דברי נחמיה אורח חיים סט

חשיב מוקצה כלל גם בשעה שדולקת וכנ"ל. אנא לפי שבשעה שהדליק הוא דחי לה כו' ועי"ז הקצה דעתו ממנה עכ"פ ואין הכוונה כלל מצד מעשה הידים דוקא אלא מצד דאיהו גורם האיסור ע"כ וודאי הקצה דעתו עכ"פ בשעת ההדלקה דעי"ז ה"ה ככל מוקצה מן הדעת ע' בפוסקים הנ"ל וביותר בחי' הר"ן שם כמבואר כן להדיח אלא שהר"ן עצמו ס"ל שכ"ז רק סברת אביי ודיחוי' בעלמא אבל במסקנא לא קאי הכי. אלא גם מצד איסור דממילא חשיבא הקצאה גמורה (וכהנך אמוראי דא' התם בשוחט לחולה שחלה בשבת אסור לבריא כו'. והרי"ף ורמב"ם ורשב"א ומ"מ ס"ל דמה שבמסקנא א' רב דימי סתמא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא כו' היינו גם בחנה בשבת נפלוג (גם) בהא אדרב. ונשאר סברת אביי הנ"ל להלכה וע' רשב"א שתי' בסברא זו הא דפ"ק דביצה (ד"ו ב'). קרינן לבהמה בשבת מוכן לאדם. והוא תמוה לכאורה. אלא שלפי הנ"ל א"ש דמצד האיסור דשבת דרכיב עלה לא פקע שם מוכן ממנה כלל (גם בעודה בחיי'). (נמצא עכ"פ מכל הנ"ל מובן ומבואר דכל עיקר יסוד הסברא דדיחוי בידים שהמציאו הפוסקים הנ"ל גבי מוקצה מחמת איסור אין לה מקום ולא שייכות כלל כאן במוקצה מצד דלא חזי דהתם לא מצרכינן לזה אלא משום דכ"ז דלא חל שם מוקצה כלל מצד האיסור גרידא רק מצד שהוא דחי לה אמרי' דזה הוא הקצאתו עכ"פ (ובאמת בידים דנקט הגמ' פ"ק דחולין והפוסקי' הנ"ל לאו דוקא ואינו דומה לדחיי' בידים שבפ' כירה גבי חיטים שזרען דהתם הכוונה לחלק בין אלו לבין כל מוקצה מן הדעת דלית לי' לר"ש דבעי לומר דע"י מעשה ידיו דווקא אולי מועיל לאמת ולחלק הקצאת דעתו והכא הכוונה לחלק בין מחמת איסור דממילא שאנו אומרים שלא הקצאו כלל מדעתו רק ארי' דאיסורא רכיב כו' ומוכן הוא לבין איסור שהוא גורם שבזה עכ"פ הרי הקצה דעתו ושוב ענין חוזק ההקצאה ח"צ לראי' דוודאי חזקה היא מכח האיסור ואולי לכן יש שינוי לשון שבפ' כירה הלשון דחי' בידים ובפ"ק דחולין הלשון דהוא דחי לה בידים. והוא מפני שבחולין העיקר מצד שהוא דחי כו' ובלאה"נ אף בלשון א' אשכחן ב' ענינים חלוקו' כמו בטלטול מן הצד דפ' כירה (י"ג ב') שאין הענין א' עם אותו לשון עצמו הנא' בכ"ד וע' מלחמות שם). וממילא הכא במידי דלא חזי דתחילת חלות ההקצאה וודאי ל"צ ראי' וחיזוק כו' (עיין רשב"א פ"ק דחולין דחשיב גם עצמו' וקליפין בהדי הני דחשיבי הקצאה מן הדעת גם לאביי ע"ש ד"ה אלא ר"י דכלים). ודאי נראה דלכ"ע אין מקום להצריך לזה דחי' בידים לענין המיגו כו' ובזה אש"נ דהוי ק"ל לכאו' איך לא משתמיט שום א' מהפוסקי' דס"ל דבעי' דחי' בידים גבי איסור להביא מהא דגו"צ ראיה ודוגמא לדבריהם אלא שמכ"ז משמע דבאמת הא דגו"צ לא איירי כלל בענין המיגו. וי"ל דבאמת במידי דלא חשיב לא בעי' כלל דחי' בידים לענין המיגו

(יז) ובזה אש"נ מה דהוי ק"ל מ"ש רש"י בפ' א"צ גבי מחובר דהוי מוקצה משום דמדלא לקטינהו מאתמול אקצינהו והיינו ה"ז כדחיי' בידים כמ"ש הב"י רסי' ש"י ולכאו' הרי סוף סוף אין כאן כ"א שב וא"ת ואיך ה"ז כדחיי' במעשה ידיו כו' אלא שבאמת גם האומר דבעי' במוקצה מחמת איסור דחי' בידים היינו רק לראי' והוכחה שהקצאם מדעתו ולא דווקא מעשה ידיו ולכן גם במחובר די בהוכחה זו מדלא לקטינהו כו' (ואף שמ"ש רש"י דה"ז כגו"צ לא א"ש לפי"ז דגו"צ גם הוכחה לא בעי לענין המיגו וכמשי"ת עוד דענין גו"צ לא איירי בענין המיגו כלל אך גם בלא"ה נמי אין הדמיון עולה יפה דמחובר מחמת איסור הוא משא"כ גו"צ. ויותר ה"ל להביא מכוס וקערה כו' אלא ע"כ משום דניחא לי' לאתויי מפירות אפירות אף שאינם מטעם וענין א') כמ"ש הפ"י שם ע"ש). והנה עם שכל הנ"ל מסברות חיצונות מ"מ נראה דגם ממקומו מוכרע גוף הדין דמוקצה מצד דלא חזי כגו"צ לא בעי' כלל דיחוי בידים לענין המיגו שהרי בבעי' דפ' א"צ אי יש מוקצה לחצי שבת אמרי' ה"ד אי דאחזו בה"ש כו' אלא דאחזו ואידחו והדר אחזו כו' ופירש"י ורא"ש דאחזו בה"ש ואדחו בשבת שנפלו עליהם גשמים ותפחו כו' והרי דיחוי דגשמים לאו בידי אדם הוא ומדקא מיבעי לי' בחצי שבת מכלל דבכה"ג בבה"ש פשיטא דהוי מוקצה לכל השבת. וכן מהא דבעי למיפשט בעי' הנ"ל מברייתא דושוין שאם נולד הוא ומומו עמו כו' דהא בכור מעיקרא הוי חזי אתיילד לי' אידחי כו' והרי לידה בידי שמים היא והגם שלכאורה כאן הוא מחמת איסור ולא דלא חזי ואיך יצדק זה להפוסקים דגבי מחמת איסור בעי' דיחוי בידים דוקא (והכא קיי"ל אך לא דמי איסור דגבי בכור שהוא איסור מצד עצמו ואף בחול ל"ח עד שיהי' בו מום. משא"כ חולין דרק מצד איסור שחיטה בשבת ה"ז כארי' כו' ועוד זיל בתר טעמא. דעיקר הטעם בהאי דפשיטא לי' דבלא אחזו בה"ש אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש כו' פירש"י ז"ל דהיינו משום דבעי' הכנה מבעו"י כדכתיב ביום הששי והכינו כו' והרי גם בלא דיחוי בידים עכ"פ אין כאן הכנה מבעו"י כו' מכל הלין נראה כמוכרח דאא"ל כלל דעיקר ענין מוקצה דגרוגרות וצמוקים שפירשו בהם הטעם דאיכא תרתי לריעותא דיחוי בידים ול"ח. ידבר היכא דבה"ש לא אחזו כלל ולענין המיגו להאסר גם אחר שיתייבשו דבזה ל"ש לתלות הטעם משום דיחוי בידים דווקא כנ"ל וגם ל"ש להטיל תנאי דלא חזי דבל"ז אין מוקצה כלל גם מתחילה וכנתבאר לעיל ותו שהרי הכוונה בב' תנאים אלו משמע דאתי לאפוקי חיטים שזרען. ופצעילי תמרי דבהני ליכא כ"א חדא לריעותא היינו דבחטים שזרען דיחוי בידים איכא אבל חזי ופצעילי תמרי לא חזו אבל דיחוי בידים ליכא ואי עסקי' בגו"צ בדלא חזו כלל ובדין מיגו כו' א"כ דומיא דהכי בפצעילי אי בדל"ח כלל איך שייך אכילה בדל"ח כלל גם אי ל"ח כלל וודאי דאסירי דה"ז כעצים ואבנים מלבד שכבר נת' כי לפ"ז מנלן באמת דאיירי בפצעילי לענין קודם שיתבשלו. די להתירם אחר שיתבשלו כו' דומיא דאיירינן בגו"צ לפי הנ"ל לכן נראה דמחמת כל הנ"ל שינה מוח"ז רבינו ז"ל הלשון והענין ומתוכו מתבאר דס"ל דעיקר דין גו"צ דאיירי בהן בשו"ע בס"ב מדא' בגמרא דמודה בהו ר"ש בדאחזו ולא אחזו עסקי'. ולא איירי כלל לענין אח"כ ומשום מיגו. כ"א לענין חלות עליהם שם מוקצה כשהם באופן זה ובזה דוקא חלוק דינם משאר דברים כי כל דבר שהוא בענין זה דאיכא דאכלי כו' שרי (לר"ש כו') רק בגו"צ מחמת שדחינהו בידים (ממה שהיו ראוים בתחילה) וכשהעלן לייבשן דרכם הוא להסריח לגמרי בתחילה ואח"ז מתייבשי' מעט מעט ואז הן אחזו ולא אחזו עד שמתייבשי' לגמרי (וזהו הלשון שבירושלמי ורמב"ם וש"פ שמסריחי' בנתיים. דבנתיים משמע קודם שעה זו שאנו דנין עליהם כו') ולכן כיון שהי' יודע בתחילה שיסריחו (לגמרי כו') הסיח דעתו מהם עד שיהיו ראוים לגמרי (ויש בזה ב' סברות א' לפי שקודם שהעלן היו ראוים והוא דחאן וגרעם כו' והב' והוא העיקר מחמת שבנתיים נסרחים לגמרי ע"ד הנ"ל בלשון הירושלמי ע"כ הואיל ואידחו אידחו מדעתו גם בעת שמתתקנים קצת דאיכא דאכלי בכיוצא בהן כו' עד שיתייבשו לגמרי ולפי"ז י"ל דמ"ש בשו"ע שהן מסריחות כו' שיודע שיסריחו כו' קאי על בנתיים שמסריחים לגמרי כו' וכלומר אשר ע"כ אינם עולים מדחייתן עד שיתייבשו לגמרי כו') משא"כ בפצעילי תמרי דאף דל"ח (פי' דל"ח כ"כ אלא איכא דאכלי כו') מ"מ כיון דליכא דיחוי בידים ע"ד הנ"ל היינו שאין בהם שעה שיהיו נסרחים לגמרי (וגם שלא היה להם שעה ראוים יותר גם קודם לכן כו' לפי סברא א' הנ"ל). לכן אף דל"ח