דברי נחמיה אורח חיים סג

כאן) וכמו"כ להיפוך אם הרוב ידוע שאין מקפידים כו' אבל מ"מ בדבר שאנו מסופקים איך דרך הרוב נוכל להביא ראיה גם מאחד ללמד על הכלל דמסתמא אין לנו לומר דזה יוצא מהכלל כו' אך אכתי נשאר הקו' הנ"ל מאין הוציא הרמב"ם חידושי דינים כאלו בפרט במלאכתם להיתר שלא נמצא בגמרא בהם ענין מומח"כ כלל וכנ"ל ולכאורה ע"כ לומר בדוחק (להב"י) שלמד זה מהדינים דפ' ב"ט כהפתק כו' וכנסרי' ועורות וס"ל דאין חילוק בין כלי ממש לתורת כלי דמאחר שיורד להם תורת כלי מצד דחזי (וקיימי) לאיזה תשמיש היתר ה"ז כאלו היו נעשים בשביל זה ואין לחלק בין אלו לבין כלים ממש שמלאכתם להיתר (אמנם עפי"ז יהי' קשה מאד דברי האהע"ו שבסי' רנ"ט וכן בא"ר והסכים מוח"ז רבינו ז"ל עמו במה שרצה לדחות ד' המ"א שם שכתב גבי הפתק דדוקא כשמקפיד כו' וכתבו שאין ללמוד זה מכלים ממש שבססי' ש"ח כו'. והרי לפי הנ"ל ע"כ הרמב"ם (והב"י) ורמ"א שהעתיקו לא ס"ל לחלק ביניהם אך בלא"ה תמוה דאדרבה עיקר דין דקפידא מפורש בגמרא גבי נסרים ועורות שאין להם כ"א תורת כלי אלא שלהרמב"ם צ"ל דמהיות שלא ס"ל לחלק בין אלו לכלים ממש ע"כ למד מזה גם לכלים ממש אבל עכ"פ איך שיהי' בכלים ממש הרי בתורת כלי לכאורה וודאי תלוי בקפידא כמפורש בגמרא דזהו החילוק בין שלחין לנסרי'. וזהו שרמז המ"א שם לעיין בסי' ש"ח ספ"ה דלכאורה הוא כפשוטו דהיינו דשם מבואר בשלחין אף של אומן שרי והיינו לפי שגם אומן אין דרכו להקפיד בהם כדאי' בהדי' בגמ' אבא שלחא הוי כפרש"י (וא"צ לכאורה למה שנדחק בזה מוח"ז רז"ל בקו"א שם וצ"ע) ומה שרמז ג"כ לעיין בש"ח סס"א אין הכוונה שמשם נלמד עיקר דין זה אלא שכן דרכו של מ"א לציין במה שמפורש בשו"ע דוקא אבל לפי"מ שהי' סבור האה"ע שכוונת המ"א לומר שעיקר דין דקפידא גבי הפתק וכה"ג בתורת כלי נלמד ממ"ש רמ"א בש"ח סס"א (שהוא דין הרמב"ם הנ"ל) הרי זה כתלה תניא בדלא תניא כו' וכמובן ממה שנת"ל

(ו) אמנם עם היות שלפה"נ ע"כ צל"כ לפי מ"ש הב"י אבל באמת זה דוחק גדול דוודאי נראה דאין ללמוד כלים ממש מתורת כלי. דבדבר שהוא רק תורת כלי כנסרים וכה"ג. הרי עיקרו לא קיימא ולא נעשה בשביל למיזגא אלא לעשות מהם כלים (או מנעלים מעורות וכה"ג) אלא שאם אין דרך להקפיד ולמיזגא עלייהו כ"ז שאינו עושה מהם כלים ומנעלים אמרינן דממילא בל"ב קיימי גם להכי ומהני זה להוריד עליהם תורת כלי מצד זה. משא"כ אם מקפידים ע"ז וודאי לא קיימי להכי כ"א לעשות מהם כלים וכה"ג למה שעיקרם עומדים לכך. אבל אין ללמוד מזה לכלים ממש שעיקרם נעשה בשביל תשמיש זה המיוחד להם וחילוק זה הוא מב' פנים. אחד שממה שיש כח בהקפדה לבטל תשמיש דממילא אין ללמוד שיהי' כח בהקפדה לבטל עיקר התשמיש שבעבורו נעשה עיקר הכלי ב' דגם ההקפדות ע"כ וודאי דל"ד דבתורת כלי שייך לומר שע"י הקפדתו לא ישתמש תשמיש זה לעולם משא"כ בכלי ממש ל"ש זה דאלא למאי נעשה כו' (וחילוקים אלו הם יותר חזקים ופשוטים ממה שמחלקים בעל אהע"ו ומוח"ז רבינו ז"ל בין כלי לתורת כלי לענין מוכן לסחורה גם בלי הקפדה ע"ש שכתב שבתורת כלי גם בלי הקפדה עכ"פ הרי ממילא ביטל תורת כלי שהי' עליהם וזה אינו מובן לי חדא שהוא נגד המבואר בגמרא (לכאורה) גבי נסרים ועורות וכנ"ל. ועוד למה יתבטל התורת כלי הרי בלא"ה וודאי אין עיקרם נעשה ומיוחד לתשמיש זה אלא שמ"מ אנו אומרים שמאחר דחזי למיזגא ממילא קיימי נמי להכי כ"ז שאינו עושה מהם כלים וכה"ג. א"כ מה יוסיף איסור בזה שמוכנים לסחורה עכ"ז נאמר דבל"ב קיימי למיזגא כל שאין מקפידים כו' הרי גם בלא"ה עיקרם עומד לעשות מהם כלים וכה"ג כו' ואולי כוונת מוח"ז רז"ל דוקא כשהכניסם לאוצר בפ"מ כו' ויתבאר אי"ה אבל לחלק בין כלים ממש לתורת כלי היכא שמקפידים כו' ע"ד הנ"ל וודאי נראה לכאורה סברא חזקה ופשוטה) וא"כ הק"ל מאין הוציא הרמב"ם חידושי דינים כאלו כנ"ל. מלבד שכבר נתבאר שביקרים ביותר רחוק המציאות מאד במלאכתם להיתר שיחול הקפידא מלהשתמש בהם עיקר תשמישם כו' ואף אי שמחמת יוקרם חס עליהם מלהשתמש בהם בתמידות כ"כ לכאורה אין סברא שיאסרו בטלטול מחמת זה ואף אי משכחת לה שיחול קפידתו מלהשתמש בה עתה כלל כ"א אח"ז רחוק (כמו של יו"ט או אף של פסח וכה"ג) עכ"ז עכ"פ ל"ד לח למלאכתם לאיסור שבפ' כה"כ ולא לתורת כלי שבפרק ב"ט וכל כה"ג ה"נ לפרש כו' ואיך שייך ע"ז הדמיון שהזכיר הרמב"ם כגון המסר הגדול כו'

(ז) ועוד נלפענ"ד דגם במוקצים לסחורה אינו מובן כ"כ איך שייך במלאכתם להיתר ענין הקפידא כלל לשיהי' מחמת זה מומח"כ חדא דמה בכך שעומדים לסחורה הרי לכאורה גם בשבת יוכל למוכרם בהקפה ובלי פיסוק דמים ע"ד שית' בסי' שס"ג. ועיין סי' רנ"ב ס"ד בהגהה א"כ הרי עומדים גם בשבת למה שעומדים בחול וא"ל לפי (שבין בחול בין בשבת) שאינם עומדים לשישתמש בהם בעצמו כ"א לאחרים ונאמר דה"ז כמו מוקצה לבה"ב כו' שבסוף ס"ז. דזה אינו דהתם דוקא אם לא חזי לדידי' מצד גריעותא אבל אי מחמת איסורא דרביע' עליו לדידי' שרי (לכ"ע) וכמפורש מהא דתרומה לישראל שבפ' מפנין. וכש"כ הכא דגם איסורא ליכא אלא רק שאין דעתו לעצמו כ"א לאחרים (וכש"כ שלפענ"ד צ"ע גם בעיקר דין דסס"ז שלפה"נ בדבר שהוא כלי ממש. גם אי לא חזי לדידי' מצד גריעותא כגון שהוא עשיר מ"מ לא נתבטלה מתורת כלי גמור מצד זה וכדמשמע בהדיא מהא דזרקה לגלימא באשפה שבפרק כל הכלים. ויתבאר אי"ה עוד ראיות לזה וכש"כ אי חזי וגם קיימי לאחריני: והא דבגדי עניים כו' לא נאמר כ"א לענין שיורי כלים שבפ' כל הכלים. ולענין בסיס לדבר איסור והיתר שבפרק כירה דבב' דינים הנ"ל דוקא תלוי בחשיבות וכו' (וכמשי"ת אי"ה). וגם לפי הסברא שנזכר ברשב"א פרק מפנין לחלק בין תרומה לדמאי שתרומה ע"כ עומד ליתנה לכהן משא"כ דמאי שמצניע למחר לדידי' כו' (ולפי"ז ג"כ י"ל בשירי מטלניות שאין בהם ג' על ג' אולי קיימי לאחריני לעניים כו' ויתבאר אי"ה) הרי גם בנד"ד קיימי למוכרם לאחריני וא"כ אם גם בשבת קיימי להכי ויכול למוכרם ע"ד הנ"ל איזה מוקצה שייך בזה ולמה יאסרו והן אמת שלכאורה א"כ יהי' קשה למה נחשב כלל תמרי דעיסקא וכה"ג מוקצה גם לר"י כו' אך לפי הנראה באמת לכך פירש רש"י ור"ן ע"ז העומדים להוליכם לסחורה למקום אחר כו' ונראה דכוונתם דבלא"ה אין להטיל עליהם דין מוקצה כלל גם לר"י מטעם הנ"ל (ואם נרצה לומר שגם דברי הרמב"ם הנ"ל בכה"ג מיתוקמא מלבד שזה דוחק גדול ואין דרך הפוסקים (עכ"פ) לסתום כ"כ. וגם איך לא היה משתמיט שום אחד מהאחרונים לפרש דמיירי רק במוליך למקום אחר כו'. עוד זאת הרי הרווחנו עכ"פ להתיר במוקצים לסחורה בעירו כו') וגם לולא דברי רש"י ור"ן הנ"ל י"ל דלר"י שאני דאיהו מחמיר במוקצה וי"ל דלדידי' באמת גם בכעין תרומה לישראל וכה"ג חשיב' מוקצה כו' אלא דא"כ סתמא דפרק מפנין כר"ש ולמ"כ בריש ביצה שהביא דגבי שבת סתמ' כר"ש מפרק מי שהחשיך ולא הביא מפרק מפנין הקודם. אך י"ל דבמתניתין אינו מפורש בהדיא דאיירי במנח' ביד ישראל כו' וע"ש בריש מפנין דאיכא פלוגתא בגמרא אי מתני' כר"י אי כר"ש: