דברי נחמיה אורח חיים מח

גמור היינו שאינו ניכר שוב שום תואר פרי והגם שגם בתה"ד נזכר לשון נימוח לגמרי בהצעת השאלה וכן בתשו' כ' כ"ש לטוירג' שהן נמוחין לגמרי וגם מעורבי' בבשמים כו' יש מקום לומר דהיינו רק בדרך כ"ש אבל לדינא הרי בהביאו הראי' מרש"י חילוק בין מעט להרבה וע"ז כ' כ"ש כו' משמע שאינו לעיכובא כו' וא"כ נא ס"ל כהרמב"ם דבעשאו כמין עיסה ודאי עכ"פ נקרא נתמעך הרבה. והמ"א ר"ל דרמ"א לא חשש לתה"ד כ"א בנימוח לגמרי ולא במה דמשמע מתה"ד שגם בלא נימוח לגמרי. (דהיינו שעדיין ניכר הפרי) מברך שנ"ב כל שנתמעך הרבה. דבזה ס"ל לרמ"א כהרמב"ם דאף בעשאו כמין עיסה כו' (ומאי דקרי לי' המ"א מעט הוא בערך נימוח לגמרי כו') (ואח"כ כ' המ"א דגם התה"ד אפשר דמודה כו' היינו די"ל שבתחילה הביא ראי' מפירש"י דמשמע דכל שנתמעך הרבה מברך שנ"ב ואח"כ כ' וכ"ש כו' כלומר שבזה עכ"פ ודאי יש לפסוק כרש"י שגם מרמב"ם אין ראי' דפליג בכה"ג כו'). ולפי"ז לדינא ס"ל כהלבוש הנ"ל אמנם בס' מה"ש ראיתי שהעתיק גי' אחרת במ"א וז"ל אבל בתמרים שנתמעכו לגמרי כו' (ובס' שביל הישר העתיק אבל בתמרי' שנתמעכו ל"פ) ולפ"ז ע"כ החילוק בין בישול ונימוח לנתמעך ביד (וכן פי' הפ"מ) ועכ"ז מפרש המה"ש ע"ד ד' הלבוש דהיינו שהחילוק בין כשהפרי עדיין ניכר או לא שע"י בישול נמחה עד שאינו ניכר כו' משא"כ ביד אינו כ"א מתמעך לגמרי אבל ניכר כו' ולפענ"ד הי' נראה דלגי' זו יותר יש לפרש דבריו שהחילוק הוא בין נימוח למיעוך. והיינו שלשון נימוח עיקרו מורה ענין המסה כנימוח כו' ור"ל דשמן וכה"ג עד שנעשה כמין משקה משא"כ כשרק נתמעך היינו שנעשה כמין עיסה אבל לא יצא מתורת אוכל שממשו קיים וה"ז ע"ד ד' הפרישה הנ"ל (וע' בשו"ע מוח"ז רבינו ז"ל סי' קנ"ח ס"ח שיש במיני מרקחת הנמחה ונעשה גוף א' עם הדבש ב' מינים עבה שנקרא אוכל ורכה עד שנקרא משקה). ולפע"ד שלפי גי' זו הלשון סובל יותר פי' זה וגם א"ש קצת טפי שאר דבריו דלפי' הראשון אינו מובן מאי פסקה כ"כ דע"י בישול אין הפרי ניכר ובמיעוך ביד ניכר ואף אם נאמן לצרף ג"כ החילוק בין נימוח למיעוך ור"ל כיון שע"י בישול נימוח אינו ניכר וביד שרק נתמעך ניכר. ג"כ קשה מאי פסקה שאפי' בלשון נימוח י"ל שניכר וע' במה"ש גופ' ססי' ר"ה. וכ"ש בלשון מיעוך י"ל שאינו ניכר גם מ"ש שכ"מ בסי' ר"ד שכתב אפילו הם כתושים ביותר ולא פליג רמ"א. ולפה"נ לשון כתושים ביותר יש בכלל זה גדר האחרון היינו שאין הפרי ניכר ולמה ל"פ כו' גם בסי' ר"ד סקכ"ב שהביא מתחילה ד' השל"ה שכ' דוקא שניכר מהותו כו' וכ' ע"ז המ"א ועמ"ש שם רסי' ר"ב) דדוקא כשנימוחו לגמרי כו' ולפי' הראשון הנ"ל קשה מה בא להוסיף ע"ד השל"ה הלא היינו הך. ובפ"מ ומה"ש משמע דבאמת הם דברים אחדים ולמ"כ מד' המ"א אלא משמע דענין נימוח לגמרי היינו יותר מענין אינו ניכר מהותו אלא שנעשה כעין משקה וזוהי ההוספה ומהיות שזה לא נכלל (כ"כ) בלשון כתושי' ביותר הנזכר שם בשו"ע. ע"כ לא הגי' שם רמ"א כו' ולכל הפירושי' מ"ש המ"א שגם בד"מ סי' ר"ד משמע דס"ל כהרב"י אינו נכון כ"כ שהרי התם נז' בד"מ לשון שאינו ניכר וגם לשון נימוח לגמרי וא"כ משם משמע שגם בכה"ג ס"ל כב"י. גם מ"ש בראש דבריו נ"ל דדוקא בגודגדניות כו' וכ"כ מהרי"ק לא ידעתי מה שמץ ראי' יש במהרי"ק לדבריו וכ"ש שאינו מובן מ"ש בלשון פשיטות שכ"כ מהרי"ק אלא שלפי' הראשון הנ"ל יש לומר שכוונתו שבמהרי"ק נזכר החילוק בין ניכר מהותו ותוארו לאינו ניכר כו' משא"כ בתה"ד שלא נז' כ"א החילוק בין רב למעט (ועיכובא כנ"ל) ואין בזה גדר מוגבל כו' כנ"ל ומ"מ דוחק גדול הוא כיון שבד' המ"א לא נזכר כלל לשון ניכר ולא ניכר אלא לשון נימוח לגמרי אלא שאנו אומרי' שכוונתו להגביל עד שאינו ניכר כו'. איך שייך לומר ע"ז שכ"כ מהרי"ק. ושוב ראיתי שמ"ש המ"א וכ"כ מהרי"ק אין כוונתו כלל לענין סברת החילוק שהמציא. אלא לענין גוף הדין ור"ל דבגודגדניו' שבתה"ד פסק רמ"א כוותי' שכ"כ ג"כ מהרי"ק משא"כ לענין טרימא שנז' בתה"ד ומשמע שפוסק כרש"י הרי אין זכר מזה במהרי"ק עכ"פ ומסברא הרי יש לחלק כו' אי כפי' הא' או כפי' הב' כו' וע' במ"א ססי' ר"ה משמע כפי' הא' ואנו בסי' ר"ח סקי"ב משמע כפי' הב' שכן לשון ממשו קיים משמע הכמות והישות (ולאפוקי ההמחה והמסה ולא התואר והמראה). כללו ש"ד ד' המ"א בכאן קשה להבינם על נכון אמנם לדינא הרבה מאחרונים תפסו לחלק בין ניכר הפרי ללא ניכר כנ"ל וכנזכר בשל"ה שבמ"א סי' ר"ד הנ"ל (ונראה דיסודו מד' מהרי"ק שנז' שם לשון זה כנ"ל) רק בפרישה מבואר החילוק בין ריסוק כעיסה לריסוק לכעין משקה כו' כנ"ל

סימן יד (לסי' רי"ט

) תשובה. הנה בעיקר הדין למעשה נראה ודאי דשפיר עביד מר (שבירך ב' הגומל) שהרי גם בשו"ע ס"ו פסק כהטור (דיברך כ"ז שירצה) מעיקר הדין רק נכון שלא לאחר ג' ימים וכ"ש בנ"ד שטעמו היה מקודם שחשש אולי עדיין לא נתרפא לגמרי א"כ אפי' לכתחילה נכון כו' (ואולי מקום הספק שנו הוא שחושש אולי גם עתה עדיין אינו בשלימות כו' ואין לדבר גבול וסוף ולא ניתנה תורה למה"ש. ודב"ז לא מצאתי כ"א בע"ז ובא"ר בשם מ"כ וגם שם לא אמר כ"א עד שילך על בוריו כו'. גם א"כ לכאורה מה הועיל בברכתו על נס ב' עתה כו' גם בלא"ה נמי צ"ע שראיתי בעיקרי דינים רסי' יו"ד מסתפק אם יוצא בברכה א' על כמה נסים) וגם מצד צירוף נס הב' ג"כ נכון קצת וית' להלן אך מה שבא ע"ז מכח תשו' רדב"ז אין דרך מבוא הראי' משם ולכאו' כוונתו דהא דפשיטא לי' לכת"ר דגם על נם שאינו יוצא ממנהג העולם כגנבים מברכים ב' הגומל בשם ומלכות ממ"ש האחרונים ססי' רי"ט דעכשיו נוהגין כו' ועא"ר אלא שחשש אולי כעין נד"ד (עצם בגרון) גרועה ולא נכנס כלל בגדר נס אף לא כגנבים וכה"ג ע"ז הביא מרדב"ז דמשמע לי' דהפלוגתא שהביא משם הראב"ד הוא מעין הפלוגתא דריב"ש ורד"א שבשו"ע ססי' רי"ח שע"ז פסקו האחרונים דמברך ב' הגומל וס"ל מצד הסברא דנד"ד דומה לנפל אבן סמוך לראשו ואינך שברדב"ז בשם הראב"ד שם. ולפי"ז נשמע דבנפל אבן ואינך דשם ס"ל לכת"ר לברך ב' הגומל (ומצאתי לו חבר בזה בעל ח"א כלל ס"ה ס"ד) ולפענ"ד אין זה מוכרח ותחי' אומר דגם בכעין גנבי וכה"ג צ"ע למעשה דגם אלו היה פלוגתא מפורשת בזה קשה קצת לומר שנהגו לברך למה לנו לזוז מהכרעת הרב"י בשו"ע (וסתימת רמ"א) לברך בלי שם ומלכות בפרט בספק ברכה לבטלה וחומרי ל"ת כו' בשגם והוא העיקר דנהגו דבאמת אין המנהג כן בסתם גנבים וכ"ש שבאמת דברי הריב"ש שאין לברך הרי ממש"ש וכ"ש הנעשה לו נס כו' משמע דמיירי בענין שחשיבא נס שצריך לברך על נסו אח"כ כשיגיע לאותו מקום ובשלמ' בשו"ע בססי' רי"ח דס"ל דהריב"ש חולק וס"ל דכעין גנבי מברכים גם ב' שעשה לי נס אח"כ כו' שפיר אבל לפמ"ש המ"א שם שגם הריב"ש מודה באותה ברכה דאח"כ דל"ש בגנבי וכה"ג לכאו' אין הבנה לד' הריב"ש דמה שא' כת"ר דלהמ"א האי וכ"ש כו' ענין בפ"ע ולא קאי אדלעיל לא נראה כלל גם מ"ש הפ"מ סי' רי"ט סק"ט דקאי אארי' ומיהו גנבי בלא כ"ש כו' ג"כ דוחק גדול דודאי משמע דהכל קאי אכולה מילתא דלעיל (וגם הרי גם בתחי' גבי גנבי סיים