דברי נחמיה אורח חיים נט

שהוא יותר מחצי שעה ולא משכחת שימשיך סעודתו עד זמן מנחה גדולה כ"א שיתחיל אחר חצות וזה אסור (ולשון המ"א שכתב אין להמשיך עד אחר חצות אינו מדוקדק כ"כ לכן מוח"ז רבינו ז"ל שינה הלשון וכתב אין להמתין כו' ע"ש) וכן במי שיש לו י"ד סעודות שבגמרא היינו נמי כסעודות אלו לכן א"ש הא דפרכינן חמסרי הוויין וכל הסוגי' דאין להמתין עד אחר חצות ולחלקם כו'. אבל הרא"ש ורבותיו וכן נמי בה"ג לפי הנ"ל מיירי בסתם סעודות שבת (ובפרט) בעשירים וגדולים שממשיכים בהם הרבה לפעמים ודאי משכחת לה שיתחיל קודם חצות וימשיך עד מנחה גדולה וזה ש"ד לכתחילה ומ"ש השו"ע אם נמשכה לשון דיעבד אפשר משום דבעי לסיים ע"ז ונכון הדבר דזה רק דיעבד אם נמשכה אז טוב יותר לחלק כו' גם אפשר בשכבר קידש וטעים מידי כו' משא"כ במי שאין לו כ"א מזון ב' סעודות או י"ד סעודות כו' גם בלא"ה משכחת לה במי שהאיחור עונג לו דרשאי לאחר לכתחילה כמ"ש רסי' רפ"ח ובגמרא פריך שפיר אהא דתנן סתמא מי שיש לו מזון י"ד סעודות כו' דמשמע דגם בסתם אדם לעולם די בי"ד סעודות כו')

ומעתה עפי"ז יתוקן הדקדוק דלעיל מה שלא מצינו (לפה"נ) שיזווגו הפוסקים ד' בה"ג עם דבר הרא"מ ביחד. לפי שבאמת הם ענינים נפרדים ומר אמר חדא ומר אמר חדא (ואפשר דפליגי כו'). גם יתורץ דברי הר"ן מה שבפ' כ"כ הביא דברי בה"ג בלי חילוק ובפ"ק דפסחים בההיא דמשיירין מזון ב' סעודות סתם כפירש"י שם דלא סתרי אהדדי כלל ואפשר שיהיו דברי שניהם קיימים להלכה (וכדקיי"ל באמת דזמן סעודה ג' במנחה דוקא ומ"מ בנמשכה סעודתו עד מנחה גדולה מחלק הסעודה לכתחילה ולא אמרינן דהוי כסעודה אחת ומ"ש המ"א בשם מהרי"ל דיקום וילך וימתין מעט בנתים דאל"כ לא יצא י"ח דהוי כסעודה אחת לא קיי"ל הכי אלא רק טוב לעשות כן כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל והיינו לפי שכן מבואר מדברי הש"ל וב"ח שרמז המ"א עליהם. גם במהרי"ל ה' סוכה [שלפנינו) אין שם לשון זה דלא יצא י"ח כו')

והנה כל הנ"ל אך למותר לנידון דידן. דאיך שיהי' דעת בה"ג ורא"מ אין נ"מ כלל בזה להלכה למעשה דודאי אין לנו לזוז מהסכמת הטוש"ע וכל האחרונים דזמן ס"ג במנחה דוקא לעיכובא ואפילו היכא דלא אפשר כלל בע"א (כשבת ע"פ) וכה"ג אין שום חיוב ומצוה כלל בחילוק סעודת שחרית קודם חצות (מעיקר הדין) וככל הנ"ל אלא שדרך אגב כתבתי הנלפע"ד בד' הבה"ג ורא"מ שלא יהי' קשה עליהם תלמוד ערוך דפ' כ"כ. ושממילא נשמע לפ"ז שגם המה לא פליגי על הלכה פסוקה דזמן קביעות ס"ג. רק שלהרא"מ היכא דלא אפשר כלל בע"א. יוצאים י"ח בחילוק סעודת שחרית (וכמ"ש הב"ח). ולבה"ג גם בזה י"ל דס"ל כרוב הפוסקים כו' (וכבר עלה ע"ד די"ל ג"כ לתרץ דברי בה"ג בגווני אחריני דפליג לגמרי אזמן קביעות ס"ג במנחה כמשמעות פשיטות דברי הרשב"א ור"ן ובפרט הב"י כו' ושמ"מ לא קשה הסוגיא דפ' כ"כ. בשנאמר א' מב' (או מג' פנים א' שלחלק כדי שביעה אחת לב' סעודות לא ס"ל כלל אי משום שיקלקל הסעודות שלא יהי' בכל א' לשביעה כמ"ש המ"א בשם ס"ח ולא ס"ל מ"ש המ"א דמ"מ כשיאכל שנית מיד ישבע כו' או משום דעכ"פ אין תועלת בזה מאחר שאינו מוסיף כלום על החול כו' כנ"ל אלא דאיהו מיירי דאחר שגמר סעודת שחרית ואכל כל צרכו מברך ברהמ"ז וחוזר ואוכל פת (כביצה) כו' ולפי"ז פריך שפיר בגמרא חמסרי הוויין דעכ"פ לא סגי בשיעור י"ד סעודות (מצומצמות) ושוב משום אורחא דמלתא נוכל לומר ג"כ שיטול עוד סעודה שלימה ממש. ע"ד שכתב הרשב"א כו' כנ"ל). והב' י"ל דס"ל דאף אם מחלק כדי שביעה אחת (מצומצמת) לב' סעודות נמנים ג"כ לשתים במספר סעודות ושייך שפיר קושיית הגמרא חמסרי הוויין כו' דכשמחלק הסעודה ואוכל ב' פעמים ממילא אוכל כב' שביעיות. אבל כ"ז אינו שוה לי כלל דהפן הא' למ"כ בהדיא בלשון הרשב"א ור"ן שכתב באמצע סעודתו כו'. והפן הב' אינו כלום דקושיית הגמרא אינו מצד הלשון שנק' י"ד סעודות ולא ט"ו אלא על הדין דמי שיש לו י"ד סעודות יטול מקופה ואמאי יחלק סעודה אחת לב' וכן מה זה שאמר שיאכל סעודת מ"ש בשבת יותר טוב שיחלק כו' וכן הא דמסיק עשה שבתך חול ולמה כו' וסברא ג' הנ"ל אין זה סברא כלל דתרתי כריסי לית לי' כמ"ש הרא"ש בתשובה שם. ועל הכל קשה דא"כ גם הא דמשיירין מזון ב' סעודות בי"ד שחל בשבת ג"כ לא יתפרש פי' הרא"ם דא"כ תלתא הוויין. ע"ד דאמרינן חמסרי הוויין לכל הפירושים הנ"ל. אלא יהי' ההכרח לפרש התם ע"ד פירש"י וש"פ. וא"כ שוב ממילא מהתם שמעינן דאין לעשות ס"ג בבוקר לעיכובא כו'. ואין להאריך יותר מאחר דלדינא לנידון דידן אין נ"מ כלל מזה כו'

סוף דבר הכל נשמע דאין מקום ואין נכון כלל אשר מכח דברי המ"א (ממשמעות דברי הרא"ש) האמורים גבי סעודת ליל שבת נדחה או נטיל ספק וגמגום בהלכה קבועה האמורה גבי סעודה ג' בטוש"ע. והסכמת כל האחרונים (והמ"א גופא כו'). ויש לה יסוד והכרח בתלמוד ערוך לרוה"פ הראשונים עכ"פ (או כולם כו' לפי הנ"ל). אלא אם הדמיון ברור ומוכרח הי' ראוי להטיל ספק בדינו של המ"א דגבי סעודת ליל שבת או לטרוח ליישב דבריו ואף בדוחק או להוציאו ממשמעותו כו' בענין שלא יהי' קשה עליו מהמפורש וקבוע גבי סעודה ג' הנ"ל ואין זה שייך לענין שאלתנו כו' ומ"מ אגב ראוי לעיין בזה מעט. והנה מה שנאמר מדברי כת"ר שלולא דברי המ"א ברע"ד הוי פשיטא לי' למר מכח משמעות דברי הרא"ש דאף בטענה כו' דהן דוחין זמן הסעודה (דליל שבת) אלא שהמ"א החמיר עלינו היכא דליכא אונס כלל לבבי לא כן ידמה. אלא דאלמלא דברי המ"א הי' נראה לפע"ד דליכא שום משמעות מדברי הרא"ש. והוא דאופן המשמעות מדברי הרא"ש נראה שתופס כת"ר עד"ז. דמדכתב אם היו רוצים לאכול בלא נר היו יכולים לקדש הרי משמע דס"ל שהדבר תלוי ברצונם. והיינו דלא ס"ל מ"ש התוס' בפ"ב דשבת (כ"ה ב') דחובה הוא שיסעוד במקום הנר אלא דרשות גמור הוא ועכ"ז לא הקפיד רבה על מה שלא יאכלו סעודת ליל שבת שיוכלו לקיימה למחר הרי שאף דהעדר הנר אין בו שום טעם מספיק שלא לאכול שהרי רשות הוא. מ"מ יוכלו לדחות הסעודה וא"כ ה"ה גם במקום שיש נר יוכל לדחות הסעודה באיזה טענה כ"ד. ואני תמה אם הא דיתעקר שרגא אין בו שום טעם לשלא יאכלו עפ"י דין כ"א תלוי ברצונם ורשותם. א"כ אף אי מצד עצם הסעודה נאמן דאין שום קביעות זמן ע"ז מדינא ויוכל לדחותה. מ"מ הרי מצד הקידוש ממילא יחול עליהם החיוב לסעוד בחושך בלילה גם אם יתעקר שרגא וא"כ למה הצריכה רבה לטעום מידי ומה טעם יש במה שא' דלמא מתעקר שרגא מה בכך מאחר דעפ"י דין אין הנר מעלה ומוריד לסעודה ודאי לא יבטלו הקידוש חנם ומסתמא יקדשו ויאכלו בחושך כו' ועוד קשה בעיני לומר דלהרא"ש אין שום חיוב לאכול במקום הנר ולא בחושך מצד הדין ולהמציא מכאן פלוגתא חדשה לומר דפליג על התוס' (ומרדכי וש"פ)