דברי נחמיה אורח חיים סז

השבת ואף שכבה עפ"י סיבה עדיין הדיחוי קיים וזה עצמו דיו להיות מוקצה גם מר"ש וא"כ גם כאן אף שאין כאן כלל שום דבר איסור והיה די בזה לבד שדחאם מדעתו בידים מתחילה כו' ועדיין הדיחוי קיים כו'. ותירץ דהתם הדיחוי חזק יותר מצד הכרח איסור כיבוי וא"א לטלטל כו' משא"כ הכא אפשר כו' ולפי הנ"ל מוכח מד' (התוס' וביותר) הרשב"א דס"ל דהא דר"ל אוסר בכוס וקערה הוא רק מכח ההקצאה גרידא בני צרוף הסברא דמיגו כלל. וכן שמעי' מזה דכיון שמתחילה בבה"ש היה הדיחוי וההקצאה לכל השבת אף שאח"ז בטל הדבר שגרם הקצאתו לא בטלה ההקצאה. ולפי"ז לכאורה ה"ל להפוסקים להביא זה דאף דפסקי' כר"י המחמיר גם בנר קטן מ"מ שם לא מטעם ההקצאה אתינן עלה שהרי שם נק' שכבר פסק הדיחוי וההקצאה. כמ"ש תוס' ורשב"א כנ"ל אנא מכח מיגו דאיתקצאי בבה"ש מחמת איסור ממש. וה"ל להשמיענו ג"כ חומרא הנ"ל דשמעי' מד' ר"ש דבכעין כוס וקערה יש די בדיחוי והקצאה גרידא לאסור גם זולת המיגו. והגם שלכאורה אין נ"מ לדינא מזה שכיון שאין ההקצאה אוסרת כ"א כשבאה מהכרח איסור כו' א"כ בלא"ה ממילא יש כאן המיגו מ"מ לכאורה משכחת לה נ"מ לדינא ג"כ. כגון בנר גדול שנכבה קודם בה"ש. דמיגו ליכא וההקצאה לכאורה איכא. ונהי דוודאי אלו נודע לו הכיבוי קודם בה"ש נתבטלה ההקצאה ול"ד נכבה בשבת דאף שנודע לו אז לא נתבטלה ההקצאה כנ"ל משום דעכ"פ בבה"ש היתה ההקצאה לכל השבת כו' משא"כ הכא מ"מ אם לא נודע לו קודם בה"ש שכבה לכאורה לפי הנ"ל יש לאסור אך לכאורה בכה"ג ה"ז כמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים דשרי. מיהו י"ל דל"ד דהתם לא הי' הדיחוי בנין שבת אלא עד שיבש והרי נתייבש כו' אבל כאן דחייתו הי' ע"כ השבת כו' אך הדין שבמ"א סי' רמ"ה סק"ג בשם ש"ג לכאורה דומה לכאן אבל צ"ע באמת מנ"ל דלפי הנ"ל הי' נראה יותר לאסור ויש לחלק ג"כ דשם עכ"פ רואה שלא נטף כו' גם י"ל דהתם עשוי להנטל ע"י עו"ג וקטן כמ"ש הב"י רסי' ש"י גבי מוכנים ע"ש. אך בזה י"ל דלדידן אף אם ינטל השמן ישאר הנר באיסורו מכח מיגו ממילא הקצה לכל השבת. והב"י איירי לר"ש ע"ש ולפ"ז בנד"ד י"ל שגם נר קטן שכבה קודם בה"ש יש לאסור לפי הנ"ל וצ"ע לדינא (שוב ראיתי בעי' כזו בירושלמי פ' כירה כו' ויש לעיין שם)

(יג) והנה לפי"ז דבעי' דר"ל הי' לענין עיקר חלות שם מוקצה כלל כו' עולה יפה הדמיון בתשובת ר' יוחנן שהשיב דאין מוקצה לר"ש אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק ולא קאמר אלא גרוגרות וצמוקים הגם דוודאי מודה להא דרבי דבסמוך דר"ש דלית לי' מוקצה דגרוגרות וצמוקים כמ"ש התוס' משום שאין זה דמיון כ"כ. דהתם לפה"נ (לכאורה) לא איירי כ"א לענין אחר שנתייבשו באמצע שבת וכדפי' הר"ן דלענין חלות שם מוקצה בכניסת השבת פשיטא ולא צריך למימר כלל דמאחר דלא חזי כלל ה"ז כעצים ואבנים וכדפירש"י בביצה) ולכן נקט ר"י שמן שבנר כלומר דלית לי' לר"ש חלות שם מוקצה על דבר הראוי כ"א בכעין שמן שבנר בשעה שדולק (ופי' שמן המטפטף כו' כמ"ש התו') שהוקצה מדעת האד מחמת מצוה משא"כ הקצאה גרידא מסיבה אחרת ל"ח מוקצה לר"ש. (וזהו שפירש"י בד"ה אין מוקצה כו' בדבר הראוי כו' יש לומר כוונתו דלא אתי לאפוקי גרוגרות וצמוקין כו') אבל לפ"ז יפלא מאד לכאורה דברי התוס' שהניחו בתמי' קיימת למה לא נקט ר"י אלא בגרוגרות וצמוקין דדמו טפי כו' והרי לפי הנ"ל ז"א. (והגם די"ל גם בגרוגרות וצמוקין בכעין הנ"ל גבי כוס וקערה דלר"ש דלית לי' דין המיגו. עיקר האיסור בגרוגרות וצמוקי' אחר שנתייבשו אינו כ"א מצד הדיחוי גרידא שהקציאם מתחילה בבה"ש על כל השבת. שלא הי' יודע שנתייבשו בשבת ודמי לכוס וקערה. שגם כאן ההקצאה חזקה מכח דלא חזי ודומה בזה לכוס שההקצאה היתה חזקה מכח איסור משא"כ בחיטים שזרען שתלוי בבחירתו כו' וכנ"ל וע"ז או' אין מוקצה לר"ש אלא בגו"צ כו'. פי' בעיקר דין חלות שם מוקצה לא חשיב לי' לר"ש כ"א כשההקצאה היתה חזקה כו' אבל אכתי לא ה"ל להחליט התמי' כ"כ ועכ"פ מצד א' יש לחיטים שזרען דמיון טפי לשמן שבנר היינו במה שבשניהם גוף הדיחוי עדיין קיים בפ"מ. משא"כ בגו"צ הרי גוף הדיחוי שבעבורו הקצם כבר חלף עבר דהיינו מה שלא הי' חזי והשתא חזי. אלא שאנו אוסרי' מצד שכח הדיחוי שהי' בדעתו זה עדיין קיים כו' ואין זה בדמיון א' כ"כ. וי"ל דלהכי נקט שמן שבנר שדומה טפי בענין זה. ול"ש להקשות כ"כ בכח ולהניח בתמי'). אך הנה גם דברי הגמרא בבעי' דר"ש ברבי בפצעילי תמרי שהשיב אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד לכאורה ג"כ אינו מובן כלל הדמיון דבעי' דפצעילי תמרי היינו לענין לאוכלים קודם בישולם כדפירש רש"י וגו"צ לפה"נ לכאורה היינו רק לענין אחר שיתייבשו וביותר כי מנ"ל לרש"י באמת דהבעי' היא לענין קודם בישולם. דילמא באמת בא רק לגרע כחם נגד גו"צ בזה שיהיו ניתרים כשיתבשלו. שכ"מ מלשון התשובה אין מוקצה לר"ש אלא בגו"צ. ומאחר דהתם אין עיקר הכוונה כ"א לענין אחר שיתייבשו דקודם לכן ה"ה כאבנים כו' סתמא דמילתא דבא להתיר פצעילי' ג"כ כדוגמא זו. אמנם באמת מדברי מוח"ז רבינו ז"ל רסי' ש"י למדנו דס"ל שעיקר דין דגו"צ קאי (נ"כ) לענין גוף חלות שם מוקצה מתחילה והוא כי באמת מצינו בגמרא ופוסקי' בדין גו"צ ב' דינים א' הוא לענין אחר שיתייבשו וכמ"ש הר"ן כנ"ל ומטעם מיגו דאיתקצאי בה"ש וזה מבואר בשו"ע שם ס"ג. ונלמד מדין מוקצה לח"ש דמדקא מיבעי לן במוקצה לח"ש (והיינו לענין אחר שיתייבשו אי אמרינן מיגו דאיתקצאי לח"ש כו' כדפירש"י בפ' א"צ שם). ממילא דהיכא דלא חזו בה"ש מוכח דפשיט' לן דאמרינן מיגו דאיתקצאי בה"ש וכדפירש"י שם בד"ה ואי דלא אחזו בה"ש כו' (ולכן סמכם השו"ע זל"ז כו'). והדין הב' הוא קודם שנתייבשו. היכא דאחזו ולא אחזו והוא המבואר בשו"ע שם ס"ה ומקורו מגמ' דביצה שם דמוקי לה לברייתא דהי' אוכל בתאנים כו' דקתני בה עד שיזמין מבע"י. דע"כ לא מתוקמא אלא בכה"ג. והנה בשו"ע נזכר עוד קודם לזה בס"ב דין גו"צ בסתימות. וניכר שם שזהו ענין מוקצה דגו"צ הנז' בפ' כירה ובכ"מ דמודה בי' רש"י ואינו מבואר כ"כ לאיזה נין קא מיירי שהרי ב' הענינים שיש בגו"צ חוזר ומזכירן להלן בס"ג וס"ה וכנ"ל. ופשטות הענין היה נראה לכאורה דאיירי בס"ב מדין המיגו ולענין אחר שיתייבשו שהרי סתם וכתב שהן מסריחות כו' שיודע שיסריחו כו' סתמא דמלתא משמע דאיירי בדלא חזו כלל. דאחזו ולא אחזו הוא מציאות רחוק וכה"ג ה"ל לפרש וממילא אי מיירי בדלא חזו כלל ע"כ לא איירי כ"א לענין אחר שיתייבשו ומדין המיגו. ועוד שדין אחזו ולא אחזו חזר וביאר היטב בס"ה. משא"כ דין המיגו י"ל שלא חזר להזכירו בסס"ג כ"א אגב גררא דמוקצה לח"ש ודרך אגב ע"ש. ולא עוד אלא שלכאורה הי' משמע שדין אחזו ולא אחזו שבס"ה אינו תלוי דוקא בגו"צ. אלא דבא להשמיענו שיש חילוק דין בין דבר שאינו ראוי כ"א ע"י הדחק. דאיכא דאכלי כו' תלוי בהזמנה ואם אינו ראוי כלל ל"מ הזמנה רק שלדוגמא בעלמ' נקט גו"צ. דבהו יש במציאות ב' אופנים אלו. גם בגמרא בברייתא דהי' אוכל הנ"ל שממנה מקור דין דס"ה. הרי מפורש סיים וכן אתה מוצא