דברי נחמיה אורח חיים סו

מ"מ לפי הנ"ל וודאי דאאל"כ. דאי לר"ש חל שם איסור עליהם קודם ההמלכה איך אפשר דאנן נקל בזה יותר הא וודאי ליתא אלא וודאי לפי הנ"ל ע"כ דגם בגמרא הנ"ל מיירי גם מקודם ההמלכה אי חל עליהם שם מוקצה כלל

(יא) והנה מד' התו' והרשב"א שמקשי' אמאי בעי' בגמרא בחיטים שזרען דילמא אסורי' לר"ש מ"ש מנר שכבה ולכאורה משמע דכאן מיירי הכל לענין מיגו דאתקצאי דהיינו אחר ההמלכה דאי איירינן הכל לעיקר דינם אי חל ע"ז שם מוקצה כלל גם מתחי' מה שייך לתלות זה בנר שכבה דהיינו ענין מיגו דאיתקצאי כו' מושכל ראשון הוא דלא תלוי זה בזה כלל וכמו דחזינן דאנן לדינא עם היות דאית לן דין מיגו הנ"ל מ"מ כאן ס"ל דאינם מוקצה בעצם כלל. ואינם סותרים זה לזה כמ"ש המ"א לפי הנ"ל כמו"כ י"ל לאידך גיסא דגם לר"ש דלית ליה מיגו הנ"ל מ"מ יכול להיות דכאן עכ"פ שם מוקצה עליהם מתחילה והגם שי"ל שזה באמת כוונת התוס' בתירוצם במ"ש דהתם שאני שכבר פסק דיחוי שלה כו' פי' וא"כ שוב נסתלק המוקצה אלא שבאנו לאסור מצד מיגו דאתקצאי בה"ש זה לית לי' לר"ש כלל אבל הכא לעולם הן דחויין כו' פי' דהכא קאי האיבעי' על עיקר תחלת דינן בעוד שהן דחויין כו' אבל באמת (מלבד שע"ז לא הי' שייך כ"כ קושי' ותי' שזה מושכל ראשון הוא כנ"ל גם) אין לשונם מורה ע"כ כמובן ובפרט מה הלשון שאומרי' לעולם הן דחויין כו' הל"ל דהכא אכתי הן דחויין כו' וכלשון רשב"א ע"ש וגם הרשב"א הגם שכתב הלשון אכתי הן דחויין מ"מ מה דסיים וה"ל ככוס וקערה אין לו הבנה כ"כ אם נאמר דכאן איירי הכל נענין עיקר חלות שם מוקצה מתחילה. מכ"ז הי' נראה יותר שהתוס' והרשב"א תופסי' דהכל מיירי כאן לענין ההמלכה לאכילה דזה שייך לענין מיגו דאתקצאי כו' כנ"ל וע"ז מקשו שפיר בפשיטות מ"ש בנר שכבה וכוונת התו' בתירוצם דהתם שאני שענין הדיחוי וענין ההקצאה שבעבורו נאסר הכל א' דהיינו דליקת הנר וממילא כשכבה שנסתלק הדבר שבעבורו חל עליו שם מוקצה נפסק ג"כ הדיחוי שלה. משא"כ הכא ענין הדבר שבעבורו נעשה מוקצה וענין הדיחוי הם ב' דברים דהקצאתו היינו מה שדעתו לזריעה. והדיחוי בידים היינו מעשה הזריעה בארץ ולכן אף אחר ההמלכה בדעתו שזה נק' שנסתלק ענין שבעבורו נעשה מוקצה. בל עדיין הדיחוי קיים כ"ז שמונחים בארץ. וזה מדוייק בלשונם לעולם הן דחויין כ"ז שמונחים פי' לעולם גם אחר ההמלכה בדעתו. מ"מ גם אז עדיין דחויין קיים כ"ז שמונחים פי' בארץ והיינו שכאן נופל השאלה שאנו דנין עליו אם להתירו הוא גם בהיות עדיין החיטים בארץ אם מותר לקבצם ולחטוט אחריהם משא"כ בנר שכבה אינו נופל השאלה לדון עליו כ"א אחר שכבה כו' וגם בדברי הרשב"א מ"ש בתירוצו דהכא אכתי קאי בדחויו. יש לפרש ג"כ ע"ד הנ"ל דר"ל גם אחר ההמלכה בדעתו אכתי קאי בדחויין שעדיין הם בארץ ע"ד הנ"ל בתו'. והגם שמה דסיים ע"ז וה"ז ככוס וקערה עדיין אינו מדוקדק שאין לו שייכות וחיבור אל הקודם מ"מ הרי איך שיהי' הפי' במ"ש אכתי כו' גם לפי דרך השני הנ"ל ג"כ אין לו חיבור עם מ"ש וה"ל ככוס. ועוד נוסף דז"ש וה"ל ככוס כו' מצד עצמו לא א"ש כ"כ דהתם לענין מיגו משא"כ כאן נוכל לומר עכ"פ שזה כמו ב' טעמים וחילוקי' דל"ד לנר שכבה כו' א' משום דשם כבר כבה וכאן השאלה אם לימלך בעוד שדחויין קיים שמונחין בארץ כו' כנ"ל בפי' ד' התוס' ועוד דה"ל ככוס וקערה. פי' דכאן עכ"פ בשעה שזרען היה דעתו שיהיו זרועים וצומחי' כו' ולא שייך ע"ז אדם יושב ומצפה כדאמרינן בנר קטן שיושב ומצפה מתי תכבה נרו אלא ה"ז דומה לכוס וקערה דאינו מצפה כו' (ואח"ז כשהקשה הרשב"א להיפוך דאי דומה לכוס וקערה מאי קא מיבעי לי' ע"כ אסור כהתם. ע"ז תירץ דאין ההיסח הדעת שאינו יושב ומצפה שוות. דבכוס וקערה הוא מצד ההכרח איסור כיבוי משא"כ הכא עם שאינו מצפה. אבל זה רק מצד רצונו לא מצד הכרח איסור וז"ש דהתם א"א לטלטלה משא"כ הכא אפשר כו')

(יב) אך מהיות שלפי"ז יהי' קשה על פסק השו"ע דאם הנ"ל איירינן הכא רק לענין אחר ההמלכה ושנא' שזה חשיבא כנסתלק גוף ההקצאה ורק לענין מיגו כו' אבל מתחילה חל עליהם שם איסור גם לר"ש וודאי שוב א"א לנו להתיר גם אחר ההמלכה ולפסוק בזה כר"ש שהרי לענין דין מיגו לא קיי"ל כר"ש ומאחר שלפי הנ"ל מתבאר מגמרא ותוס' דלענין דין מיגו חמירא חיטים שזרען יותר מנר שכבה עד דמיבעי לן אולי אף ר"ש דמתיר בנר מודה הכא דאסור וא"כ אנן דנקטינן בנר כר"י כ"ש הכא דאסור (וכבר נתבאר שזה רחוק לומר דכאן עדיף טפי משום שבידו היה לימלך גם בה"ש כו' ע"כ לא חשיב איתקצאי בה"ש כו' דלמ"כ מהא דכופין את הסל כו' שיש לפקפק ולקמן ית' אי"ה מה שיש לעיין ולהסתפק בזה אלא שלפי הנ"ל הרי הא דחזינן שבגמרא תופסי' זה לחומרא נגד נר שכבה. היינו לענין דין המיגו. א"כ וודאי שוב דאין סברא שאנן לדידן נתפוס (מדעתנו) סברא הפוכה לדינא). לכן נ"ל דאף אם לו יהא שכוונת התו' והרשב"א הוא ע"ד הנ"ל היינו רק לומר משום דסתמא דמילתא הא דמיבעי לן בחיטים שזרען אי מותר ודאי עכ"פ הוא גם לענין אם מותר לאוכלם וס"ל להתו' דזה חשיבא כנסתלק ההקצאה הנ"ל ואין כאן כ"א מיגו ולכן שפיר הקשו מנר שכבה והכונה דנהי שנא' שבדחיי' בידים מודה ר"ש דחשיבא מוקצה מ"מ למה נאסר האכילה הרי כיון שאוכלים כבר נמלך ונסתלק גוף ההקצאה. ושוב ה"ז כנר שכבה כו' אבל מ"מ עיקר האיבעי' היא לענין גוף הדין אם יש בו משום מוקצה כלל וממילא לפי הצד הקל שגם בכה"ג דדחיי' בידים פליג ר"ש היינו שלא חל עליהם שום מוקצה כלל גם מתחילה וא"ש פסק השו"ע שפסק כן אף לפ"מ דלא קיי"ל כר"ש בדין המיגו כו' וכמ"ש המ"א וכנ"ל שוב ראיתי שי"ל ג"כ דגם אי איירינן כאן הנ"ל רק לענין גוף הדין אם חל עליהם שם מוקצה מתחילה א"ל מ"מ שייך ע"ז קושית התוס' ורשב"א מנר שכבה שהרי כאן בחיטים שזרען אין כאן שום דבר איסור וקא מיבעי בהקצאה מן הדעת גרידא יודה ר"ש דאסור היכא שההקצאה הי' ע"י דחייה בידים. ע"ז הקשו מ"ש מנר שכבה דנהי שהאיסור שרכב עליו בה"ש חלף הלך לו ור"ש לית לי' מיגו דאיתקצאי כו' היינו רק לומר דלדידי' אין הכרח דמשום דאסור בה"ש יהיה אסור כל השבת אבל הרי גם זולת זה עדיין יש לאסור מצד ההקצאה מן הדעת גרידא שהקצאו מתחי' ע"י דיחוי בידים וכדחזינן דכאן רצה לומר שיהי' נחשב מוקצה רק מצד הדיחוי מדעתו בידים כו'. וע"ז תירצו דהתם גם ענין הדיחוי מדעתו לא היה מתחילה כ"א עד שתכבה וכדאמרינן לעיל אדם יושב ומצפה כו' ע"כ כשכבה כבר פסק הדיחוי (ושיהיה נאסר מצד המיגו. ודאי דר"ש לית לי' זה כו') אבל כאן הרי דחאם מתחילה עד שיצמחו ועדיין הדיחוי שדחאם מתחילה מדעתו קיים והשתא א"ש טובא מה דסיים ע"ז הרשב"א דה"ל ככוס וקערה כו'. דכמו דחזינן התם גם אחר שכבה והרי נסתלק דבר האוסרה (ור"ש לית לי' המיגו כו') ועכ"ז אסורה רק מצד הדיחוי שדחאה מתחילה מדעתו ע"כ השבת שלא הי' יודע שתכבה ולא היה יושב ומצפה כו' וה"ז נק' שהדיחוי קיים עדיין כש"כ כאן שפשיט' שאכתי הדיחוי קיים כו' ולכן שוב הקשה ע"ז להיפוך דמהא דכוס וקערה מוכח שהדיחוי שאדם מדחה מדעתו בידים חשיבא מוקצה גם לר"ש. כי אחר הכיבוי גם בכוס וקערה אין מקום לאסור לר"ש דלית לי' דין המיגו כו' ואין לנו לומר כ"א שאוסר מצד הדיחוי מדעתו גרידא שכיון שלא היה יודע שיכבה דחאה מדעתו ע"כ