דברי נחמיה אורח חיים נד

סימן יח

מה שכתב להרב הנ"ל עוד מענין הנ"ל

הנה בתר"י פ"ז דברכות מבואר דבב' סעודות הראשונות אינו יוצא במיני תרגימא (לכ"ע) אלא שפי' הטעם משום קידוש במקום סעודה וא"כ לא קיי"ל כוותי' לפמ"ש הטוש"ע סי' רע"ג ס"ה כהגאונים ע"ש אמנם בטוש"ע ססי' רע"ד מבואר ג"כ בהדיא דאינו יוצא בסעודות שחרית וערבית והוא מד' התוס' ורא"ש פ' ע"פ (ק"א.) ומטעם הסעודות עצמן שהם עיקר כבוד שבת (ע"ש בתוס') ולא פליגי על הגאונים הנ"ל כמ"ש הב"י סי' רע"ג ע"ש. והן אמת דלכאורה צ"ע שהרי מצד הסעודות עצמן מבואר בהדיא בתוס' ורא"ש שם שלא הי' רבה מקפיד אלא קפידתו הי' רק מצד קידוש במקום סעודה וכדאיתא בגמרא) וא"כ אי ס"ל כהגאונים הנ"ל למה להם לדחוקי בלשון טעימו מידי ולאפוקי מפשטא כו' וצ"ל בדוחק דכיון דסוף סוף מצד הסעודה עצמה בעי פת אף דהי' אפשר למחר מ"מ דמאחר שהוצרך ע"כ להזקיקם לטעום בשביל הקידוש שוב מסתמא ראוי שיצאו י"ח ג"כ ידי הסעודה ולא יצטרכו לקיים למחר הג"ס כולם. או שנאמר דאף הגאונים לא אמרו כ"א בשגומר סעודתו במקום אחר הלילה עכ"פ אבל כשאינו אוכל פת בלילה כלל לא יצא ידי חובת קידוש במ"ס. וכ"ז דוחק ואילולי דברי הב"י לכאורה הי' נראה יותר דבאמת תוס' ורא"ש פליגי אסברת הגאונים הנ"ל (ואולם הגאונים ס"ל דבאמת טעימו משמע דבר מועט ומזה הוציאו סברתם כו' עבה"ג) ומ"ש התוס' (ורא"ש) שהם עיקר כבוד שבת היינו ג"כ מצד הקידוש שבהם. וכ"ד התר"י הנ"ל (או דס"ל דגם בלי קידוש הוי בעי' פת מצד חשיבות ב' סעודות הללו מצד עצמן אלא שזה הי' אפשר להתקיים למחר ומצד קידוש במקום סעודה בעי' שחשיבות סעודות אלו יהי' בעת הקידוש דוקא) אמנם לדינא לנד"ד י"ל דאין נ"מ דגם אם לו יהא כן לא הי' לנו לפסוק בפשיטות כד' הגאונים הנ"ל אם התוס' והרא"ש פליגי ע"ז וגם תר"י כנ"ל (וע' ת"י יומא ע"ט:) ועכ"פ אין לזוז מפסק הטוש"ע ססי' רע"ד הנ"ל אבל אין לדחוק שאין הכוונה שם כ"א שיהיה ב"ס עכ"פ בפת אבל אין מוקדם ומאוחר כו' וערבית ושחרית לאו דוקא (וכאשר באמת ערבית ל"ד לפי' הב"י הנ"ל דא"כ ודאי קשה למה להם לדחוקי בלשון טעימו כו' ואין להאריך. דבאמת גם מסימן קפ"ח משמע כן והוא יסוד ומקור דין זה

סימן יט (לפי' רפ"ט

) מ"ש עוד מענין הנ"ל להנ"ל

ע"ד השאלה אם יוצאים י"ח ג"ס דשבת במה שאוכלים מיני תרגימא אחר הקידוש קודם סעודת שחרית. הנה לכאורה פשוט שהעושה כן עוקר הלכות קבועות (אף אם הוא בענין דא"א לאכול פת בס"ג כו') והוא דאם יעשה כן ע"כ יהי' המ"ת אצלו סעודה שני' דשחרית. ועיקר הסעודה תהי' השלישית וזה א"א מב' פנים. א' מצד שסעודה ב' דשחרית א"א בלא פת כמ"ש התוס' ורא"ש פ' ע"פ (ק"א.) וטוש"ע ססי' רע"ד אי מועיל מ"ת לסעוד' שלישית מ"מ סעודת ערבית ושחרית שהן עיקר כבוד שבת בעינן פת. והב' מצד שסעודה ג' זמנה אחר מ"ג דוקא כדקיי"ל בסי' רצ"א (ואם לא שהאריך בסעודתו עד אחר מ"ג שכ' המ"א דנ"ל שיצא. וגם זה עכ"פ לכתחילה לא שפיר דמי עמ"א (וכמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל) ועכ"פ נשאר טעם הא') אך לפי שראיתי גברא רבה שחולק ע"ז ור"ל דגם בגומר סעודתו קודם חצות מ"מ יוצא י"ח ג"ס במ"ת דקודם הסעודה (ולא עוד אלא שזה טוב יותר כו'). אמרתי להביא הדבר בכור הבחינה היעמדו דבריו אם לאו ועיקר יסודו דעל סברא א' הנ"ל מצד סעודה ב' דשחרית בעינן פת דוקא. ס"ל מהיות שלא מצא טעם וסברא מקובלת לחלק בזה בין סעודה ב' לג' ע"כ לאו דוקא נקטו הפוסקי' הנ"ל סעודת שחרית אלא עיקר כוונתם דעכ"פ סעודה א' בלילה וא' ביום בעי' פת אבל אין נ"מ אם אותו של פת דיום תהי' השני' או השלישית ועל סברא הב' הנ"ל מצד שסעודה ג' זמנה אחר מנחה גדולה דוקא ס"ל דלפי מ"ש המ"א סי' רע"ד מד' הרא"ש פ' ע"פ וקבע מוח"ז רבינו ז"ל כן דמקצת אונס יוכל לדחות סעודת הלילה עד מחר א"כ ודאי ה"ה (וכ"ש כו') דגם סעודה ג' הדין כן. ומינה דבדיעבד יצא אם עשאה קודם זמנה ודלא כדמשמע ולכאורה) מלשון הטוש"ע סי' רצ"א כו' אלא כדמשמע לשון התוס' ורא"ש דפ' כ"כ דרק לכתחילה לא אריך למעבד הכי כו' (והמרדכי לשיטתו כו') ואף אם לא נזוז מלשון הטוש"ע דאף בדיעבד לא יצא מ"מ במקצת אונס. ודאי יכול לדחות ס"ג מזמנה כמו בדערבית וע"כ לחלק בין דיעבד לאונס ע"ד שכ' הש"ך ביו"ד סימן י"ט ע"ש ע"כ המציא עפ"י זה בנ"ד שידוע שישראל אדוקים במצות עונג שבת ומרבים בכבוד היום קשה לאכול מיני תרגימא (בזמן ס"ג) ע"כ יותר טוב לצאת במ"ת שאחר קידוש (כי עונג שבת יותר עיקר כו') עכ"ל בשינוי גם בתחילה ר"ל שמדברי הרא"ש דפ' ע"פ משמע דגם בטענה כל דהו ובלי אונס כלל) יוכל נדחות זמני הסעודות מדפי' בהא דמתעקרא לכו שרגא. שלא ירצו לאכול בלי נר משמע דברצו תליא ומ"מ לא הקפיד רבה מצד עצם הסעודה שיוכלו לקיימה למחר כו' אלא שהמ"א כתב להחמיר אם לא באונס קצת כו' ושוב כתב שלפי מ"ש התוס' (שם תי' אחר וגם לפמ"ש התוס') בשבת (כ"ה ב') דחיוב לאכול אצל הנר אין ראי' מההיא דע"פ לדחות זמני הסעודות בטענה כ"ד כו' וסיים וא"כ אם באנו לדייק מלשון התוס' דפ' כ"כ דבדיעבד יצא בעושה ס"ג קודם זמנה מכ"ש אנו דפסקינן כהמ"א יש לנו לפסוק כן ושוב כתב דאפשר לדון בדעת השו"ע דבדיעבד לא יצא דאף שהכריע שיכול לאכול בלא נר היינו מטעם שהנרות לעונג ניתנו אבל במצטער אין לאכול בחושך ולא מוכח מההיא דע"פ דבטענה כ"ד דחינן זמני הסעודות. וי"ל ג"כ דבדיעבד לא יצא כו' (ונראה דלפי"ז ס"ל דהשו"ע לית לי' כלל הא דהמ"א אפילו בדאיכא קצת אונס כיון דלפי"ז לא מוכח מידי מההיא דהרא"ש) אלא שמ"מ סיים דאף לפי"ז אם בענין זה (שיצא במ"ת דאחר קידוש) הוי יותר עונג שבת אפשר רשאי נעשות כן. ע"כ תמצית דבריו (ואינם מסודרים ומובנים כ"כ). ולפע"ד אם עפ"י דקדוקי דברים כאלו נבוא להטיל ספק בדברים המפורשים וקבועים בטוש"ע ולהוציאן ממשמעותן כו' לא נמצא הלכה ברורה בכ"מ. דמה שמספיק עלינו אם כוונת הטוש"ע דבדיעבד לא יצא א"י מאחר שברור מללו דלא קיים מצות ג"ס איך הוי אמינא לומר דיצא ולא קיים המצוה גם אם בידו לקיימה בלי שום דוחק אתמהה. ואדרבה נ' דנקטו לשון זה להורות חומר הענין דה"ז כלא קיים המצוה כלל משא"כ אלו כתבו שיחזור ויעשנה בזמנה הי' אפשר לומר שהוא ע"ד מהיות טוב כו' דמה היזק בזה או שיש בזה ספיקא דדינא כו' ע"כ כתב שלא קיים המצוה (כלל) להורות דקיי"ל לגמרי כהפוסקים החולקים על בה"ג (וכמ"ש מוח"ז רז"ל בקו"א דסי' רמ"ט (דכ"א א') דאינו ספק שקול אלא העיקר כו' ע"ש וע' לקמן) ועוד מדכתב רמ"א סס"ג גבי החולק סעודת הבוקר כשנמשכה עד זמן המנחה דמי שיודע שאפשר לו לאכול אחר שיתפלל מנחה כו' לא יעשה כן ואם עשה יצא וביאר