דברי נחמיה אורח חיים עב

דבל"ז רחוק המציאות כו' אלא דלדידן א"א ומ"מ נ"מ לנו היכא דמשכחת לה דדחיי' בידים)

סימן כא (לסימן שי"ט

) ע"ד דבדק לן מר במה שמוח"ז רבינו ז"ל בסידור בהלכות שבת בדין א' (במ"ש ה"ז נק' בורר אוכל כו'). הוא נגד כל דברי המ"א סי' שי"ט סקט"ו. שכוותי' סתם מוח"ז רבינו בשולחנו שם סי"ח וי"ט וגם בדין הד' שהוא נגד דברי המ"א סי' שי"ח סק"מ שכוותי' סתם מוח"ז רבינו שם סכ"ח הנה אם עיקר קפידתו הי' מה שבסידור סותר למה שקבע בסתימות בשו"ע (יותר) ה"ל להקשות נמי בגוף דין הא' במ"ש שלא לסמוך כו' והרי בשו"ע סי' שי"ט סכ"ד סתם כדברי הט"ז בשגם שלכאורה לא נמצא חולק ע"ז בהדיא זולת לפ"מ שפי' הפ"מ דברי המ"א ע"ש) ואם מפני שבסידור י"ל שהחמיר טפי למעשה ולא להיפוך הרי בדין הד' הוא ג"כ חומרא (וגם בדין הא' כבר אמרתי נו שי"ל שזה א"א במציאות שישפוך הזבוב ולא יצא ג"כ מעט מהמשקה וכבר יש בזה גם כן היתר הט"ז כו' ובדברי המ"א אין הכרח כ"כ שחולק ע"ז שיש לפרשו ג"כ ע"ד פי' המה"ש דלא כפ"מ. וע"כ הכי ס"ל למוח"ז רבינו ז"ל. ושע"כ נתחכם להוסיף תיבת כולו בסי"ט כו' דאל"כ ה"ז סותר למה שסתם בסכ"ד כהט"ז. אלא שבסידור ס"ל שהוא דבר בא"א (כמעט) וכנ"ל ובשו"ע נדחק הרבה שלא לדחות ד' המ"א כידוע וגם בסידור לא נזכר זה בפירוש להיתר גבי שומן. בשגם שגם המ"א כתב היתר בדרך אפשר מצד שלחודי' קאי כו' כללו של דבר כיש לומר שגם בדין הא' הוא חומר' בלבד והלשון שכתב ה"ז נק' בורר אוכל כו' י"ל דהיינו שעכ"פ י"ל כן ונוסף סברא להיתר על סברת הט"ז כו' והוא דוחק) ואין להאריך שכבר שמעתי ממנו שמה שלא הקפיד במ"ש שלא לסמוך כו'. הוא מפני שדברי הט"ז אין להם ראי' והכרח וניחא לי' לומר שחזר בו מוח"ז רבינו ז"ל בסידור ומינה שעיקר קפידתו הי' רק מצד דס"ל נכת"ר שדברי המ"א בשני הדינים הם דברים מוכרחים מצ"ע עד שא"א לחלוק עליהם וא"כ ה"ל לכבוד תורתו לפרש דבריו למה מוכרחים כ"כ. (ובפרט בדין הז' שהלבוש והט"ז חולקי' בפירוש). אמנם לפענ"ד ל"ש להקשות כ"כ בכל כה"ג שידוע שבשו"ע נדחק הרבה שלא לדחות כל דברי האחרונים ז"ל. ובפרט דברי המ"א) משא"כ בסוף ימיו שהוסיף חכמה העמיד ע"ד רק לחלוק עליהם אפי' להקל בכל מה של"נ לי'. (וכידוע שבפירוש שמעו ממנו ז"ל שחוזר בו במה שנתן נאמנות להמ"א יותר מדאי) בפרט בדבר שהמציאו מדעת עצמם ואין זכר למו בדברי הראשונים ז"ל וכנה בנ"ד (הן סברת הט"ז והן) סברת המ"א שבסי' שי"ח ושבסי' שי"ט. לא נזכר כלל סברות אלו בדברי הראשונים ז"ל (מלבד שלפענ"ד גם השכל אנושי נוטה יותר להיפוך) וגם אין להם ראי' והכרח כלל (כ"א אדרבה כו'). דבדין דסי' שט"ז לא הביא המ"א שום ראי' לסברתו. (ולא דיבר בזה כלל כ"א דרך אגב מכללא שמיעא כסברתו הי' שאותו המין שמערה ה"ז כבורר ונוטל אותו המין מתוך המין הנשאר) ולפענ"ד סברתו זו גרמ' לו כל הטורח והדוחק שבדבריו ז"ל שם והוא שלכאורה אין לדבריו הבנה והמשך כ"כ. כי מ"ש ונ"ל שגם הטוש"ע כו' וה"ז חזרה ממאי דהוי ס"נ מתחילה ומעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר וגם מ"ש דמלשון הרי"ף משמע כו' (והיינו מדגרס בצבאתא) אינו מובן כ"כ מאי משמע דלגירסתו מעשה שהי' כך הי'. גם מ"ש ואפשר דל"ש ברירה כו'. אינו מובן מי דחקו להמציא סברא חדשה להקל בדאורייתא בלי שום ראי' והכרח. (אדרבה כבר הקשו מברירת דגים גדולים כו' וההכרח לחלוק בדוחק גדול עפ"מ. ועיין בשו"ע מוח"ז רז"ל שם ס"ו). (ולפי' הפ"מ נוסף עוד דוחק. אם מתחילה מ"ש ולפ"ז אסור לערות שומן הוא מצד בורר פסולת מאוכל למה הוצרך לחזור ע"ז במסקנתו אבל בשומן כו' גם לפירושו האריכו' במ"ש ולפ"ז כו' עד כמו בשכר אינו מוטעם והעיקר חסר כו') ונ"ל דהצעת דבריו הוא (ע"ד שפי' המה"ש). דוודאי מסתימות הטוש"ע משמע דלענין הניצוצות אסור אף כשרוצה לשתות השכר לאלתר ולכאורה לפי הנחת הסברא דהוי ס"ל להמ"א ז"ל דאותו המין שמערה ה"ז כבורר ונוטל חת המין מתוך הנשאר א"כ ה"ז בשכר כבורר אוכל מפסולת דשרי לאלתר וע"כ צ"ל דהרי זה כבורר ע"י כלי כנפה וכה"ג. (והוא נגד השכל). ולפי"ז נמשך איסור עירוי השומן. (והוא נגד המנהג שהי' בימיו ז"ל). ולפי גירסת הרי"ף דאין ראי' עכ"פ מגמ' ודאי דאין לנו לומר מעצמנו דהעירוי ה"ה כבורר ע"י נפה (נגד הסברא ושכל אנושי) וא"כ יהי' פלוגתא חדשה שלא נזכר כלל בפוסקים ע"כ חזר בו לדחוק בד' הטוש"ע דלא איירי בלאלתר והרויח שלא יהי' פלוגתא חדשה. ושלא יצטרך לסבר' המנגדת לשכל) אבל עירוי השומן עדיין יש לאסור מצד דה"ז כבורר פסולת מאוכל (לסברתו הנ"ל). (והוא נגד המנהג כנ"ל). ואפשר כו' היינו ליישב גם המנהג כו'). נמצא לפ"ז אחר כל הטורח לא נמלט מהדוחק היינו להוציא דברי הטוש"ע מפשטו וסתימתו אשר זה הביאו מתחילה לכל הטורח והמו"מ הנ"ל להוציא סברא חדשה דה"ז כע"י נפה שהוא מנגד לשכל ולהמציא חומר' בשומן נגד המנהג והי' סובל זה כדי שלא להוציא ד' הטוש"ע מסתימתו. ועתה כשלחצו עוד דוחק שיהי' פלוגת' חדשה הוכרח להתרצות לסבול הדוחק להוציא ד' הטוש"ע מסתימתו ובפרט להקל בדאורייתא וכ"ש אחר שלהרי"ף וודאי איירי הגמ' גם בלאלתר א"כ נוסף עוד דוחק אם נאמר דלהטוש"ע מיירי הגמ' שלא בלאלתר דוקא. והיה ראוי עכ"פ שידבר בזה בב"י כו'). וכ"ז גרם ליה להמ"א ז"ל הנחת הסברא הנ"ל משא"כ לפי סברת מוח"ז רבינו ז"ל דמה שנשאר בכוס שבידו ה"ז כנוטל אותו המין בידו ובוררו מתוך הנשפך. א"ש הכל דהטוש"ע מיירי גם בלאלתר ואסור מצד דה"ז (גבי שכר) כבורר פסולת מאוכל וגם לגירסת הרי"ף דין זה אמת ויציב מסברא אלא שמעשה שהי' כך הי' בצבאתא ועיקר מה שהובא עובדא דבי ר"פ בגמר' ופוסקים היתרא אתי לאשמעינן לענין שיפוי הקילוח (וכ"מ בגמרא ופוסקים דבלשון היתרא נקטו לה). אבל לענין איסור הניצוצות הרי פריך בפשיטות והאיכא ניצוצות כו'. ואין זה (לשון) חידוש דין זה כלל (ובפרט לגירסת הרי"ף וודאי כן הוא דאיסור ע"י צבאתא הרי כבר נזכר בפירוש סמוך לעובדא זו) ועד כאן לא כתב המ"א דמלשון הרי"ף משמע כו' אלא לפי הנחת סברתו הנ"ל דלפי"ז טעם איסור הניצוצות בלאלתר ע"כ הוא משום דה"ז כע"י נפה והוא וודאי חידוש גדול ונשמע ע"כ רק ממאי דפרכינן והאיכא ניצוצות כו' ולגירסת הרי"ף הרי אין ראי' לזה. משא"כ לפי סברת מוח"ז רבינו ז"ל אין צריך ללמוד זה מכאן כלל והקושיא והאיכא ניצוצות הוא דרך אגב ולקושטא דמילתא קא פריך ובאמת לפי סברת המ"א גם זה דוחק גדול דפרכינן בכח ובפשיטות כ"כ והאיכא ניצוצות דלפי הס"ד דמ"א דהיינו מצד שה"ז כע"י נפה ודאי תמוה מנין פשיטא לי' להקשות כ"כ. ואף גם לפי המסקנא קשה מאי פריך דילמא עשו כן לשתות לאלתר וצ"ל דכן הוי ידוע להם מבחוץ שעשו כן גם להניח לאח"ז והוא דוחק ואיך לא הי' משתמיט רש"י ושארי מפרשים לפרש כן עכ"פ דפירכא דרב אחא הי' רק למה שהיו מניחים השכר לאח"ז כו' אלא משמע דגם בלאלתר הי' פשוט לאיסור בניצוצות וע"כ היינו משום דה"ז כבורר פסולת מאוכל.