דברי נחמיה אורח חיים נח

ג' לגמרי הוא חמור מאד אלא דוקא למסקנא א"א בענין אחר מטעמים הנ"ל. ומלבד שכבר כתבתי שלפע"ד אי' הכרע לזה ודלא מ"כ בתוס' דפ' כ"כ כנ"ל) ולפ"ז צדקו דברי הב"ח הנ"ל דמכח הסוגיא דפ' כ"כ צ"ל דהרא"מ לא קאמר כ"א בכגוונא דשבת ע"פ דא"א בע"א כו' וככל הנ"ל אבל א"כ לכאורה יפלא מאד דברי בה"ג שממשמעות לשונו מורה בהדיא דאף לכתחילה קאמר דשפיר דמי להפסיק ולחלק הסעודה כו' וכמבואר בהדיא ממ"ש הרשב"א והר"ן דלפי"ז הא דאמרינן קערות כו' מדיחן לאכול למנחה ל"ד דוקא ואורחא דמלתא נקט. והרי כבר נתבאר דבר זה א"א להתקיים כלל בסוגיא הנ"ל דאף דבההיא דקערות שייך לומר אורחא דמלתא וכן אף בהא דמצילין מזון ג' סעודות ובההיא דשבת נותנים לו מזון ג' סעודות נוכל ליתן מקום לזה כנ"ל אבל בכל השקלא וטריא דהתם בההיא דמי שיש לו מזון י"ד סעודות מוכרח בהדיא דיש חיוב גמור בג' סעודות גמורות בחילוק זמנים למאן דאפשר עכ"פ כנ"ל אפי' לפי' הנ"ל לדעת הרא"מ ואף שמחה"ר אחר שהביא דברי בה"ג הביא הי"א דיוצאין ג"כ במיני תרגימא וסיים בזה"ל והא דאקשינן ממי שיש לו י"ד סעודות לרבנן חמסרי הוויין כו' התם נמי משום דאורחא דאינשי דלא קביעי ג"ס אלא על הפת קאמר הכי דמאי דבעי למיכל נהמא מחייבין ליתן לו עכ"ל ולכאורה הי' נראה דקושייתו חוזר גם לדעת בה"ג וכוונתו לתרץ הכל משום דכל דאורחא בהכי ממילא מחוייבים ליתן לו כל צרכו כו' ואף שנקט בתירוצו דאורחא על הפת כו' וקאי על הי"א הנ"ל נקט חדא וה"ה לאידך דכמו דלהי"א דסגי במ"ת מ"מ כיון דאורחא בפת מחוייבים ליתן פת ה"ה י"ל לבה"ג דאף דיוצא בחילוק סעודת הבוקר כיון דאורחא לאכול סעודה גמורה במנחה מחוייבים כו' אבל כבר נתבאר באריכות דא"א לומר כן כלל (ובקצרה אם הקו' הוא מכח דכיון דאורחא דמלתא לאכול סעודה ג' במנחה יחוייב ליתן לו מצדקה מאי משני דאמרינן לי' מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא אוכלים בשבתא הרי גם זה אורחא דמלתא וודאי לאכול במ"ש דלעולם יסדר כו' אלא וודאי דזה אינו דכאן שעדיין לא התחיל לקבל מצדקה אין חוששין לאורחא דמלתא ואין נותנים לו כ"צ כו' כנ"ל בשם התוס'). לכן נראה דע"כ דהרשב"א לא קאי כ"א על הי"א שיוצאין במיני תרגימא ובזה א"ש תירוצו דוודאי הא דאמרינן מי שיש לו י"ד סעודות פשטא דמלתא היינו שאין לו יותר כלום אף לא מ"ת. וא"כ לכאורה בפשיטות א"ש קו' המקשן חמסרי הוויין דמי שיש לו י"ד סעודות בצמצום ראוי ליטול מן הקופה לסעודה ג' דשבת (מ"ת עכ"פ) אלא שדקדוק הרשב"א הוא על הלשון חמסרי הוויין דמשמע שראוי ליתן סעודה ממש. וע"ז שפיר תירץ דכיון דאורחא בפת מחוייבים ליתן לו והיינו לפי שזה ע"כ נזקק לקופה בשביל הסעודה ג' ע"כ נותנים לו גם כל צרכו ומנהגו כו' ואי בעי נהמא נותנים לו אף שהיה די במ"ת כו' (ומשני שיאכל סעודת מ"ש בשבת ואינו מצטרך לקופה כלל ע"כ אין חוששין לאורחא בהכי כו'). אבל לשיטת בה"ג דסגי בחילוק סעודת שחרית הרי מי שיש לו מזון י"ד סעודות אינו מצטרך כלל לקופה בשביל סעודה ג' דשבת. לא שייך כלל לומר דמשום אורחא דמלתא יטול מן הקופה בהתחלה כנ"ל ולא קאי ע"ד הרשב"א כלל אלא דלפי"ז תגדל הקו' ביותר למה באמת הקשה הרשב"א זה רק על הי"א ותירץ בקל. ולא הקשה כלל על בה"ג תמי' קיימת שע"ז לא שייך תירוצו כנ"ל לכן מתוך הדוחק הי' נראה לפע"ד דע"כ לומר דבה"ג לא איירי כלל בענין הגבלת זמני הסעודות כ"א בקירובם וריחוקם זמ"ז. ומטעם שיהיה נראה וניכר שהם ב' סעודות ולא יחשבו כסעודה א' וע' בש"ל (סי' כ"א) דבתחילה הביא דברי הרא"מ ומחלוקתו בענין זמן הגבלת הסעודה ג' ושוב אח"ז חזר והביא מד' הראשונים בענין הפסקה בסעודת שחרית אם די בפריסת מפה או בבהמ"ז להיות נחשב מה שסועד אח"כ כסעודה אחרת או דבעינן שיהי' בשעות מחולקות זמ"ז או דבעינן עכ"פ שיהיה מפליג קימעא בקריאת מזמור כו' ע"ש דמשמע דב' ענינים נפרדים הם ואינם תלויים זה בזה כו' וכדחזינן באמת דאנן דקיי"ל דזמן סעודה ג' קביעא במנחה דוקא מ"מ מקילין בקירוב הסעודות. ומשכחת לה בנמשכה סעודת הבוקר עד מנחה גדולה. וכמבואר בתשובת הרא"ש שבטוש"ע סימן רצ"א ס"ג. וא"כ גם הבה"ג שכתב שבהפסקת בהמ"ז מקיים ג' סעודות אין ראי' דפליג אהא דקיי"ל דזמן ס"ג במנחה דוקא ועיין לשון הבה"ג גופא שבידינו לא נזכר כלל שחרית ומנחה א"כ פשט הלשון משמע דלא איירי כלל בהגבלת זמני הסעודות. וכדמשמע נמי ממ"ש אע"ג דלא סליק תכא כו' זה מורה באצבע דלא איירי כ"א בהפלגת והפסקת הסעודות לשלא יהיו נחשבים כסעודה אחת (ואף לשון הרשב"א ור"ן שהזכירו בשמו שאין חיוב הסעודות להיותן בשחרית ומנחה ע"כ יש לדחוק שאין כוונתם בזה כ"א לענין שאין חיוב להרחיק ולהפליג ביניהם שיהיה בשעות מחולקות כו' (וכדמשמע נמי מסיום לשונם אע"ג דלא מסלק התכא כו' כנ"ל) וכן נמי ע"כ לדחוק בכה"ג במה שכתבו דלפ"ז הא דאמרינן קערות כו' שחרית מדיחן לאכול במנחה לאו דוקא אלא אורחא דמלתא כו' היינו נמי רק לענין הא דמשמע שיש הרחקת והפלגת זמן בנתים זה לאו דוקא כו') אבל לענין קביעות זמני הסעודות י"ל דס"ל כרוב הפוסקים וקירוב הסעודות בהפסקת בהמ"ז משכחת לה בנמשכה סעודתו כו' כנ"ל בשם הרא"ש (וידעתי שזה דוחק בלשון הרשב"א ור"ן הנ"ל וכ"ש דלא משמע כן מלשון הב"י שכתב אחר דברי בה"ג אבל התוס' והרא"ש כו' וכן בדברי מוח"ז רבינו ז"ל בקו"א דסימן רמ"ט (ד' כ"א.) נזכר שהתוספות ורא"ש וטוש"ע חלקו על בה"ג כו' מ"מ לפי הנ"ל שמתוך הסוגיא מוכרח דלא סני בחילוק סעודה אחת לב' קודם חצות למאן דאפשר עכ"פ. ההכרח מביא (והרשות נתונה) לומר שגם דעת בה"ג ככל הפוסקים ובדברי מוח"ז רבינו ז"ל קרוב לומר שט"ס מ"ש בה"ג וצ"ל רא"מ שהרי קאי התם אד' המ"א דרסי' תמ"ד שכתב בשם המרדכי וכל בו וב"ח די"א דיוצא בזה ובדברי פוסקים אלו לא נזכר כלל דברי בה"ג כ"א דברי הרא"ם

ואי קשיא דאף אם נפשר דברי בה"ג כנ"ל לא הרווחנו כלום דאכתי קשה מאי פריך חמסרי הוויין וכן כל הסוגיא למה לא נחייבנו שימשיך סעודתו עד מנחה גדולה ולחלקה כו' בשלמא לולא דברי בה"ג י"ל דאין להקשות כן אההיא דתשובת הרא"ש דהמ"א תיקן זה במ"ש דלכתחילה אין להמשיך עד אחר חצות (מטעם תענית) כמ"ש רסי' רפ"ח (וז"ש השו"ע ס"ג אם נמשכה כו' לשון דיעבד) אבל דברי בה"ג כבר נתבאר דאיירי בלכתחילה כו' ולכאורה קשה כנ"ל (גם בלא"ה היא גופא קשיא איך יתיר בה"ג להמשיך סעודתו עד מ"ג לכתחילה נגד הירושלמי מפורשת שברסי' רפ"ח) אבל לא קשה מידי דלכאורה דברי המ"א הנ"ל אינם מובנים וכי לא משכחת לה שיתחיל קודם חצות וימשיך עד מ"ג ואז ליכא איסורא מההיא דרסי' רפ"ח. גם יש לדקדק למה לא כ"כ המ"א אדברי הרא"ש שבשו"ע ס"ג (וכן מוח"ז רבינו ז"ל) גם באמת הרי מבואר בטור וב"י שהרא"ש ורבותיו היו נוהגין כן איך שייך לומר שעשו דבר שאין לעשות לכתחילה אלא ע"כ שאין דברי המ"א אמורים כ"א גבי עני שאין לו כ"א מזון ב' סעודות דעלה קאי התם בריש הסימן דסעודות אלו (היינו כדי אכילת פרס הנזכר בכל מקום שהוא כ"ג או כ"ד ביצים (וכדאמר התם מככר בפונדיון כו') וסעודה כזו לא יתמהמה בה מקודם חצות עד מ"ג