דברי נחמיה אורח חיים מה

ומ"ש בענין הברכה נדחות דברי כת"ר מה שדומה למ"ש השבו"י עד שלבסוף מצא מ"ש מהרי"ט דברכת על מצות קאי גם על ש"י כו' איני מבין למה טרח להביא ממרחק נחמו וכי כעורה זו שכתב הטור בסי' כ"ה בשם אביו הרא"ם ע"ש בב"י ד"ה וראיתי לא"א ז"ל כו' שהוא ממש כמ"ש מהרי"ט וכן פי' הב"י רסי' כ"ו דעת סמ"ג וסמ"ק וסה"ת ע"ש וכ"ה מבואר בתשו' שהעתיק הט"ז סי' כ"ה בשם אחיו ז"ל אך באמת אנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א ססי' כ"ו דעל ש"י לבד מברך ח' כו' הרי ע"כ דעל מצות לא קאי על ש"י וכמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל סי' כ"ה סי"ו. אלא שבנד"ד שא"א בע"א ודאי נכון עכ"פ שיכוין בברכתו גם על ש"י ויי"ח. מאחר שכמה גדולים כתבו סברא זו דעל מצות מישך שייכא גם על ש"י וחוזרת גם עלי' וע"כ היא בעל דמשמע לשעבר ולהבא כמ"ש מהרי"ט וכ"ה בלבוש. ומה שלא קיי"ל הכי היינו שאין הש"י צריכה ב' ברכות כמו הש"ר שצריכה ב' ברכות מטעם שכתב מוח"ז רבינו סי' כ"ה אבל בכה"ג שצריכים וודאי נכון לכוללה בכוונתו כשיברך על של ראש על מצות ויי"ח. ויותר נראה שגם כוונת השבו"י הוא רק על ברכת ע"מ ולא על להניח שהרי להניח להבא בלבד משמע כו' ויש לומר אולי נכון שיאמר על מצות בחולם תחת הוי"ו לפמ"ש הפמ"ג כתב המדקדק ר' זלמן הענא כהט"ז ולא כמ"א שכתב שגם בפתח הוא לשון רבים ואף שאנן קיי"ל כהמ"א (שכ"ה בשו"ע ובסידור מוח"ז רז"ל) היינו מטעם שכתב מוח"ז רבינו בשולחנו דאנן קיי"ל כרמ"א דאין התש"י צריכה ב' ברכות וכנ"ל אבל בנד"ד כשיכוין על שתיהן נכון לומר בחולם תחת הוי"ו

סימן

יב

(לסי' הנ"ל שניות מענין הנ"ל)

הנה בעיקר הדין אין להאריך מאחר שגם כת"ר תופס זה לספק אך בענין הברכה שהצריך לברך קודם הנחת ש"י ולכוין להוציא ש"ר מאחר דאין כאן ספק ברכה לבטלה כו' בזה יש לעיין דלכאורה הרי עינינו הרואות דהשבו"י סי' ג' עם היות שדעתו נוטה שבנדון דידיה כ"ע מודים לא רצה לכנוס בספק ברכה כזה. וכן מצינו עוד בכמה דוכתי גם בתפילין ש"י דמניח בלא ברכה מספק עמ"א סי' כ"ז סק"ח ולכת"ר אמאי יכוין להוציא גם ש"ר ומה גם שבלא"ה נצרך לכוין בפירוש גם עש"ר כמ"ש בסידור והטעם י"ל מפני שהוא החשוב כו' עסי' ר"ו בב"י (בשו"ע מוח"ז רז"ל) ולכאורה הדברים ק"ו דהאחרונים נמשכים אחר המנהג שברמ"א סי' כ"ה ס"ד דלפ"ז אין כאן חשש שינוי מטבע ברכות משא"כ למנהג שלנו כהב"י א"כ עש"ר לבד יש לברך על מצות כמ"ש בסי' כ"ו והרי יש כאן ג"כ חשש שינוי מטבע ברכה (עי' מ"ז סי' כ"ה או' ה' כמסתפק בדיעבד אם שינה המטבע כו' ע"ש אלא שאינו מובן שהרי גם בכל המצות יוצא בדיעבד כמ"ש מוח"ז רז"ל ברסי' תל"ב) אמנם הנה באמת יש לתת לב בטעם הדבר דלכאו' סברת כת"ר נכונה דלא שייך כאן ספק ברכה לבטלה דחל עש"ר. אך באמת הנה ספק ברכה זו אינו דומה לכל ספק ברכה מב' פנים להקל ולהחמיר הא' שאין בזה ספק ברכה לבטלה (וע' לקמן דצ"ע). והב' להיפוך ג"כ דאין כאן ספק ביטול ברכה הראויה לגמרי דהברכה שיברך עש"ר עולה לכאן ולכאן כמ"ש השבו"י ומעתה יש לראות המעלה והחסרון אם יברך עש"י. המענה כשיברך אינו כ"א מה שיברך עובר לעשייתן כתיקון מדינא דגמרא אמנם אין חיוב זה כ"א לכתחילה אבל בדיעבד יכול לברך גם אח"כ כ"ז שהן עליו עכ"פ לא מיבעי' לדעת הג"א שבש"ך יו"ד רסי' י"ט שבכל המצות בדיעבד יכול לברך אחר גמר עשייתן ג"כ. אלא אפילו להרמב"ם הרי מצות תפילין עשייתן קיימת והוי באמצע מצוה ויכול לברך וכמ"ש בהדיא בפי"א מה' ברכות (ומכש"כ אם ימשמש בש"י בשעת ברכה). אמנם להיפוך החסרונות שיש אם יברך עש"י ואולי הוא פטור הם רבים וגדולים ויצא שכרו בהפסדו אחד דכל דבר שמברכים עליו צריך לאחוז ביד (ימינו) מדינא דגמרא ב' דזה שאוחז הש"י בשעת הברכה גרע טפי מאם לא היה אוחז כלל דכשאוחז הש"י חל עיקר הברכה עליו ועל ידה תעבור לחול גם עש"ר. וא"כ אם אין הש"י מצוה כלל י"ל דבטלה הברכה לגמרי וה"ז דומה לנפל הפרי שבסי' ר"ו. (שנלמד מדין התורמוסא שבירושלמי) ולנשפך הכוס שבססי' רע"א וע"ש בט"ז דה"ה לנמצא שהוא מים. ולכאורה ה"ה והוא הטעם כאן. ג' שאסור להפסיק אף בשתיקה יותר מכ"ד בין הברכה להמצוה שמברכין עליו כמ"ש בסי' ר"ו (ונלמד מהדין דפוגלא שבירושלמי שם לפי' הש"ל שבב"י) וכן בתפילין גופייהו הרי הקפידו בגמרא שיברך משעת הנחתן דהיינו אחר שיניחן על היד וכן על הראש בש"ר כמ"ש מ"א סי' כ"ה סקי"ג ד' שאם הוא פטור מש"י הרי העסק מה שמניחה וקושרה וכורך הרצועות על היד הוי הפסק גמור במעשה בין הברכה לתחילת המצוה כו' והנה גם אם היה חומר המעלה והחסרונות בערך א' היה ראוי ג"כ לחוש יותר להחסרונות הנ"ל כי המה הרבים כו' אך באמת נראה דכולם חמורי' יותר מהחיוב דעובר לעשייתן החסרון הא' שצריך לאחוז הדבר שמברכי' עליו הנה הגם שגם הוא רק חיוב לכתחילה בלבד כמ"ש בסי' ר"ו. מ"מ מצינו גבי לולב שהוא דוחה החיוב דעובר לעשייתן מעיקר הדין לרוב הפוסקים ע' תוס' רא"ש ור"ן ס"פ לוה"ג וע' תוס' ריש פסחים והגם דקיי"ל בסי' תרנ"א לעשות איזה תיקון שיהיה עובר לעשייתן היינו ע"ד מהיות טוב ע"ש בטור ועוד דהיינו משום דהתם מדאגבה נפק בי' וכבר עבר עיקר המצוה והנענוע אינו כ"א שיורי מצוה כמ"ש הפ"י הנ"ל בסוף דבריהם לדחות הראי' מהירושלמי ע"ש וא"כ הוי כמו אחר גמר המצוה דאפי' בדיעבד אינו מברך להרמב"ם. וזהו טעם הרמב"ם גבי לולב דמברך קודם הנטילה כו' דלשיטתי' אזיל כו' (ואף להג"א שבש"ך סי' י"ט חמיר איסורו) אבל עכ"פ שמעינן דבאמצע מצוה כמו גבי תפילין כ"ז שהן עליו קל האיסור לברך אז ונדחה מפני החיוב לאחוז בשעת הברכה כו' והחסרון הב' אם נדמהו לנפל הפרי ולנמצא מים בכוס כנ"ל (ע' כה"ג בפלתי יו"ד ססי' י"ט ויתבאר לקמן אי"ה) הרי התם קיי"ל בסי' ר"ו ורע"א דגם בדיעבד צריך לחזור ולברך והגם שבנד"ד וודאי א"צ לחזור ולברך עש"ר בדיעבד שהרי הוא ספק אולי חייב גם בשל יד כו' מ"מ עכ"פ הרי החשש איסור בזה חמיר מחיוב עובר לעשייתן ומה גם מאחר דאם נניח שהוא פטור מש"י היה צריך לחזור ולברך על ש"ר והברכה שבירך עש"י היה לבטלה א"כ הרי חוזר להיות נמצא כאן ספק ברכה לבטלה כמו בכ"מ ונוסף עוד ספק העדר ברכה הצריכה על ש"ר האף שרמ"א ס"ל בסי' ר"ו וססי' ר"ט דכשדעתו הי' בפירוש גם על הנשאר א"צ לחזור ולברך נראה דזה אינו כ"א מחמת ספק ברכה להקל חשש לדעת ר"ת דס"ל כן (עיין שו"ע מוח"ז רז"ל) אבל בנד"ד וודאי דיש לחוש ג"כ לדעת הרא"ש דס"ל דדעתו לא מהני כלום כמו שביאר הט"ז וכן הובא דעתו בשו"ע רז"ל (וע' ב"י וד"מ שכ"ד רמב"ם והרר"י וכ"מ בהדיא דעת הרר"י ממה שפי' דלהירושלמי הא דבעינן שתכלה ברכה עם הפת הוא משום שמא תפול כו' ע"ש ודלא כט"ז וגם לדעת ר"ת עכ"פ זה גרוע מאלו אינו אוחז בידו כלום דהתם בדיעבד לא בעי' דעתו בפירוש והכא צריך שיכוין בפירוש ולכאורה הי' אפשר לתקן בנד"ד שיכוין בפירוש לא עש"י כ"א רק עש"ר בלבד והי' דומה לאמת המים שבירושלמי דיוצא גם להרא"ש אך קשה המציאות וגם אוני א"כ לא מהני כלום לש"י. והחשש הג' הפסק בשתיקה ג"כ במחלוקת שנוי' גם לענין דיעבד ולדעת הש"ל בשם ר"נ גאון