דברי נחמיה אורח חיים מז

אין ראי' מזה כלל דכל הפלפול במרקחת ודאי הכל הוא בענין דלא מיפגמו עי"ז עכ"פ) אך ההיא דטרימ' לכאו' ודאי קשי' למהרי"ק לפי הנ"ל דבשלמא לתה"ד א"ש לפרש"י עכ"פ (ומה שלהרמב"ם אינו כן אינו קושי' כ"כ כיון שכל עיקרו לא בא אלא לשווי' ספק ברכה כו') אבל למהרי"ק לפי הנ"ל דגם בריסוק מועט אשתני לברכה א"כ ק' תלמוד ערוך דטרימ' שודאי תמרים נאכלין חיין כו'. ולפה"נ ע"כ לומר דלא כנ"ל אלא דגם מהרי"ק מחלק באיכות הריסוק בין רב למעט כתה"ד. ומש"ש דגם רב יהודה דגבי קמחא דחיטי יודה בנד"ד דדוקא בקמחא ס"ל כו' דעדיין ניכר הפרי כו' ר"ל דר"י ס"ל דבכה"ג חשיבא ניכר הפרי א"נ ר"ל דלכאו' ד"ה כר"י הרי גם לדידי' אין ראי' להיפוך די"ל דהתם חשיבא ניכר הפרי טפי מנד"ד ועם שכ"ז דוחק לכאורה ע"כ לדחוק כן כי היכי דלא תיקשי מההיא דטרימא כנ"ל ובפרט שכ"ז לא כתב כ"א לרווחא דמלתא בודאי קיי"ל כרוב הפוסקי' ד"ה כר"נ גבי קמחא דחיטי ומעתה אין חילוק לדינא בין מהרי"ק לתה"ד כ"א בדברים שיותר טובים מבושלים ולאו אורחייהו בשחיקה תדיר דלמהרי"ק הרי זה כאורחייהו להיות מרוסקים כיון שכן דרך הבישול (לפעמים). ולתה"ד בכה"ג במרוסקי' הרבה מברך שנ"ב ובפי' השמועות הנ"ל. בההיא דטרימא לכ"ע הטעם משום דאיירי בריסוק מועט כדפירש"י וכמו"כ בההיא דאגוז ובההיא דהימלתא לכ"ע הטעם דאורחייהו בשחיק' ובגרגלידי דליפתא למהרי"ק משום שטובים מבושלים ולתה"ד משום דלמסקנא ה"ז אורחייהו בפירמ' זוטא או דאף בפירמא זוטא עדיין ניכרין כו' וכנ"ל ודמורבא למהרי"ק מתוקמא במינים שטובים יותר מבושלים ולתה"ד בריסוק מועט. וקמחא דחיטי לכ"ע בשאינם ניכרים כו' כנ"ל והם לאו אורחייהו בהכי (דיש להו עילויא אחרינ' כו' כדאיתא בגמרא). וההיא דפת דוחן לכאו' הטעם פשוט (למהרי"ק ותה"ד) כיון דהקמח שיעשה ממנו הפת ודאי הוא ריסוק גמור. והרי לאו אורחייהו דדוחן לעשות ממנו פת ויפלא לכאו' מה שנתקשה בזה הרשב"א והניחו בצ"ע וגם תהר"י נדחקו הרבה בטעם הדבר. וצ"ל דהיינו רק משום דאינהו לשיטתם דס"ל דהלכה כר"י גבי קמחא דחיטי בקמח קליות עכ"פ) באמת לא ס"ל כלל הסברות שבמהרי"ק ותה"ד אלא דאין ריסוק פועל שינוי בברכה כלל לעולם אבל אינהו לדידן דקיי"ל כר"נ כו' אלא שהוסיף מהרי"ק דגם מהפוסקי' כר"י אין ראי' להיפוך כו' כנ"ל וג"ז דוחק גדול דעכ"פ הי' להם להזכיר שקושייתם הוא רק לשיטתם ולהביא מזה ראי' לשיטת מהרי"ק ובפרט מהרשב"א שהניח זה בצ"ע כו' ויתבאר אי"ה

והנה הב"י בסי' ר"ד חולק על עיקר סברת מהרי"ק ותה"ד וס"ל דאין שינוי הריסוק פועל שום שינוי בברכה אפילו ריסוק גמור ולדידי' א"ש בפשיטות כל הני דוכתי דלעיל דפסקי' דבמלתי' קאי בכה"ג. ומיתוקמא בכל גווני ריסוק ובכל המינים כו' ובההיא דטרימא ס"ל כרמב"ם. (וגם מפירש"י אין ראי' כ"כ דפליג כמ"ש הט"ז) אלא דלכאורה ההיא דקמחא דחיטי (שהוא ראיית מהרי"ק) וההיא דפת דוחן קשה לדידי' מה מברך בהו שנ"ב אבל באמת ההיא דפת דוחן כבר נתבאר שבאמת נתקשו בזה הרשב"א ותהר"י ושאדרבה מזה סייעתא לס' הב"י כנ"ל וההיא דקמחא דחיטי צ"ל דהתם טעמא אחרינא איכא כדאי' בגמרא בפירוש הכא אית לי' עילוי' אחרינא בפת. ולא ס"ל מ"ש מהרי"ק דלאו דוקא הוא אלא רק ר"ל דכפי מה שהוא עתה אינו דרך אכילתו כו' אלא הפי' כפשוטו דדוקא משום דאית לי' עילוי' אחרינא כו' (וזה שפי' מוח"ז רבינו כו') ומשפרש"י גבי שמן עיקר הפרי לכך נטעוהו. קושטא דמלתא קאמר אבל שלא בדיוק הוא וכדחזינן באמת שגבי דובש' דתמרי ושאר מי פירות הוצרכו לומר דזיעה בעלמא הוא (דל"ח.) משמע דבל"ז הי' מברך בפה"ע. אף דהתם ודאי לאו להכי נטעי כו' (ואולי עיקר מה שעצר הב"י כח לחלוק על מהרי"ק ותה"ד עפ"י קושיות חלושות כמ"ש הדו"פ לדחות קושייתו בקל אלא שעיקר יסודו הוא משום דגם ראיות מהרי"ק ותה"ד ג"כ חלושות מאד (ואינהו גופייהו רק לספיקא קאמרי) וסתם פשיטות השמועות בכ"ד משמע שאין שינוי ברכה ע"י ריסוק בכל ענין וכנ"ל). ועפ"ז סתם בשו"ע סי' ר"ד סי"א אפי' כתושים ביותר כו' והנה רמ"א שם לא הגי' כלום משמע דמודה ג"כ להב"י וכ"מ שם בד"מ ובסי' ר"ב אההיא דטרימא שהובא בשו"ע לשון הרמב"ם דמשמע אפי' כתוש ביותר הגי' רמ"א דלפ"ז ה"ה בפאוידלא כו' וי"א לברך עליהם שנ"ב כו'. דלכאו' היינו הפלוגתא דהב"י עם מהרי"ק ותה"ד הנ"ל. ולפי"ז קאי הי"א גם ד' הרמב"ם בטרימא שבשו"ע שם. דהי"א ס"ל כפרש"י דדוקא בכתוש מעט כו' ויהי' קשה לפ"ז למה שתק בסי' ר"ד כו' ע"כ כ' המ"א שם דהי"א קאי רק אפאוידלא (וכ"מ קצת לשון רמ"א לברך עליהם כו'). ולא אטרימא. אמנם כוונת דבריו בטעם החילוק קשה להבינם. והפ"מ כ' דלכאו' מחלק ג"כ כפריש' ולבוש כו' משמע דהפרישה ולבוש הם דברים אחדים ולפה"נ ז"א דהלבוש חילק דבתמרים עדיין ניכר תואר פרי משא"כ בפאוידלא וגודגדניות אינו ניכר כו'. (ולפ"ז הרמב"ם ורש"י פליגי בתמרי'. שלרש"י במרוסקי' לגמרי בכעין עיס' אפי' אם ניכר עדיין שהם תמרים ומגוש וממשות בשרם) מברך שנ"ב. ולרמב"ם גם בכה"ג בפה"ע. אלא בפאוידלא שאינו ניכר הפרי מודה כו') והפרישה לפה"נ מחלק בין כשהריסוק והכתישה הי' בענין ששינהו מאוכל למשקה (ולזה הביא מסי' רנ"ב ששייך ריסוק לענין להוציא משקין וע"ש בר"ן שבב"י ג' מלאכות כו' להוציא משקה ריסוק ודיכה ושחיקה כו') לבין כשהכתישה היא רק בענין שמבלבל ממשן ומראיתן מאוכל לאוכל ועפ"ז עושה שלום בין רש"י ורמב"ם. דרש"י איירי בענין הריסוק שעל ידו נימוח והי' למשקה ובזה דוקא בריסוק מועט במילתי' קאי אבל בריסוק גמור ה"ז משנהו מאוכל למשקה (ודומה לדובשא דתמרי). והרמב"ם מיירי בריסוק ומיעוך שעושהו כמין עיסה בלבד שבזה אפי' כתוש ביותר במילתי' קאי כיון שעדיין תורת אוכל עליו ומר א' חדא ומר אמר כו' ול"פ. ונ"מ לדינא בין הלבוש לפריש' הוא בריסוק ומיעוך גמור (בתמרים ושארי פירות חיין ביד או בבישול) בענין שאינו ממחהו לכמין משקה כ"א לכמין עיסה אבל מ"מ אינו ניכר הפרי כלל דלהלבוש שנ"ב. ולהפריש' נראה דבכה"ג בפה"ע (ואעפ"י שכ' בדחייתו לקושי' הב"י וז"ל שהרי כתבתי דגם הרמב"ם לא קאמר אלא בשלא נימוח ונשתנה משם אוכל וגם מראית תמרה יש לו במקצת משא"כ בגודגדניו' שנימוחו ושם משקה עליו עכ"ל נראה דמ"ש וגם מראית כו' הוא שלא בדיוק שהרי לא הזכיר מזה מאומה בכל אריכות דבריו שם) ובד' המ"א קשה לכוין כוונתו שז"ל דוקא בגודגדניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי אבל בתמרים שנתמעכו קצת ל"פ עכ"ל וא"י אם עיקר החילוק הוא בין בישול למיעוך (ביד) או בין נימוח למיעוך או בין לגמרי למעט. ומ"מ לפי גי' זו שלפנינו (וכ"ה בהגהו' שבס' מק"ח) נראה יותר שעיקר החילוק הוא בין לגמרי למעט. כדרך שמבואר בתה"ד כנ"ל אלא ששם משמע שעיקר החילוק הוא בין מעט להרבה (בלבד) דהיינו שכל שהריסוק הוא לרוב מברך שנ"ב (ואין גדר מוגבל לזה כמה נקרא הרבה) משא"כ לשון לגמרי שבמ"א משמע שנגמר הריסוק בשלימות כו' והגבול בריסוק