דברי נחמיה אורח חיים סד

ולכאורה בין כך ובין כך למה לא הביאו מזה בריש ביצה אלא משמע משום דלא פסיקא ומפורשת כו' עיין רי"ן ורא"ש וש"ג שם. אך אם איתא דהא דתרומה לא אתי' כר"י א"כ למ"ד התם דרישא כר"י ה"ל להקשות רישא כר"י וסיפא כר"ש ועוד דבאמת וודאי דלא גרע ממוכן לכלבים דגם לר"י שרי דלא פליג בפרק מי שהחשיך אלא אם לא היתה נבילה מע"ש כו' אלא י"ל דלר"י זה שבאפשרי למצוא צד היתר מכירה בשבת ע"ד הנ"ל אינו מוציאו מתורת מוקצה כיון שעכ"פ לא שכיח כלל למכור בשבת (ולהאמין בהקפה ובלי פיסוק דמים וגם כל אדם דרכו להכין מע"ש כו') ודוגמא לזה עיין רש"י פרק נוטל דקמ"ב סע"ב ד"ה ושדי מעיה כו' ע"ש דמבואר דאף דמעים מאכל אדם מ"מ מאחר דביו"ט לאו אורח ארעא למיכלם חשוב מוקצה לר"י כו' משא"כ לר"ש דקיי"ל כוותיה וודאי לא חשיב מוקצה בכה"ג וכמבואר גם כן מהא דשדי מעיה לשונרא הנ"ל (וכן בפ"ר). וא"כ לפי"ז אינו מובן כלל מה יוסיף תת כח איסור במוקצים לסחורה מצד הקפידא לעצמו למה לא יהיה די מה שמקיימי עכ"פ לאחריני גם עתה בשבת ע"ד הנ"ל הא חדא

(ח) ועוד בר מן דין כשנדקדק בדבר גם נגד עצמו אינו מובן כלל מהו ענין הקפידא במלאכתם להיתר לשיהי' נאסר ולהיות נק' עי"ז מומח"כ. והוא דענין הקפידא במלאכתם להיתר. וודאי אינו ענין שאר תשמישי' (דמה בכך אם יקפיד מלהשתמש בהם תשמי' אחרים אם קיימי למלאכתם המיוחדת להם) אע"כ גם לענין מלאכתם המיוחדת חל הקפידא. אמנם יש בזה ב' אופנים. א' הקפידא מלהשתמש גם מלאכתם המיוחדת דרך עראי ומקרה בעוד שעדיין דעתו למוכרם ולהחזירם לסחורה ב' ההקפדה מלחזור מדעתו הראשונה ולקבל לעצמו לחלוטין. ומתחילה יש להקדים דוודאי ענין ההקפדה האמורה כאן (ברמב"ם לפ"ד הב"י) ע"כ היא אופן א' הנ"ל ולא אופן הב' הנ"ל חדא דקשה להבין ענין מציאות הקפדה זו ולכאורה אין בה דבר נוסף על סתם מוכן לסחורה דוודאי מאחר שדעתו למוכרם אין דעתו ורצונו לקבל לעצמו והרי היא היא ענין הפלוגתא דרב ושמואל בתמרי דעיסקא וכרכי דזוזי. דלרב דס"ל כר"י חשיב' זה היסח הדעת גמור והקצאה ממש. ולשמואל דקיי"ל כוותי' לא חשיב זה היסח הדעת והקצאה גמורה כי אדם עשוי לימלך כו' ומה שייך בזה שוב לחלק ולומר אם מקפיד א"ל ואין לומר שהכוונה בזה לחלק בין אדם לאדם. היינו לומר שיש לך אדם שדעתו ורצונו חזק. ואז נק' שמקפיד מלעשות ההיפוך. ויש אדם שאין תוקף בדעתו ורצונו כ"כ. וזה נק' שאינו מקפיד כו' כי מלבד שזה דוחק גדול כמובן. גם הרי כבר נתבאר מכמה ראיות שע"כ אין הכוונה שענין ההקפדה נמסר ותלוי בדעת כל אדם לפ"מ שהוא אלא תלוי לפ"מ שדרך רוב בנ"א להקפיד בכלי זו. (או בענין זה כו'). ובשלמא אם אופן ההקפדה היינו שלא ישתמש בכלי זו דרך מקרה בעוד שעדיין דעתו למוכרה אז שייך לומר שיש חילוק בין כלי לכלי בזה כגון אם היא חשובה ויקרה (אף שאינה יקרה ביותר כו') דרך רוב בנ"א להקפיד בכיוצא בזה שלא יהי' קפצי זבינא עלי' כ"כ כנודע) ואם היא פשוטה אין דרך רוב בנ"א להקפיד בכה"ג אבל לענין המלכה וחזרה מדעתו ולקבלה לעצמו לחלוטין לפה"נ אין סברא לחלק בזה בין כלי לכלי ועוד נראה דאף אי משכחת לה גוונא בדרך רחוקה שיהי' שייך לחלק בין כלי לכלי או בין ענין לענין כמו עד"מ אם זה אינו עשיר וכלי זו חשובה ואיננה לפ"ע אלא שמחזיק כלים כאלו רק בגין למוכרם לעשירים ונא' דאז נק' שמקפיד מלקבלם לעצמו היינו דרך רוב בנ"א כיוצא בו להקפיד בכה"ג (וכדרך דאשכחן גבי נסרים של אומן. שנק' שפיר מקפיד לפי שדרך רוב בנ"א שהם אומנים כיוצא בו להקפיד כו') מ"מ נראה שאין סברא שיהי' נק' מחמת זה מומח"כ שהרי אילולי שבדעתו למוכרה מצד יוקר הכני בעצמה שאיננה לפ"ע. לא גרע עכ"פ מיקרים ביותר (שברמב"ם) נגד כל אדם. שכבר נת' דלא מסתבר כלל שיהי' מחמת זה מומח"כ במלאכתה להיתר כנ"ל (והרי בזה גם מוח"ז רבינו ז"ל מודה שהרי מוקי נה במלאכתם לאיסור כו'). ומצד שהי' בדעתו למוכרה ג"כ כבר נתבאר דהיינו פלוגתא דרב ושמואל וקיי"ל כשמואל

(ט) והן אמת דלכאורה ע"י צירוף ב' הצדדים הנ"ל יהי' שפיר שייך בזה מומח"כ. דאף אם נאמר דביקרים ביותר לא שייך מומח"כ במלאכתם להיתר. הוא מאחר שקנאם או עשאם לעצמו הרי ע"כ קיימי להשתמש בהם (לעתים רחוקים עכ"פ) אבל אלו הרי מחזיקים רק למכור ולא לעצמו כלל. ואי מצד שאדם עשוי לימלך ולחזור מדעתו כנ"ל נא' דהיינו דוקא בכלים שראויים לו לעצמו לפ"ע אבל אלו שהם שלא לפ"ע נאמר שאינו עשוי לימלך בזה וחשובה חס"כ נגדו. אך באמת נראה דיש להוכיח דע"כ גם בכה"ג ל"ח מומח"כ. ושע"כ ענין הקפידא דאיירי בה הב"י היא כאופן א' הנ"ל. והוא דלכאורה יש להבין בדעת הב"י. שהרי קושייתו הי' מהא דהרמב"ם הנ"ל אהא דהמ"מ פכ"ו שלמד דרך ק"ו מהא דתמרי דעיסקא דכש"כ כלים המוכנים לסחורה דשרי ותירץ דהרמב"ם איירי דוקא כשמקפיד כו'. וממילא הא דהמ"מ איירי בשאינו מקפיד וא"כ יש לעיין מה דעתו בהא דתמרי דעיסקא ולכאורה לא ימלט מב' פנים. אם שגם בהם יש חילוק בין מקפיד א"ל והיינו בגמרא איירי דוקא באינו מקפיד (כדמשמע שכן תופס בעל מה"ש או שבהן אין חילוק וגם אי מקפיד שרי (וכדמשמע מד' ס' מק"ח). ובאמת שגם שניהם לא יתכן דאם נאמר דשם אין חילוק ואף בשמקפיד שרי א"כ ע"כ אוכלין קילי מכלים (ומאיזה טעם שיהי') א"כ איך למד המ"מ ק"ו כלים מאוכלים. וגם מדכתב המ"מ סתמא וכש"כ כלים וודאי משמע דחד דינא אית להו כו' ולומר שגם שם יש חילוק בין מקפיד א"ל קשה ביותר דא"כ למה באמת לא הזכיר הרמב"ם חילוק וחומרא זו בפכ"ו גבי אוכלים ואדרבה הרי כתב בלשון שלילה שאין שום אוכל שהוא מוקצה כו' חוץ מגרוגרות וצמוקים כו' וביותר מזה הוא לשון השו"ע ברסי' ש"מ ע"ש. דמשמע וודאי דבאוכלין אין בהם צד מוקצה כלל אף בעומדים לסחור והיינו וודאי אף מקפיד כו') וק"ו נמי הוא מחיטי' שזרען וביצים שתחת התרנגולת המבואר שם. שוודאי אדם מקפיד עליהם מלחזור בו וליצלם לאכילה יותר מהמוכנים לסחורה (דכלום אדם זורע קב כו' וכמו"כ ביצים כו') אלא וודאי באמת כל אוכל הראוי אין בו שום דין מוקצה (דתרתי בעינן לשיהי' מוקצה דחיי' בידים ולא חזי כו' ע' רש"י דמ"ה ע"ב). לכן נראה דע"כ לומר דענין הקפידא הנזכר בב"י (להרמב"ם) היינו רק כאופן הא' הנ"ל שמקפיד מלהשתמש דרך מקרה בעוד שדעתו למוכרה אבל אופן הקפדה ב' אינה אוסרת כלל ולא איירי בה הב"י כלל ולכן ממילא לא שייך חילוק זה בין מקפיד א"ל כ"א גבי כלים אבל גבי אוכלים (שענינם לאכילה ולא לתשמיש הרי לא שייכא בהו כלל ענין הקפדה א' הנ"ל (דאם יאכלם גם במקרה שוב לא ימכרנה) ולכן שפיר סתמו שאין שום אוכל שהוא מוקצה כו' והיינו אף לכשתמצי לומר בהו ענין הקפדה ב' הנ"ל (וכמו ע"ד שנת"ל שהוא אוכל חשוב ואינו לפ"ע כו') וכמו"כ נמי בכלים הקפדה כזו אינה אוסרת. ולכן כתב המ"מ ולמד ק"ו כלים מאוכלים. (דמה שיש בכלים ענין חומרא בהקפדה א' הנ"ל משא"כ באוכלים אין זה מצד קולא וחומרא אלא דלא שייכא