דברי נחמיה אורח חיים מ

יתפרדו המיני' הוא רק צורך עצמו בלחוד דאין בזה שום צורך להמצוה כלל דגם בלי שום תיקון נגמרי יכול להחזיק בידו כנ"ל ע"כ צורך עצמו שלא מענין המצוה לגמרי אופן צריך כזה הוא חסרון והוי חציצה משא"כ סודר ביד דלא בעי לולב ור"ל דאין בזה שום צורך גם לעצמו כלל א"כ אף דאינו גם לצורך המצוה ג"כ אבל כיון שאין בו גם צורך עצמו שלא מענין המצוה חשבינן לי' כאלו אינו וכלית' דמי ואינו חוצץ דוגמ' דהוי ס"ד בגמ' דזבחים (י"ח) גבי בגדים מרושלין יתר כמאן דלית' דמי ואח"כ חזרו התוס' מזה דהדין הוא להיפוך. דבצריך אפי' רק לעצמו ליכא חציצה ובלא צריך כלל גם לעצמו כ"ש דהוי חציצה וזהו הוכיחו מהא דיומא דהתם במזרק לתוך מזרק הספק הי' דכיון שאינו לצורך סיוע: המצוה כפי' התוס' שם דמיירי שאוחז למטה בשוליו עי"ש. או דילמא כיון דעכ"פ זה לצורך עצמו בודאי דעושה כן במתכוין לשם כך מסתמ' יש לו צורך בזה ולא הוי חציצה. ובעי למיפשט מרגל חבירו דג"כ מיירי בכה"ג. ודחי רגל חבירו דלא מבטל ור"ל דרגל גרוע יותר דאפי' נא' שיש לו צורך עצמו ג"כ לא מהני. כיון דחבירו ודאי ברור שלא מבטל ע"כ נשאר כמו בלי שום צורך כלל. וא"כ סודר דמיירי נמי שאינו כורך על היד במתכוין דפרש"י בסודר שבין כתפיו עי"ש ולכאור' למה פי' כן רש"י ומאי נ"מ בזה אלא נרא' דר"ל שאינו עושה כן במתכוין רק שאוחז בסודר שגבי היד שהוא לבוש בו ממילא בלי שום כוונה ובלי שום צורך וא"כ יש לדמות לרגל דלא מבטל ולא למזרק (דמיירי שעושה במתכוין). וא"כ אחר ההנחה של הך תירוצא דנחליט באגד דאפי' שיש בו צורך עצמו דשייך בזה ביטול כנ"ל אעפ"כ נא' דהוי חציצה כיון שאינו לצורך המצוה כנ"ל א"כ כ"ש באינו צריך כלל גם לעצמו דלא שייך ביטול ויותר גרוע פשיט' דהוי חציצה וניח' דקא' כ"ש כו'. ולפי שהקושי' על סודר מהא דרגל הוא דוקא אחר הקושי' על אגד דלולב מהא דמזרק כנ"ל לכן הוצרך התוס' להביא ממזרק ומרגל. וא"ש

ומעתה דשפיר חזרו מתירוץ הב'. ולא סמכו רק על מה שתירצו במסקנ' דבאזוב מיירי בבית יד. ודאי יהיה קשה טוב' דלפי"ז למה נדו מתחילת דבריהם. דכלום חסר עתה סברא הראשונה דבדבר הכרוך ביד לא שייך חציצה. דעתה שום סתיר' ליכ' בזה דמאזוב שהי' הקושי' על אגד דלולב הרי ל"ד דבאזוב מיירי בבית יד ובאגד מיירי בחיבורו בלולב. ובסודר הכרוך ביד אף במקום חיבורו ללולב לא שייך חציצה כנ"ל וגם מרגל חבירו דהיכי דליכא צורך כלל יש חציצה מזה הי' הסתיר' על כרך ביד רק לפי תירוץ הב' אבל אין סתיר' מזה לתחילת דבריה' דבאמת ר"ל בסברא זו דבכרך ביד ל"ש חציצה אפי' בלי שום צורך כלל ואחר שחזרו מתירוץ ב' הלא נשאר סברא הראשונה טוב' כיון שמאזוב ליכא סתיר' כלל וא"כ קשה ממילא למה מוקי גם בלולב מיירי בבית יד דלרבה עכ"פ ודאי לא צריך לזה וכנ"ל ולכן נראה דיש לומר דבאמת אחר שחזרו התוס' מתירוץ הב' כוונתם להשאר בהא דסודר על סברתם הראשונה. והא דפירשו בסודר כמין בית יד לא קאי כלל על כרך ביד. אלא מילת' באפי נפשי' היא וקאי על כורך סודר בלולב כעין בית יד בלא אגד כמ"ש כן הב"ח בסי' תרנ"א להדי' עי"ש. ונרא' דלמד כן הב"ח משום דמהא דמזרק יהי' עדיין קשה על אגד דלולב דבשניהם עושה במתכוין לצורך עצמו ושייך כנ"ל ולכן פי' כוונת התוס' לחלק דבמזרק צורך עצמו הוא כדי לסייעו בקבלת המזרק. משא"כ באגד שאוגדו כדי שלא יתפרדו המיני'. ר"ל שיהי' נקל לעצמו בהחזקה כנ"ל אבל אין זה מסייעו בקבלת הלולב ע"כ חוצץ ולכן הוצרך לפרש שכוונת התוס' באמרו שעשה כמין בית יד ר"ל לאשמעינן דגם כשכורך סודר על הלולב בלא אגד כעין בית יד דאפי' שהוא במקום חיבורו ללולב מעט. דינו כבית יד ממש משום דאז מסייעו ללקיחת הלולב כמו במזרק ממש. ולאו בית יד ממש קא'. רק לשלול אגד בלולב דלא מהני כנ"ל ועי"ש בדבריו שמובן ככל הנ"ל אבל לא קאי זה על סודר דגמ' שם אלא באפי נפשי' קא' התוס' ולכן מסיק אבל בכורך סודר על היד דליכא חציצה אפי' דאין הסודר מסייעו כו' עי"ש והיינו טעמו ככל הנ"ל דמצד סבר' הראשונה לא שייך חציצה ר"ל אפי' בלי שום צורך כלל וליכ' שום סתיר' על סברא הראשונה וכנ"ל

אמנם אף שנא' דבמסקנ' חזרו מסברא הראשונה. עכ"פ מבואר שהוא מטעם דמיירי באינו צריך ולכן לא בטל והוי חציצה מוכח להדי' דבצריך ואיכא ביטול ליכא חציצה ועכ"פ בכרך ביד לכל הסברות שם. ונראה דבכה"ג מיירי הר"ן שכ' המ"א בשמו בסי' תרנ"א סק"ו דס"ל דבכרך ביד יצא וליכא חציצה וכ' הטעם דבטל לידו עי"ש וזהו ההיפוך ממסקנת התוס' ויש לומר דכוונתו דהר"ן מיירי בגוונא דצריך. ואז באמת בכה"ג גם להתוס' כן. וזהו דכ' טעם דבטל דבצריך שייך הסברא דבכל כנ"ל (לבד דיותר יש לומר דמזה מוכח דמפרש כסבר' הראשונה דתוס'). ולכן גם בנד"ד דהסמרטוטין צריך להיד ושפיר בטל דאינו יכול להסיר וליכא חציצה ובהדי' מצינו בכה"ג בנט"י ברעי' שעל המכה ואינו יכול להסיר דבטל להיד וליכא חציצה (וע' ט"ז סי' קס"א סק"ד ומ"א סי' קס"ב סקי"ח ושו"ע אא"ז רבינו ז"ל שם סקט"ו) ובאמת גם ביששכר דכתבו הטעם דנענש משום בזיון כו' משמע דאי משום מכה לא הי' נענש וה"נ דכוותי' בנד"ד ועוד דלכאור' ראי' מזבחי' (י"ט) כהן שלקה באצבע כורך גמי ומפקינן אף חציצה ליכא מהא דא' שם ופליגא דרבא דפחות מג' על ג' אין חוצצת. וכן פי' הראב"ד פ"י מהכ"מ עי"ש. ונראה דיש לומר דטעמו של הראב"ד דכיון דמיירי בלקה ואיכ' מכה וצריך להגמי ע"כ בטל להיד וליכא חציצה כנ"ל דגם ביששכר יש לומר דבכה"ג לא הוי חציצה כנ"ל. מכל זה הי' נרא' לכאורה דיש להחליט דהי"א שבמ"א לאו למעשה איתמר

מיהו אף להי"א שבמ"א. אך בנד"ד יש לומר מטעם אחר דצריך לברך דכיון דרוב התפילין על הבשר ומיעוט על הסמרטוטין אפשר דבכה"ג גם להי"א ליכא חציצה וצריך לברך. וכמו בכ"מ דאזלינן בתר רוב ולכאור' ראי' לזה מזבחי' (כ"ד) רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה כו' רואין כל שאלו ינטל הכלי כו' יכול לעמוד כו' עבודתו כשרה כו' והיינו דאין חוששין משום חציצה שעל מקום המיעוט וכ"כ רמ"א בשם האגודה סי' תרנ"א סק"ז דאין להסיר הטבעת הואיל ואין כל היד מכוסה עי"ש. והב"ח והט"ז תמהו עליו מ"ש מאגד שעל הלולב דאפי' מיעוט מעכב והט"ז סק"ז הוסיף לתמוה דהתוס' שם (ד"ה כי) כתבו ואע"ג דה"נ הוי חוצץ לאגד ומקצת בלא חציצה וקא קפיד רבה כו' עי"ש. ולא הבנתי הקושי' מעיקר'. דאדרב' כיון דמדקדק התוס' בלשונו ומקצת בלא חציצה משמע להדי' דרק על מקצת בלא חציצה קפיד רבה (והיינו כיון דרוב בחציצה ואזלינן בתר רוב) אבל להיפוך מקצת בחציצה ורוב בלא חציצה משמע דגם רבה לא הי' מקפיד (כמו התם גבי בהמה מבכרת דמשמע נמי דבהיפוך אם הי' רוב רחם בלא חציצה ומקצת בחציצה (אפי' בא"א לצמצם) לא הי' פריך הגמ' בבכורו' (ט') משום חציצה כלל). א"כ פשוט דיש לומר דזהו החילוק מאגד דלולב דהתם מיירי דרק מקצת בלא חציצה ובזה קפיד רבה כד'