דברי נחמיה אורח חיים מט

וכיוצא בנסים אלו הרי הכל נסים כו' כמ"ש הא"ר) אלא נראה דמחוורתא דהמ"א ס"ל שהריב"ש ע"כ מיירי גם בגנבי בענין שהי' בו נס יוצא ממנהג העולם (וכמ"ש ג"כ המה"ש) והוא דפי' יוצא ממנהג העולם אין ר"ל שאופן מציאו' הנס הוא בדרך היפוך הטבע בגילוי כעין קי"ס וכה"ג (דלא מ"כ מעובדא דרבא כמ"ש בס' נ"א). אלא הכוונה שלפי מנהג העולם הי' בזה סכנה ואז ממילא כשניצול נקרא נס שיצא מחשש סכנה שבנוהג שבעולם וזהו כונת המ"א סי' רי"ח סקי"א במ"ש כגון שנפל עליו ארי' כו' שבא לפרש פי' יוצא ממנהג העולם שבשו"ע שהוא ע"ד הנ"ל ולאפוקי דלא נימא שר"ל בכענין קי"ס דוקא וא"כ גם בגנבי ושודדי לילה שבריב"ש ודאי יש מציאות שהי' בו ס"נ לפי מנהג העולם משא"כ סתם גנבי י"ל שאין בזה חשש ס"נ לפי המנהג שבעולם וכמ"ש בנ"א שם (אלא שלפי"ז דוחק מ"ש הרד"א ושו"ע ובא לידי סכנה כו') ויותר נראה די"ל דהאי גנבי שבריב"ש ר"ל ליסטים דומי' דשודדי לילה וכמו מש"ש בתחי' גבי הולכי מדברות וא"כ ה"ה מ"ש אח"כ אם גנבים הכל ר"ל ליסטים ועפי"ז מדויקים דברי המ"א שם סקי"ב במ"ש ומ"ש בשם הרב"י בשם ריב"ש היינו לומר בשנעשה לו נס צריך לברך גם הגומל דמשמע שבא לומר דרק זה השמיענו הריב"ש דכשנעשה לו נס ובענין שמברך עליו שעשה לי נס כו') אז מברך גם הגומל (בשעת הנס) ולפי' הפ"מ הרי יותר שמעינן מדברי ריב"ש שגם בגנבי וכה"ג שאינו נק' נס לענין ברכה שעשה לי נס מ"מ יברך הגומל וזה ה"ל להמ"א למימר ובקצרה דמ"ש הריב"ש היינו רק לענין ברכת הגומל (וה"ל לפרש החילוק בין ברכת הגומל לברכת שעשה לי נס כו' משא"כ עתה עיקר חסר: וצ"ל בדוחק שכוונת המ"א בזה לתרץ קושי' הא"ר) א"ו משמע דבאמת לא ס"ל כלל לחלק בין ברכת הגומל לב' שעשה לי נס אלא דהריב"ש מיירי בגוונא שנק' נס ואז שייכים ב' הברכות ומשא"כ בדבר שהוא בטבעי העולם גם הגומל אין מברכים. וכ"מ בהדיא מדבריו סי' רי"ט סק"ט שכ' וכשיגיע למקום כו' דמשמע דקאי גם אננבי ושודדי לילה שבשו"ע שם אע"כ דהתם מיירי בגוונא שהי' בו ס"נ לפי מנהג העולם כו'. ובהכי יתורצו ג"כ דברי הלבוש שבססי' רי"ח וססי' רי"ט שנראים כסותרים זא"ז כמ"ש הא"ר בשם מי"ט. וצ"ל ג"כ דבתרי גווני גנבי מיירי וכו' ע"ד הנ"ל (ואילולי דמסתפינא הייתי אומ' שט"ס במ"א ססי' רי"ח במ"ש וכ"מ בב"ח וצ"ל בלבוש) וכ"מ עוד מדברי המ"א שם סק"י במ"ש ונ"ל דמי שהלך בדרך ובאו עליו ליסטים להרגו כו' ור"ל דבכה"ג יש לצרף הדעות שבס"ז עם הדעות שבס"ט. ולמה א' שבאו לסטים להרגו ולא גנבי סתם אם לא דס"ל דבהכי מיירי בס"ט ומעתה לפ"ז ודאי פשוט דגם מאי דסיים דעכשיו נהגו כו' איירי הכל בענין שנק' נס לענין ב' שעשה לי נס כו' ואשמעינן דנהגו לברך בכה"ג גם הגומל וכריב"ש וכנ"ל דבזה לבד פליגי והא"ש מ"ש שכ"נ עכשיו דאפשר כן המנהג דלא כהאומ' דרק אותן הד' שבפסוק וגמ' מברכים הגומל אלא גם אשאר נסים מברכים גם הגומל אבל אי קאי גם אסתם גנבים הדבר תמוה דודאי נראה שאין המנהג לברך הגומל בכה"ג (אפי' בלי שם ומלכות) ומעשים בכ"י ופוק חזי כו' ונראה דגם מוח"ז רבינו ז"ל בסידור פרק י"ג סוף ה"ז במש"ש כל שהי' חשש ס"נ כו' כוונתו להטיל תנאי ולומר שלא בכל גנבי איירי אלא רק כל שהיה ס"נ (לפי מנהגו ש"ע כו' כנ"ל) והנה לפי"ז לכאורה אין מקום להביא ראי' מד' הרדב"ז הנ"ל דאם נאמר שנפילת אבן סמוך לראשו ואינך דשם דומה לסתם גנבי הרי לפי"ד השו"ע האמת שיש בזה פלוגתא לענין ב' הברכו' והכריעו בשניהם נברך בלי שם ומלכות ולפ"ד המ"א לכ"ע בכה"ג א"צ לברך כלל גם ב' הברכות ולומר (מבחוץ) שהנך דשם דומה לגנבי ושודדי לילה שבס"ט שיש בהם ס"נ אשר להמ"א בכה"ג המנהג לברך (ב' הברכות) זו מנלן (כיון דלהמ"א לפי הנ"ל לא נמצא בזה פלוגתא בב"י ושו"ע כ"א לענין ברכת הגומל והתם הפלוגתא לענין ברכת הנס כו' וא"כ ע"כ ענין אחר הוא לכאורה) אך שבתי וראיתי די"ל כיון דלהמ"א בגוונא דסתם גנבי אין עולה על הדעת כלל להקרא נס (לענין ב' הנס) והרי התם בראב"ד שברדב"ז פליגי בזה ע"כ לומר שאלו דומים לגנבי שיש בהם ס"נ וכה"ג (אלא דהתם פליגי גם בכה"ג לענין ב' הנס ולדידן לא הובא פלוגתא בזה לענין ב' הנס) והרי קיי"ל בכה"ג דנהגו לברך (גם) ב' הגומל גם עם היות שבדעת הי"א נראה יותר פי' הנ"ל (וכמ"ש מה"ש ודלא כפ"מ) אבל הרי הב"ח ססי' רי"ח והט"ז שם וססי' רי"ט סק"ו וא"ר ססי' רי"ט בשם מי"ט מחלקים בהדיא בין ברכת הנס לב' הגומל ולדידהו ודאי דאין מחלקים בין גנבי שבססי' רי"ח אגנבי שבססי' רי"ט אלא הכל מיירי בענין א' שאינו יוצא ממנהג העולם. ולכאורה ס"ל דהפלוגתא היא לענין ב' הברכות ושלהלכה ס"ל דמברכים בכה"ג ב' הגומל ולא ב' הנס ולפי"ז נראה דשפיר יש מקום לד' כת"ר דכיון שגם בנפל אבן כו' ואינך מצינו ג"כ דפליגי בזה בראב"ד שברדב"ז לענין ב' הנס יש לנו לומר שזה ג"כ מעין הפלוגתא שבשו"ע בגנבי וכה"ג (שא"י ממנהג העולם) ושלהלכה מברך ב' הגומל לדידן אך ד' הט"ז (וגם הב"ח) שכ"כ דרך פי' על השו"ע הוא תמוה לכאורה שהרי השו"ע הביא בשני הדינים הפלוגתא ובשניהם הכריע בשוה דטוב לברך בלי שם ומלכות. הרי דלא ס"ל לחלק כלל בין ב' הנס לב' הגומל ומה זה שכ' בססי' רי"ט סק"ו דלענין ב' על הנס פסק (השו"ע) סי' רי"ח דלא יברך היכן פסק הלא הביא ע"ז ב' הדעות ואם מפני שסיים וטוב כו' הרי גם כאן בסי' רי"ט סיים כן ומ"ש הפ"מ שם דכאן (ברי"ט) שאמר שדעתו עיקר כדעה א' או בסתם כו' הרי סיים ע"ז אלא שלעיל הביא י"א וי"א משמע ג"כ דעתו כי"א ב'. הרי דחה בעצמו דבשניהם נראה דעת השו"ע עיקר כדעה שמברכין ונהי דלזה י"ל דבסי' רי"ח כתב בלשון יחיד ויש חונק משמע דיחידאי היא ואינה עיקר אבל אינו מובן מאי נ"מ בחילוק הלשונות איזה דעה תופס עיקר כיון דסוף סוף סיים בעצמו בשניהם בשוה דטוב לברך בלי שו"מ וע' ברכ"י סי' רי"ט וד' הפ"מ דססי' רי"ח דמשמע שפי' בע"א שהחילוק הוא דב' על הנס אין חייב אפי' בלי שו"מ משא"כ ב' הגומל חייב בלא שו"מ עכ"פ ומדייק זה מדכ' שם אינו חייב דמשמע אבל רשאי והא בשם ומלכות אסור אלא ה"פ כו' ע"ש גם לזה אין הבנה כלל דלפה"נ בא לומר חילוק זה לפי הכרעת הב"י במסקנתו דטוב כו' ומנלן ומה זה שבא לדייק זה מלשון אינו חייב האמור בלשון אותה דעה דס"ל דלא יברך הרי מ"מ יכול הב"י לסבור דחייב לברך בלי שו"מ עכ"פ לצאת הדעה ב'. וגם מה צריך להוכחה דאותה דעה עצמה ס"ל דאין חייב גם בלי שו"מ פשיטא ודאי דגם לענין בר' הגומל אותה דעה דס"ל דאין מברכים מסתמא גם בלי שו"מ אין חייב דלמה יחייב ומה בכך: מ"מ הב"י כדי לצאת ב' הדעות יכול לסבור בשניהם דחייב לברך בלי שו"מ עכ"פ (או רק טוב כו') ומה זה שכ' אלא ה"פ דהגומל חייב בלי שו"מ כבסי' רי"ט כו' דמשמע כאלו מלשון אינו חייב דכאן נשמע דרך פי' דהגומל חייב והוא תמוה גם מה דסיים כבסיו רי"ט תמוה היכן איתא שם הכי אם לא מאי דמסיק השו"ע וטוב כו' והרי גם כאן סיים כן אך מ"מ מצירוף וחיבור ב' הדברות של הפ"מ יש ללקט וללמוד מתוכם קצת פי' לד' הט"ז והוא דבסי' רי"ח דמשמע שתופס עיקר כדעה הא' (וכנ"ל מדכ' ויש חולק בלשון יחיד) א"כ מאי דמסיק וטוב כו' היינו לומר דגם בלי שו"מ אין חייב מעיקר הדין רק ע"ד מהיות טוב לחוש לדעה הב'. משא"כ בסי' רי"ט דמשמע שתופס עיקר כדעה א' בסתם דמברך הגומל א"כ הא דמסיק וטוב כו' היינו לומר דאף דהעיקר דחייב מ"מ לחוש לדעה ב' טוב לברך בלי שו"מ פי' האי טוב קאי על ההזכרה שו"מ דטוב שלא להזכיר לחוש לחומר לא תשא כו' שגם יש לצרף דעת הראב"ד דכל