דברי נחמיה אורח חיים סח

באפרסקין כו'. לפי"ז ממילא ע"כ עיקר דין מוקצה דגו"צ הנז' בכ"מ לומר דמודה בו ר"ש שיש בהם חידוש דין מחולק משארי דברים ושע"ז קאי בשו"ע בס"ב להורות לנו הוא הוא דין המיגו הנ"ל משא"כ הדין דס"ה אין מקום לקרותו מוקצה דגו"צ אחר שלפי הנ"ל הוא נוהג בכל הדברים אמנם באמת אאל"כ. חדא שהרי עיקר הטעם שהבדילו גו"צ פירשו בו ב' דברים שיש בהם תרתי לגריעותא דיחוי בידים ולא חזי וכדמסיים גם השו"ע בס"ב ואם לענין המיגו הנ"ל לא ה"ל להזכיר כ"א דיחוי בידים משא"כ התנאי דלא חזי ל"ש כלל להזכיר שהרי בלא זה לא הי' מוקצה כלל ואנו לא אתינן עלה לענין גוף דין המוקצה כ"א להורות שבהם גם אחר שנסתלק גם הקצאתם נשארו באיסורם מכח המיגו. ולא הי' נצרך להטיל תנאי בדבר כ"א הא דדחינהו בידים וגם לא שייך להטיל תנאי דלא חזי אחר דקושטא דמילתא יש לנו דין המיגו גם בלא תנאי זה וכגון במוקצה מחמת איסור ועיקר הדבר הי' ראוי להשמיענו שהיכא שחל שם מוקצה בה"ש מאיזה סיבה שיהי' הן מחמת איסור הן מחמת דלא חזי שוב לא פגע גם אחר שבטל הטעם והסיבה. ולהטיל תנאי בזה היכא דדחה בידים

(יד) ועוד שבאמת גם התנאי דדחה בידים לאו כולי עלמא מודו בי' גם גבי מוקצה מחמת איסור וגם הב"י עצמו כאן ובסי' י"ח הביא דעת הרז"ה ור"ן דלא בעי' וכ"מ דעת הט"ז בסי' שי"ח וא"כ לדידהו צ"ע באמת. מ"ש מחמת איסור ממחמת דלא חזי. (ואדרבה לכאורה מוקצה מצד דלא חזי חמיר טפי כו')

(טו) ועוד אני אומר שגם להפוסקים דס"ל גבי מוקצה מחמת איסור דבעינן דחי' בידים עדיין י"ל דבכאן בדבר דלא חזי לא ניבעי דחיי' בידים לענין המיגו. ולא מצד חומרא (לבד) שיש במגו דל"ח יותר מחמת איסור אלא שי"ל שכן הדין נותן והא דבאמת יש להבין בגוף הסברא דס"ל להנהו פוסקים דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי בה"ש כ"א היכא שדחיי' בידים מתחילה: מה הסברא יש בזה ומה יועיל ויוסיף כח הדיחוי בידים דקודם בה"ש. לאחר שנסתלק עיקר ענין המוקצה והא וודאי שאין ללמוד כזאת מסברת הגמרא גבי חיטים שזרען. דהתם (לפי הנ"ל) דאיירי לענין גוף חלות שם מוקצה מצד הקצאת דעת האדם גרידא. בזה שייך לומר דהדיחוי בידים גורם חיזוק ההקצאה. ושי"ל דאף שר"ש ל"ח לי' הקצאת דעת האדם (כמו לסחורה וכה"ג שבספק) במחשבה גרידא שיהי' נחשב עי"ז היסח הדעת והקצאה גמורה מ"מ ע"י שעושה מעשה בידיו ממש. נתחזק ההקצאה כו' משא"כ בדבר שגוף ההקצאה כבר אנו תופסים להקצאה גמורה מאיזה טעם שיהיה (לכל מר כדאית ליה) אלא שבאנו לדון על אחר סילוק גוף ההקצאה. אם מ"מ לא נסתלק האיסור מכח מיגו דאתקצאי בה"ש. מה יוסיף תת כח הדיחוי בידים דמעיקרא לענין המשכת האיסור דאח"כ ולא מיבעי' להאומר (בסי' רע"ט) דאין תנאי מועיל להתיר היכא דאמרינן מיגו הנ"ל א"כ לפה"נ הטעם דא"א כלל לחלוק בה"ש מכל השבת וכעין חוק. וא"ז מטעם גוף ההקצאה מהדעת כלל. שהרי כבר נתן דעתו והתנה בפירוש כו' אלא שכל חל איסור בה"ש שוב א"א שיפקע כו' א"כ וודאי גם אם לא הי' ע"י דיחוי בידים מה בכך. אחר שמ"מ הרי נאסר בה"ש שוב לא נפקע איסורו וכעין דאמרינן גבי עירובין אף לקולא שבת הואיל והותרה הותרה. עש"ש ד"ע ב'. כל שמותר למקצת שבת כו' וכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת כו' אלא אף להאומר דתנאי (בפירוש) מהני ולפי"ז לפה"נ גם האיסור דאסרינן אחר שנסתלק גוף ענין המוקצה מכח המיגו. תלוי ונמשך ג"כ מכח ההקצאה דמעיקרא ולכן כשלא התנה אמרי' שבשעת בה"ש לא הי' יודע שיסתלק האיסור. וע"כ הקצה אז בבה"ש עכ"פ לכל השבת משא"כ כשהתנה שגם בבה"ש לא הקצה לכל השבת (ואף שלר"י לכאורה הא חזינן דגם בנר קטן דיושב ומצפה אוסר וא"כ ע"כ לכאו' דלאו מכח ההקצאה דמעיקרא אתי עלה כ"א ע"ד הנ"ל וכעין חוק. מ"מ להאו' דמהני תנאי אף לדידן דפסקי' כר"י בהא ע"כ לכאורה דס"ל דהא דפליג ר"י בנר קטן היינו דפליג על סברת ר"ש במ"ש דאדם יושב ומצפה. פי' דס"ל דגם בנר קטן אין האדם נותן דעתו לזה ומקצה לגמרי כו' עמ"א שם ובסי' תקי"ח תי' בע"א ואינו מובן כ"כ. ועכ"פ איך שיהי' הרי ע"כ לדעה זו לפה"נ האיסור דאח"כ תלוי ונמשך ג"כ מההקצא' דמעיקרא) וא"כ הי' לפי"ז קצת סברא לומר שתלוי המיגו בחוזק ההקצאה דמעיקרא דהיינו אם היתה ע"י דיחוי בידים כו' וע"ד הנ"ל. מ"מ אין בזה סברא גמורה ועכ"פ ל"ד לסברת הגמ' בהא דחטים שזרען דבשלמא התם בלי הדיחוי בידים אנו או' שלא הסיח דעתו לגמרי כלל וע"י דיחוי בידים מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ונתחזק' ההקצאה להחשיבה היסח הדעת גמור משא"כ הכא וודאי ההקצאה היא היסח הדעת גמור מכח האיסור (או דלא חזי כו') ולפי הנ"ל היינו שאנו חו' שבבה"ש עכ"פ הקצה דעתו ע"כ השבת. מכח האיסור שלא היה יודע שיסתלק האיסור (או שלא היה נותן נבו לזה לפי הנ"ל לר"י כו') וא"כ למה לנו שוב הדיחוי בידים (וג"ז סברא רחוקה שנא' שמאחר שאחר שנסתלק האיסור כמו שנכבה הנר הרי לא נשאר האיסור לאסור כ"א מתורת ההקצאה גרידא. נא' שאין ההקצאה חזקה כ"א ע"י ב' דברים דהיינו מכח האיסור (שלא היה דעתו על הכבי') וגם הדיחוי בידים שע"י צירוף ב' דברים אלו דוקא נחשב להקצאה גמורה דבאמת אין סברת הדיחוי בידים מהני כ"א לאמת ההקצאה ולברר מחשבתו אבל לא לחזקה כו') ואין להאריך בפרט שעכ"פ להפו' דל"מ תנאי ודאי (לכאו') אין מקום כלל להדיחוי בידים דוקא

וכנ"ל

(טז) אך באמת המעיין במקור דעה זו דס"ל גבי מוקצה מחמת איסור דבעי' דחיי' בידים (שהביא המ"א סי' שי"ח סק"ד ב' המ"מ) ועיקרה הוא במלחמות פ"ק דחולין ופ"ב דביצה ורפ"ג ובחה"ר שם בחולין ובתוה"א סוף שע"ד יראה ששורש סברא זו נלקח מסברת הגמ' פ"ק דחולין שנז' שם ג"כ סברא זו כשרצה לומר ר"י דנרות היא דוחה דילמא ש"ה דהוא דחי לה בידים והיינו דשם כל הסוגי' סובב הולך על קוטב א' שרוצה אביי לומר דגם לר"י אין ראיה לאסור בהמה שנשחטה בשבת. והיינו אף דוודאי ידוע דאית לי' לר"י מוקצה בכ"ד ס"ל לאביי דהיינו במוקצה שאדם מקצה מדעתו אבל לא במוקצה מחמת איסור. ועיקר הסברא בזה הוא דס"ל דדבר שהוא מוכן ועומד בעצם לאכילה בחול אף שבבוא השבת קפץ עליו איסור ממילא (כמו מחמת שחיטה וכה"ג) א"ז אלא כארי' דרכיב עלי' אבל לא הוקצה כלל מדעת האדם אף גם בשעה זו שעומד באיסור ולכן כשבא לומר ר"י דהכנה הוא דתנן מחתכין כו' דחה אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם כו' הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם. פי' דמצד האיסור לא ס"ל אביי כלל שיש מקום לאסור אח"כ מכח מיגו דאתקצאי בה"ש מטעם הנ"ל דה"ז כארי' דרכיב עלי' ולא חל ע"ז שום מוקצה גם בבה"ש אלא בהא דמחתכין לא אסר ר"י אלא משום דס"ל דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים משא"כ הכא הכל קאי לאדם ולכן נמי אח"ז כשבא לומר ר"י דנרות היא ד"ח תחי' אימר דשמעת לי' לר"י במוקצה מחמת מיאוס כו' פי' דמחמת מיאוס ודאי הוקצה מדעת האדם כו' אבל מחמת איסור לא הוקצה כלל כנ"ל. וכן נמי הא שדחה אהא שמביא מר"י דנר שכבה דילמא ש"ה דהוא דחי לה בידים הכוונה לומר שגם בזה לא אתי עלה ר"י מצד האיסור כיבוי גרידא דמצד זה לא