה ע"ע איך מפרנס דבריו לפי שיטתו שבסק"מ הנ"ל)

(ב) ומאחר שלפענ"ד הפי' הברור בדברי הר"מ שבתשב"ץ הוא ע"ד הנ"ל וממילא גם דברי הכלבו וודאי יתפרשו ג"כ עד"ז. מעתה אני אומר שלפענ"ד גם דברי המרדכי שהוא תלמיד הר"מ יתפרש ג"כ עד"ז (ודלא כב"י וט"ז ומ"א אלא מעין ע"ד פי' הפרישה היינו) שמתחילה הביא הפלוגתא דסה"ת ורבינו יחיאל אי חיישינן בכה"ג לאיסור נולד ואח"כ כתב ומ"מ טוב ליזהר כו'. ר"ל דמ"מ אף אי כדברי רבינו יחיאל דל"ש בזה איסור נולד מ"מ ביס"ב הרי יש בו איסור מצד בישול ומ"ש רק לשון טוב כו' י"ל שגם מתחילה וודאי הי' פשוט דמיירי הכל בענין דליכא איסור מצד בישול והיינו שעכ"פ אינו מניח שם עד שתהא בשומן היס"ב אלא שנותן הפשטידא רק כדי להפשיר וע"ז מביא פלוגתא אי יש לאסור משום נולד ומסיים דמ"מ גם אי לא חיישינן לנולד טוב ליזהר שלא לשום כ"כ קרוב אלא רחוק פי' גם שנותן להפשיר לא יניח כ"א במקום שא"א לבוא לידי יס"ב דוקא. כסברת החולקים על רש"י הנ"ל (אלא דלפי"ז משמע דלא ברירא לי' כ"כ כהחולקים על רש"י רק טוב ליזהר כו' ויש לעיין בפ' כירה סי' ש"ד וש"ה)

ועוד י"ל נמי שבאמת המרדכי לא ברירא לי' כ"כ דין זה דשומן שנקרש ונמחה בבישול אם נדון כדבר לח או כיבש. והיינו משום שכבר הביא בפ' כירה סי' ש"ח בשם ה"ר דן דס"ל דבמלח שלנו שכבר נתבשל פ"א אין לחוש כו' לכן (עם היות שמדברי הר"מ רבו מבואר דלא ס"ל הכי מ"מ) לענין איסור להפשיר במקום שהיס"ב עכ"פ הי' מקום להקל. אלא דמ"מ כתב שטוב ליזהר כו' ועד"ז פסק המרדכי שם גבי מלח שהמחמיר שנא ליתן גם בכ"ש שהיס"ב תע"ב. והיינו נמי כיון שבמלח ובפרט בלא"ה איכא פלוגתא הי' מקום להקל במלח שלנו עכ"פ כסברת הרב ר' דן. אבל המחמיר תע"ב (אלא שבאמת הרי התם בלא"ה גם במלח שבימיהם העיקר דהלכה כל"ב שגם בכ"ר לא בשלה שכן דברי הפוסקים רובם ככולם ואין בו רק דהמחמיר תע"ב כמ"ש התוס' והג"א ולפ"ז הי' מקום קצת לומר דמש"ש המרדכי דמ"מ המחמיר תע"ב שלא ליתן מלח אפי' בכלי שני חוזר למעלה למ"ש שהר"י פסק כהר"ח (ד"ה כל"ב) אבל במלח שלנו קיבל לגמרי סברת הר"ד. אך באמת לישנא לא משמע הכי אלא דקאי אסברת הר"ד הסמוכה (ג"כ עכ"פ). וכן מבואר בד"מ בהדיא. ומש"ה נמי השמיטו רמ"א בשו"ע לגמרי כיון שלדינא אין נ"מ דבין במלח שבימיהם ובין בשלנו המחמיר תע"ב וכן פסק מוח"ז רבינו ז"ל בסי"ט בהדיא (ודלא כהמ"א לפ"מ שפי' המה"ש סקל"א ע"ש) ובאמת לפ"ז אדרבה משם משמע יותר דלא קיבל המרדכי סברת הרב ר' דן לגמרי כיון דחזינן דאפי' בדבר שבלא"ה מותר מעיקר הדין אלא שהמחמיר תע"ב בלבד לא רצה לסמוך ע"ז למעשה מכלל דס"ל דאין הסברא הנ"ל מחלשת כח האיסור כלל וכלל וכ"ה דעת רמ"א לפ"ז. וכן משמע עוד דעת הב"י ורמ"א מדלא הביאו כלל סברא זו בשם י"א עכ"פ לענין להתיר מלח שלנו גם בכלי ראשון שעל האש כו' אלא דלמדו מדברי המרדכי שלא קיבל סברא הנ"ל לגמרי מדלא סמך ע"ז גם בדבר שאין בו כ"א שהמחמיר תע"ב כו' כנ"ל (ודברי מוח"ז רבינו ז"ל בשו"ע שתפס במוחלט כשיטת המ"א ועכ"ז כתב (הך דהמרדכי) שהמחמיר במלח שלנו כמו בשלהם (ממש) תע"ב. צ"ע שאין בו טעם לכאורה). ולפי"ז דעת המרדכי דפ' ב"ט שכתב גבי פשטידא רק טוב ליזהר כו' צ"ל דהיינו רק משום דלא ברירא לי' כ"כ כהחולקים על רש"י בפי' להפשיר כו' וכנ"ל ומיהו אין בזה הכרח גמור די"ל ג"כ דאף אם סברת הרב ר"ד אינה דחויה לגמרי בעיני המרדכי לא נמנע מלהשוות למעשה דין מלח שלנו לשלהם אפילו בדבר שאין בו כ"א דהמחמיר תע"ב כיון דעכ"פ איכא בי' צד חשש בישול דאורייתא ממש דהיינו להפוסקי' כל"ק וכדמסיים בהדיא הואיל והכא איסורא דאורייתא כו' וכן נמי מה שלא הובא כלל סברא זו בשו"ע בשם י"א לענין כלי ראשון שעל האש י"ל ג"כ שהוא לפי שאין נ"מ מזה למעשה (שוודאי אין לסמוך ע"ז עכ"פ). בדבר שיש בו