דברי נחמיה אורח חיים עג

וא"כ גבי זבוב ושומן ה"ז כבורר אוכל מפסולת וכסברת מוח"ז רבינו ז"ל וע' ססי' שכ"א דהקוצף שום וש"ד הוי בורר. ומ"מ מותר לאלתר לכאורה צ"ל דהיינו משום שאוחז הפרי בידו וקולפו. ה"ז כבורר אוכל מתוך פסולת והוא ע"ד סברת מוח"ז רז"ל. ואולי בכה"ג יש לתרץ קושית המ"מ דפ"א מהש"ע גבי קניבת ירק (ומ"מ אין מדברי המ"מ ראי' לסתור ס' מוח"ז רז"ל. דיש לחלק כו' גם י"ל דהתם משמע גם שלא לאלתר כו'). אך מדברי מוח"ז רבינו בסידור דין ב' משמע דס"ל דבקולף ל"ש בורר כלל והוא כרמ"א (ורש"ל) סי' תק ס"ב וע"ש בא"ר מתרץ קושית מ"א מססי' שכ"א הנ"ל ולכאורה מד' הטור גבי בוסר סי' ש"כ שכתב ה"ז כבורר אוכל מפסולת משמע כד' המ"א ע"ש בט"ז סק"ד ובמ"א סק"ז. אך בס' ח"א (כי"ד) בנ"א סי' י"ג האריך דהתם משום דש. ולפענ"ד דבריו מתקבלים וע' בלשון תוס' דיבמות קי"ד ודומה לדש שבורר אוכל מפסולת) ומיהו גם עפ"י דברי המ"א שם נמי נראה דיציבא מלתא דמוח"ז רבינו ז"ל לדינא דנראה דגם בשפיכת זבוב מהכוס דרך שתי' הוא ולא דרך מלאכה (משא"כ להיפוך שפיית השכר נראה שי"ל שהוא מעין מלאכה). אלא שלשון מוח"ז רבינו שכתב ה"ז נק' בורר אוכל כו' לא א"ש קצת לפי"ז

(א) ומעתה אשוב לדין הד' שבסידור. דעם היות שבהשקפה הראשונה הי' נראה שהמ"א סי' שי"ח שם מרבה בראיות לדבריו ז"ל אבל באמת המעיין יראה שלגוף הסברא דס"ל דשומן וכה"ג גם אחר שנימוח יש לו דין דבר יבש לפי שהי' קרוש מעיקרא. (מלבד שלפענ"ד אינו מתקבל בשכל) אין בדבריו ז"ל שום ראיה לזה זולת מה שאמר שכן משמע בגמ' ורש"י דקמ"ה. ויתבאר אי"ה שלפע"ד אין זה ראיה מוכרחת כלל. ואכתוב על סדר דבריו. דמ"ש ול"נ דל"ד כו' כמ"ש סט"ו. היינו רק לעיקר הדין. בדבר יבש ממש. אבל אין ראיה לזה משומן שנימוח. ומ"ש ועסי' רנ"ג ס"ה דאיתא בהדיא כך. לא עמדתי על כוונתו ז"ל בזה חדא דהא התם בשו"ע לא נזכר כלל יס"ב בפירוש ואף שבדברי הר"ן וחה"ר מקור דין זה נזכר כן. הרי המה מהפוסקים שגם בדבר לח אין בישול אחר בישול ואדרבה י"ל דמש"ה השמיטו הב"י בשו"ע דלדידן ע"כ רק באין היד סולדת בו ואף דלכאורה א"כ מאי אריא ע"ג קדירה אפי' ע"ג כירה ממש מותר כמ"ש המ"א ס"ב סקי"ט. אין ראיה שהב"י יסבור כן. דאפשר דס"ל דע"ג כירה (בלא תנאים החזרה) דיש בו משום דנראה כמבשל אין חילוק בזה בין יס"ב לאיס"ב. לכן אשמעינן דע"ג קדירה דאין דרך בישול בכך לא אמרינן בזה הסברא דנראה כמבשל: גם י"ל דהכא איירי באינה גרופה וקטומה ובזה ע"ג כירה ממש אף המ"א מסתפק באיס"ב. ובשו"ע מוח"ז רבינו ז"ל שם סכ"א משמע שפוסק לאיסור לכן אשמעינן דע"י הפסק קדירה שרי אבל הכל באין יס"ב כו' ולכאורה ע"כ לומר כן לפי משמעות הלשון שכתב שם מותר לתת כו' תבשיל כו' כגון פנאדיש כו' משמע דלאו דוקא פנאדיש אלא ה"ה כל תבשיל וכמו שהוא באמת להר"ן אשר לשון זה לקוח משם). והרי לדידן בלח וודאי אסור ביס"ב. ותו אף את"ל דמיירי שם ביס"ב (ומכח הוכחה הנ"ל דאל"כ אף ע"ג כירה מותר) ונאמר דמ"ש תבשיל כגון פנאדיש ר"ל דוקא יבש כעין פנאדיש. עדיין י"ל דמיירי בפנאדיש יבשים שאין בה שומן וכאשר בלא"ה מבואר במ"א שם סקל"ג דאוקמי בכה"ג (והיינו משום דאי ביש בה שומן ה"ל לרמ"א להגיהה דלדידן אסור משום נולד כו') (ודוחק לומר דס"ל להמ"א לחלק בין שומן רב למעט וס"ל דאין פנאדיש נעשית יבישה לגמרי) ואין להאריך דאיך שיהיה אינו מובן כלל איך אפשר שעל הוכחות חלושות כאלו יכתוב המ"א ז"ל דבסי' רנ"ג איתא בהדיא כך ואולי יש איזה ט"ס בדבריו וז"ל. (ובד' רמ"א בהגהה דסי' רנ"ג ס"ה נראה וודאי דאין שום ראיה לזה ואדרבה קצת יש להוכיח דלס"ל כהמ"א והוא ממ"ש גבי תנור דאם יס"ב אסור וע"ל סי' שי"ח ומ"ש הראיה לעיין בסי' שי"ח משמע קצת דמשום בישול ממש נגע בה. ומסתמא גם פנאדיש שבשו"ע נכלל ג"כ בדין זה שהרי עלה קאי ההגהה זו ואין להאריך דעכ"פ נראה וודאי שלא כיון המ"א ז"ל על דברי הגהה זו כ"א אד' הב"י בשו"ע וגם משם א"י כלל איך שייך לומר שאיתא בהדי' כך. וכנ"ל) ומ"ש וכן משמע במרדכי דלהמתירין שרי אפי' ביס"ב. אך כתב דטוב ליזהר כו' וקאי אפשטידא כו' עד וכן כתב הכלבו בהדיא בשם הר"מ ע"ש הנה מ"ש דכ"כ הכלבו בהדיא צ"ל דהיינו רק לענין מ"ש דקאי אפשטידא (וס"ל דממילא גם המרדכי כוונתו לדברי הר"מ רבו כו'). אבל לעיקר הדין מבואר שם (דכ"א רע"ג) בהדיא רק במקום שאהיס"ב. אלא דהמ"א נדחק בזה לומר דהיינו רק משום נולד וז"ש המ"א לקמן דהמרדכי והכלבו חששו לדברי ר"ב כו' אבל לפענ"ד תמוה לפרש כן בדברי הר"מ שבכלבו. חדא דאם איתא דס"ל להר"מ דמצד בישול היה מותר אפי' ביס"ב אלא מצד נולד ס"ל לאסור ביס"ב כדעת ר"ב בלשון איסורא ה"ל למינקט ביס"ב דזהו עיקר הרבותא (ודלא כמש"ש תחילה דשרי ע"ש) ולמה נקטה בלשון היתרא והר"מ מתיר כו'. ומה זה שכתב שם ואיני חושש שמא יקרב ממש אצל האור. מהיכא תיתי יהיה ה"א לחוש כ"כ הלא גם אם יקרב אצל האור אין בו כ"א איסור דרבנן לכל היותר משום נולד ולמה היה ה"א לגזור בזה גזירה לגזירה וכ"ש שעדיין לא שמענו איסור בזה גם אצל האור שהרי איסור נולד בזה אינו סברא פשוטה כ"א סברא שהמציא הר"ב בעל סה"ת. ויותר ה"ל לאשמעינן גוף סברא זו לאיסורא ביס"ב כנ"ל. ועוד הא גופא קשי' למה באמת מצריך דוקא ברחוק מהאש דמשמע דבמקום קרוב אסור אפי' שעה קטנה משום דגזרינן שמא ישהה הרבה כו'. והרי אפי' בדבר שיש בו משום איסור בישול ממש ס"ל לרש"י דשרי להפשיר אפי' במקום שיוכל להתבשל ולא גזרינן שמא יניח שם. ואף דלא קיי"ל כרש"י בהא אלא כהחולקים כדאיתא בסי"ד היינו רק באיסור בישול דאורייתא (ובסה"ת סי' רל"ב כתב שהוא חומרא גדולה). אבל באיסור נולד דרבנן (בפרט שרבים חולקים לגמרי) ודאי נראה דלכ"ע אין ראוי להחמיר בזה כולי האי לגזור שעה קטנה אטו שמא ישהה ויניחנה שם. וקושי' זו שייכא גם בד' המרדכי שגם הוא כתב שלא לשום כ"כ קרוב אלא רחוק כו') ותו מה זה שכתב בכלבו שם דע"ג התנור ממש א"י להניח לפי שהוא תולדת האור ולהמ"א דהאיסור הוא רק משום נולד הרי אין נ"מ כלל בין תולדת האור לתולדת החמה לענין זה. גם גוף הדין שכתב שא"י להניח ע"ג התנור כו' ואם א"י לבוא לידי היס"ב אם יש דפין כו' אז מותר כו' דמזה מבואר יותר דכל שיכול לבוא לידי היס"ב (כמו בלי דפין) אסור אפי' שעה קטנה ומשום גזירה כו' וכנ"ל. וקשה למה כנ"ל ותו הרי הכלבו אחר שסיים ד' הר"מ כתב והרב בעה"ת מחמיר בזה כו'. מכלל דהר"מ מיקל בזה. ולד' המ"א דא' דשניהם לדבר א' נתכוונו (וא"ל דבהא פליגי דלהר"מ דוקא ביס"ב דאז זב השומן לחוץ אז אסור כמ"ש המ"א משא"כ באיס"ב. ולסה"ת גם באיס"ב אסור מצד המעט שומן שנימוח בתוך הפשטידא שהרי עיקר דברי הב"י (שממנו נסתייע המ"א בזה) שבדבר מועט אין בו משום איסור נולד הוא לקוח מד' סה"ת ע"ש והוא בסה"ת בסימניו סי' רל"ה). גם מדכתב הכלבו על ד' סה"ת שלא הביא ראי' ברורה כי עיקר ראייתו מהא דאין מרסקין כו' מכ"ז משמע בהדיא