דברי נחמיה אורח חיים סה

הקפדה זו באוכלים. וי"ל דכלים שהוא רק לענין טלטול קיל מאוכלים כו'). ואם תאמר היא גופא קשי' למה באמת אופן הקפדה א' הנ"ל אוסרת ואופן הקפדה ב' אינה אוסרת ומה טעם יש לחלק ביניהם לפי הנ"ל דגם הקפדא ב' הנ"ל משכחת לה שפיר במציאות כגון ע"י צירוף ב' צדדים דיוקר ולסחורה הנ"ל י"ל משום דלא חשיבא חס"כ אלא כשההנאה שמקבל מעסק זה איננה שוה כערך הממון שמחסר ומאבד בזה וכמו במסר הגדול ואינך. כשמשתמש בה תשמישי' אחרים אף שמסתמא נצרך לו תשמיש זה מ"מ הי' יכול לפעול פעולה ההיא בכלי אחרת שלא תקולקל מזה וממילא דקלקול זה חס"כ יותר מההנאה (דההוצאה יתירה על השבח כו') וכמו"כ גם גבי נסרים של אומן אחר שדעתו למוכרה (או לעשות ממנה כלים) אין ההנאה מהישיב' עליו וכה"ג שוה בערך הקלקול (דקלקול זה בזו הוא רק לפי שדעתו למוכרה או לעשות ממנה כלים ולולא שהי' בדעתו כן אין הקלקול חשוב מצד עצמו כלל ממילא הקלקול בזה יתירה על שבח הנאת הישיבה שהי' יכול להתקיים באחרת כמו בזו) ולכן עד"ז ממש גם כאן התשמיש דרך מקרה במוקצים לסחורה הקלקול הוא רק מצד שדעתו למוכרם וממילא היא יתירה על הנאת תשמיש זה שהי' יכול להתקיים באחרת שאינה עומדת לסחורה משא"כ באופן הקפדה ב' הנ"ל. הרי כשמקבל הכלי החשוב לעצמו או שאוכל המאכל החשוב אין ההוצאה יתירה על השבח בעצם כלל. שגם אם אינו עשיר כ"כ ואין ערכו להוציא מעות על כלי או מאכל חשובי' כאלו היינו רק שחס על דמיו המועטים להוציאם בכאלה. אבל מ"מ הרי הנאה כזו א"א להתקיים באחרים הפחותים מאלו ואין זה חס"כ מאחר שהנאה זו שוה בערך ההוצאה (ובפרט עתה שמקבלה לעצמו הרי רוצה בהנאה זו וממילא אין ההוצאה יתירה על השבח כו' וגם לעולם כל ישראל ראויים לאותה איצטלי' כו'). משא"כ אופן הקפדה א' הנ"ל גם בשעה שעושה כן אין ההנאה שוה כהקלקול ולכן ה"ז חס"כ כו': (ונא נעלם ממני שיש למצוא ג"כ מציא' שיהי' חס"כ בהמלכה וחזרה ג"כ. וכגון עד"מ שהי' מכוין מדה או משקל או מנין שלם וקצוב כמו טוץ וכה"ג כו' ואם יקבל מהם א' לא יהי' חריפא זבינא כ"כ על המותר אך הרי גם באוכלים יש מציאות כאלה ומדחזינן דתפסו הפוסקים דבהו ליכא מוקצה כו' א"כ ממ"נ בין שנא' שבאמת מוכח דגם בכה"ג ל"ח מומח"כ מאיזה טעם שיהי' (דלא כנ"ל) ובין שנא' דזה אסור אלא דהפוסקים לא איירי במציאות רחוק כזה איך שיהי' עכ"פ ע"כ ענין הקפדה שהזכיר הב"י גבי כלים נשמע דאין כוונתו כ"א הקפדה א' הנ"ל והקפדה ב' הנ"ל. או שהכל מותר אף במציאות הנ"ל דע"כ לא איירינן בכה"ג דומיא דאוכלין מה תאמר דמשמע דגבי אוכלים גם בכה"ג שרי שלפי"ז אין טעם לחלק בין ההקפדה א' לב' הנ"ל א"כ נשמע מזה בעיקר הדין דאין שום קפידא אוסרת במלאכתם להיתר ודלא כב"י לגמרי וכמשי"ת באמת שכן נלפענ"ד אלא שכעת אני אומר שעפי"כ גם הב"י ע"כ דלא איירי עכ"פ בהקפדה ב' הנ"ל. דזה לכל הפחות מוכח מהא א דאוכלים דשרי)

(י) אך לכאורה יש לפקפק בכ"ז דמה שנתבאר מסתימת דברי הגמרא ופוסקים לכאורה הרי האיבעי' דחטים שזרען קאי בענין מיגו דאיתקצאי כו' ע"ש. בהא דמסקי' אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות כו' וע"ש בתוס' ד"ה אלא דזה יותר דמי לחיטים שזרען ומוקצה דגרוגרות וצמוקים היינו לענין מיגו כו' א"כ אדרבה יותר משמע דהכונה לענין אי יכול לימלך ולאכלם. וי"ל דקודם שחוזר מדעתו לזריעה באמת אסור לטלטלם (דאז שייך ע"ז ענין מיגו דאיתקצאי משא"כ אי גם מבה"ש לא יהיה עליהם שם איסור גם לענין טלטול ל"ש ע"ז ענין מיגו כו'). ובלשון הרמב"ם הרי בענין תמרי דעיסקא פי' בהדיא מותר לאוכלם. י"ל ג"כ דבדוקא נקט אכילה דהיינו שיכול לימלך ולחזור מדעתו כו' אבל קודם לכן אסורין לטלטל כו' (ובלשון השו"ע אין הכרע דבתמרי דעיסקא נקט ג"כ לשון אכילה ובחיטין שזרען וביצה נקט לשון טלטול וצ"ע וכמו"כ בלשון מוח"ז רבינו ז"ל צ"ע דבתמרי דעיסקא וכן בחיטים נקט לשון אכילה ובביצה לשון טלטול כו') ובמה שנתבאר על גוף הסברא מצד עצמו דממ"נ כו' י"ל דבאמת לא אמרינן כלל שאדם עשוי לימלך ולכן מתחילה הוקצה לגמרי ואסור ועכ"ז כשחוזר בו ומעתה עומד לאכילה שרי לר"ש. משום דאיהו לית לי' כלל הדין דמיגו במידי דחזי גם בנר שכבה אם לא בנר גדול דע"כ אסיח דעתו מיני' ואף שאנן לא קיי"ל כר"ש בהא ובהאי דתמרי דעיסקא וחיטים שזרען הרי קיי"ל כוותי' ולפי הנ"ל שפלוגתא דר"י ור"ש בתמרי וכה"ג היינו רק לענין מיגו דאיתקצאי ולאחר ההמלכה. איך נקטינן כוותי' בהו. י"ל דהרי גם לדידן לא קיי"ל כר"י במיגו דאיתקצאי כ"א היכא דדחיי' בידים. וא"כ בתמרי דעיסקא י"ל דל"ח דחייה בידים. ע' רש"י שם דמ"ה סע"א כמבואר בהדיא דגם בהכניסם לאוצר נק' לא דחיי' בידים וכ"מ שם בהדיא מד' התוס' ד"ה היכא ע"ש (וצ"ל הטעם דדוקא כעין גו"צ שהעלאתן לגג היא טרחא יתירה כו' וכן זריעת החיטים וקיבוצם כו'. משא"כ בלסחורה). שוב מצאתי בשו"ע מוח"ז רבינו ז"ל בקו"א ססי' תצ"ה כ"כ בהדיא דאוצר כ"א דחיי' בידים מהא דרש"י ותוס' דמ"ה הנ"ל וחולק על מה דלמ"כ במ"א שם וברסי' תקי"ח פי' הטעם בטוב. משום דדרך ג"כ להכניס לאוצר לאכילה כו' ע"ש אך לקמן ית' מה שיש לפקפק בזה ע"ש ובחיטים שזרען הרי באמת הב"ח וש"א נתקשו בזה למה פ' בהא כר"ש דסותר הא דלא פסקינן כוותי' גבי נר שכבה. ובשם רש"ל כ' שפוסק באמת גם בחיטין שזרען לאיסור ולפי"ז אדרבה מזה משמע ששני דינים אנו ענינם א' היינו לענין מיגו דאיתקצאי (אך לפי דברי המ"א משמע שכוונתו לחלק דלכן הכא בחיטים שזרען שאני לפי שבאמת גם מתחילה מותרי' וממילא ל"ש ע"ז כלל הדין דמיגו דאיתקצאי. משא"כ בנר שכבה שבה"ש ע"כ וודאי אסור וממילא גם אחר שכבה אסור משום מיגו כו' ע"ש: ולכאורה הי' א"ל בכוונתו דכאן בחיטים שזרען נ"ח איתקצאי בה"ש משום דגם בה"ש עכ"פ באפשרו הי' להיות נמלך כו' וכעין מ"ש הט"ז סי' שי"ח סק"ב אלו הוי לי' חולה כו' ע"ש. ואף דהמ"א שם משמע דלס"ל סברא זו ע"ש סק"ד מדהוצרך לפרש הטעם בשוחט לחולה משום דל"ח דחייה בידים מ"מ כאן עדיף טפי דתלוי בו בדעתו ורצונו אבל באמת אין לשון המ"א מורה כלל ע"ז דא"כ ה"ל לפרש איזה טעם וסברא למה כאן ל"ח איתקצאי בה"ש ולא לכתוב סתם דהתם איתקצאי כו' דמשמע מזה דאבל הכא מלתא דפשיטא הוא דלא איתקצאי בה"ש וע"כ היינו משום דגם קודם ההמלכה לא חל עליהם שם איסור כלל. ועוד דבאמת אם נאמר שחל עליהם איסור שעה א' בה"ש. רחוק לומר שלא יהיה שייך ע"ז מיגו דאתקצאי משום שבידו לסלק איסור זה (נם בה"ש) ע"י ההמלכה וכה"ג שהרי בכופין את הסל לפני האפרוחי' ג"כ בידו להפריחם ועכ"ז בעודן עליו בה"ש נאסר לכל השבת. ע' תו' דס"ג וא"כ כאן בחטים שזרען לפ"ד השו"ע שפוסק דשרי ע"כ לומר לכאורה דהיינו דלא חל עליהם שם איסור כלל גם טרם ההמלכה. ושזהו כוונת המ"א הנ"ל ולפי"ז גם בעיקר השקלא וטרי' שבגמרא הגם דקאי אליבא דר"ש ולדידי' הי' אפשר דגם אי חל עליהם שם איסור מתחילה מ"מ יהי' מותר להמלך לאוכלם. שהרי לס"ל כלל מיגו דאתקצאי גם בנר שכבה (והספק הי' אי דומה לכוס וקערה כו'. ע' רשב"א שם).