דברי נחמיה אורח חיים ס

דפ"ב דשבת הנ"ל. שלא נזכר בשום פוסק. ולא נכון כלל להמציא פלוגתו' חדשות אשר לא שערום הראשונים. גם מה דמשמע מד' כת"ר שד' התוס' הנ"ל במחלוקת שנוי' וכאלו כבר יש בזה פלוגתא קדומה כעת לא מצאתי שום פוסק (מהמפורסמים) שיחלוק ע"ז ואם כוונתו על אותן המתירים לאכול בחצר (בססי' רע"ג) הרי כבר כ' הכל בו בשם הר"פ הובא כו' שם דהיינו דוקא כשאוכלים מבע"י (לאור היום) כו' וכ"ה בהגהת הר"פ שבתשב"ץ סי' ג'. וכן מבואר בלשון מהר"מ (עצמו) שבמרדכי פ' ב"מ שם. ובכה"ג י"ל שגם להתוס' מותר שהרי לא אתמר עלה כ"א משום עונג שבת כו' וכ"כ בהדיא בש"ג שכ"מ בתוס' ור"ש אבל שיהי' רשות מדינא לאכול בחושך ולא אצל הנר ליכא למ"ד ולפע"ד וממקומו מוכרע מתלמוד ערוך מהא דרב הונא איתעקרא לי' שרגא אחר הקידוש ועייל לי' בגננא דרבה כו' ואי רשות לא ה"ל לקדש ב"פ חנם. ועמ"א סי' רמ"ג סק"ה ומוח"ז רבינו ז"ל שם דהטעם הא דשואל על הפתחים בשביל הנר הוא רק כדי לאכול לאורה כו' ע"ש) וכן נראה לפע"ד דודאי גם הרא"ש אינו חולק ע"ז כלל אלא דבאמת ודאי ז"א כ"א היכא שיש נר במק"א דאם מחוייב לאכול שם ולא במק"א בחושך. אבל אם אין לו נר כלל פשיטא שאינו מחוייב להתענות מחמת זה לכ"ע. (עמ"א סי' רס"ג סק"ד ומוח"ז רבינו ז"ל שם דפת קודם לנר כו' א"כ אוכל בחושך) וכן להיפך נמי אם מצטער לאכול בחושך ונוח לו יותר שלא לאכול בחושך ודאי ג"כ אינו מחוייב לאכול בצער כו' וכמ"ש רסי' רפ"ח (דסעודות שבת לעונג ניתנו כו') א"כ הרי הדבר תלוי אז לפי טבע האיש ורעבתנותו באותה שעה שאם נוח לו יותר לאכול בחושך ודאי לא פקע ממנו החיוב לאכול לכבוד שבת ואם יותר נוח לו שלא לאכול ודאי אין לו להצטער ולאכול כו' וזו היא כמו כוונת הרא"ש במה שתלה הדבר ברצוי דאין הכוונה לומר דאין שום נ"מ וקפידא בזה מדינא אלא שהדין והחיוב תלוי ברצונו וחפצו. ר"ל לפ"מ שהוא אדם באותה שעה אם רצוי ומקובל עליו לאכול בחושך אם לאו כך חובתו לעשות דוגמא לדבר במשנה ד' פ"ו דברכות וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה שאין הכוונה לומר שהיא רשות ואין קפידא כלל. אלא שהדין והחיוב במה שרצוי וחביב עליו וכדאיתא בגמ' שם (ד' מ"א) רבנן סברי חביב עדיף ע"ש בפירש"י וכן עד"ז כוונת הרא"ש מה דמשמע שתלה הדבר ברצוי היינו לפי הנראה להאדם כך הדין והחיוב. (וע' ש"ל סי' י"ח הביא בשם רה"ג מעין פי' הרא"ש ושם הלשון מתוקן קצת יותר וז"ל שמא לא תתיישב על דעתכם לקבוע סעודה בחושך כו' אבל אי דעתו מיושבת לאכול בחושך כו' הרי שתלה הדבר באיכות קבל' והתיישבות על הדעת האכילה בחושך. וזהו ג"כ כוונת לשון רצון שברא"ש ובזה תלוי הדין והחיוב. ע"ד ההיא דברכות הנ"ל) ועפי"ז ממילא מובן שאין שום ראי' ממ"ש הרא"ש שלא הקפיד רבה על מה שלא יאכלו כו' דוודאי אף אי זמן הסעודה קבועה לעיכובא מ"מ אם לא יהי' רצוי ומקובל עליהם לאכול בחושך ודאי שפיר יהי' הדין נותן עליהם שלא לאכול

שוב מצאתי דאתי לידי בפסקי מהרא"י סימן קנ"ח ובתה"ד סי' צ"ג הביא ההיא דמתעקר' לכו שרגא כו' ומה שכתבו התוס' והרא"ש ע"ז (דמה שלא הקפיד רבה על הסעודה כו' כנ"ל) והוכיח מזה דאין סעודה בלא נר. דאל"כ למה לא יאכלו ויעשו קידוש בלא נר כו' (ובתה"ד הלשון צריך תיקון ע"ש) והיינו כנ"ל וכן הביא הראי' ע"ז מהא דרב הונא איתעקרא לי' שרגא ועייל לי' לבי גננא דרבה ברי' כו' ומכח זה פסק למעלה במי שכבו לו הנרות בסוכה בשבת דמותר לאכול בבית כו' והובא להלכה פסוקה בסי' תר"מ ס"ד בהגהה ואף שבכל דבריו שם בתה"ד ובפסקיו נקט הכל לשון אין דרך ואין רגילות כו' ולא נקט שיש חיוב לאכול בשבת במקום הנר ולא בחושך (וכמ"ש התוספות בפ' ב"מ הנ"ל) היינו דמשום דמצד חיוב זה אינו מספיק לדחות ולבטל מ"ע דאורייתא דסוכה אלא רק מכח דמצטער פטור מסוכה (מגזה"כ דתשבו כעין תדורו כו') אבל מ"מ ממילא נלמד ג"כ וודאי לענין שבת לדינא כיון דחשיב מצטער כו'. ועכ"פ מכ"ז נראה ומובן דהאכילה בחושך בשבת לא טענה כ"ד הוא ושאין ללמוד מדברי התוספות והרא"ש הנ"ל לדחות זמן סעודת ליל שבת בכל טענה כ"ד (כדרך שודאי אין ללמוד מד' מהרא"י הנ"ל לדחות ולבטל המ"ע דסוכה בטענה כ"ד). אמנם מעתה גם דברי המ"א שכ' עפ"י ד' הרא"ש להקל לדחות הסעודה למחר במקצת אונס צע"ג. (גם מצד עצמו בלבד שקשה ע"ז מזמן הס"ג ככל שנתבאר) דודאי האכילה בחושך בשבת חשיבא אונס גמור (במי שאין דעתו מתיישבת בזה ומצטער כו') שהרי פטור מדין גמור (וכמעט אסור: ע' מ"ש מוח"ז רבינו ז"ל ברסי' רפ"ח. ותו שבמשמעות פשט ד' המ"א מורים שמכח ד' הרא"ש (עצמו) הוי משמע לי' להקל אף בלי שום אונס כלל (ואפי' בלא טענה כו') אלא דלבסוף מסיק דמ"מ יש להחמיר דהא אפי' מבע"י כו' כמ"ש סי' רמ"ט אלא דאין חובה כ"כ ואם יש קצת כו' מכלל דמעיקרא הוי ס"ד להקל גם בלי שום אונס כלל ולפי"ז אין שום קביעות זמן להסעודות גם לכתחילה ולא ניתן כלל להאמר כן

נחמיה

בירך

(לסימן רצ"ב

) צ"ע מאין הרגילים שנוהגין במנחה דשבת ותענית וכה"ג לומר הקדיש קודם שמכניסין הס"ת להיכל (ומה גם אחר שמתחילין תפלת י"ח). דפשטות הלשון שבמ"א ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל סי' רצ"ב דא"א קדיש אחר קה"ת כו' משמע דק' זה בטל לגמרי והקדיש שקודם י"ח נשאר במקומו ממש כמו בשאר פעמים שאו' אותו סמוך לי"ח ממש. ומ"ש המ"א בשם לקוטי הפרדס שהקדיש שלפני י"ח קאי אקריאה (ומוח"ז רבינו השמיט זה) היינו משום דבלא זה א"א לומר קדיש בלי פסוקים קודם אבל מ"מ עיקר התקנה בשביל השו"ע. דלעולם אין מתחילין שו"ע בלא קדיש לפנים כדמסיק המ"א ומוח"ז רבינו ז"ל בשם מהר"מ לכן יש להסמיכו לי"ח כ"מ דאפשר וביותר מבואר כן בדברי מוח"ז רבינו ז"ל סי' נ"ה סס"ד ע"ש וכ"מ בפ"מ כאן ובס' ח"א כל"א סל"ו ובסידור רי"ע ז"ל מבואר בהדיא שאומר הקדיש אחר שמכניסין הס"ת להיכל וכ"ה בהדי' בלבוש סי' תצ"ב גבי תענית במנחה וה"ה בשבת. וכן בדין מסברא שהרי גם בקדיש שבין פסוד"ז לברכו דוודאי קאי (גם) אפסוד"ז כמ"ש בכ"ד. ומ"מ מבואר בסי' נ"ד בהגהה ובד"מ בשם תשובת הגאונים שיותר טוב להפסיק בין ישתבח לקדיש מבין קדיש לברכו (ולפי הס"ד שבד"מ הוי ס"ל שהקדיש לא קאי כ"א אפסוד"ז כו' ע"ש בהדיא) וכש"כ הכא שנראה דעיקרו (רק) אשו"ע. וודאי יותר טוב שיהי' הפסק ההכנסה קודם הקדיש. ועוד הרי בשחרית שבת ג"כ מפסיקים בהכנסת ס"ת בין אשרי לקדיש (ולכאורה באמת התם צ"ע למה אין מכניסין קודם אשרי) ועוד דכאן י"ל דאין ההכנסה חשובה הפסק כלל בין הקריאה לקדיש דסיומא אריכתא היא כמ"ש המ"א בשם הלק"פ (ומ"ש עד שיגלול כו' י"ל דכוונתו על ההכנסה דאטו כי רוכלא כו'):