דברי נחמיה אורח חיים לט

דנתקלים בו כמ"ש התוס' בשבת צ"ג ד"ה ויכול) משא"כ מזרק דתלוי בדעתו ותלינן דמסתמ' מבטל דאל"כ למה עושה זאת וסמכי' על סתמ' דמבטל וליכ' חציצה ועכ"פ יש לומר דבמזרק ספק כיון דאין זה רק סתמ' וע"כ ספק ול"ד לרגל דודאי אינו מבטל וליכ' ספק אבל יובן עכ"פ דהיכי שבודאי ברור לנו שמבטל ליכ' חציצה כלל ומעתה לא נשאר בספק רק במזרק דאין בזה הקולא והסבר' דכרך ביד אבל בסודר דכרך ביד דקיל בזה דבכה"ג ל"ש חציצה והיינו דסמכי' בזה גם על סתמ' דמילת' שמסתמ' מבטל (ול"ד לרגל דודאי אינו מבטל) והשת' ליכ' לדחות מאזוב. דמיירי באזוב שכרך במתכוין לשם כך כדי להאריכו ומוכרח הוא לזה דבלא"ה א"א להגיעו למים וע"כ פשוט וברור שודאי מבטל דוגמ' דאמרו בזבחי' (כ"ד.) גבי אבן דודאי דעתו לחברה עי"ש ולכן ליכ' חציצה אפי' כרך באזוב דבכה"ג שפיר מוכח מהא דיומא דליכ' חציצה כנ"ל. ול"ד לאגד דלולב דס"ל כמ"ד לולב א"צ אגד ויכול להחזיק הד' מינים בידו בלא אגד (וכמשי"ת לקמן אי"ה) ועכ"פ אינו מוכרח לזה כמו באזוב ואין בזה הודאי שדעתו לבטל אבל בכרך ביד דאיכ' הסבר' דבכה"ג ל"ש חציצה סמכי' על סתמ' שמבטל ולא נסתר כלל מאזוב סברתם הראשונה ומה גם דיש לומר דמזרק דומה יותר לכרך ביד. דנותן מזרק העליון לתוך החיצון ומקבל העליון ע"י החיצון שבידו והוי ככרך ביד וכיון דלא נשאר בלשון תיקו וספק י"ל דהכי קיי"ל וכ"ש למ"ש הכ"מ בה' בהמ"ק פ"ה הי"ט גבי אבן שנדלדלה דאין זה רק לענין לכתחי' אבל לא לענין דיעבד דכיון דלא איפשיט אין לפסול מספק עי"ש וא"כ כ"ש הכא בסודר דבטל וליכ' חציצה וא"ל דבמזרק דהוי מין במינו בטל משא"כ סודר ויד (ולולב) דמין באינו מינו דלא בטל ז"א דהרי התוס' בשבת הנ"ל כתבו בהדי' דסיב במזרק דאינו מינו נמי בטלי' עיי"ש

וביותר נפלאות בעיני מה זה מקום דיחוי כלל מהא דאזוב לתחילת דבריה'. דבאזוב הרי מיירי שאוחז בחוט למעלה שלא במקום חיבורו לאזוב והוי בית יד ממש. וא"כ שפיר יש לחלק באזוב דמיירי בבית יד ע"כ ליכא בכלחציצה גווני אפי' בכרך באזוב. משא"כ באגד דלולב דמיירי שאוחז במקום חיבורו ללולב ע"כ קא' רבה דיש חציצה ובסודר דכרך ביד קיל בזה דלא שייך חציצה אפי' שאוחז בעצם הלולב. וכתחילת דבריהם ושום דיחוי מעיקר' לית' כלל מאזוב. דע"כ מייתי עלה מאזוב. דלרבה הי' לומר גם בבית יד איכ' עכ"פ משום לקיח' ע"י ד"א אף דמודה דליכ' חציצה. וכמו בכרך ביד. ולפי"ז יש לתמוה על התוס' שגם במסקנ' למה הוצרכו לאוקמי בגווני דחיק' דבסודר מיירי נמי שעשה כעין בית יד שזה דוחק גדול בלשון הגמ': תיפוק לי' דבלא"ה שפיר יש לחלק כנ"ל וא"ל משום רבא איצטרכ' לי' דהביא ראי' מאזוב לכרך ביד. דיש לומר דל"ד דאזוב דמיירי בבית יד הוי לקיח' תמה משא"כ בכרך ביד. לכן מוקי דה"נ מיירי כעין בית יד. אבל נרא' דז"א חדא דהתוס' עיקר' לפרושי מילת' דרבה אתא דמחלק בסודר מאגד דלולב. ובזה הכל ניח' כסבר' הראשונה כנ"ל ומשום הא דאזוב דקשה לרבא הי' להתוס' לאקשויי ונתרוצי במילת' באפי נפשי' ולא לעשות עירובי פרשיות ועוד דלפי הנ"ל גם לרבא ניח' דנרא' פשוט דהחילוק שביניהם וסברתם דפליגי דרבה ס"ל דאפי' במקום דליכא חציצה עכ"פ ס"ל דיש משום לקיח' ע"י ד"א דהרי הוא לוקח בד"א ואינו אוחז בידו ממש וכיון דחזינן בכרך ביד דס"ל דליכ' חציצה עכ"פ ס"ל דיש משום לקיח' ע"י ד"א א"כ בהכרח צ"ל דה"נ ס"ל גם בבית יד ממש דאין סברא לחלק ביניהם לדידי' וכמ"ש גם התוס' בהדי' דלרבה גם בבית יד ממש יש משום לקיח' ע"י ד"א ע"ש. ורבא ס"ל דכל מקום דליכא חציצה חשבינן לי' כאוחז בידו ממש וממילא הוי לקיח' תמה וממילא ה"נ ס"ל גם בכרך ביד ובין לרבה ובין לרבא שניהם דומים זה לזה ממש לכל מר כדאית לי' (וזה מוכח נמי ממה דבעי התוס' שם לאוקמי הסברא דכרך ביד ל"ש חציצה גם לרבא והא דגבי יששכר שכרך ידו כו' כתבו א"נ דל טעמי' דחציצה נענש משום בזיון קדשים. ואם לרבא גם בכרך ביד דליכא חציצה יש משום לקיחה ע"י ד"א. א"כ יותר ה"ל להתוס' לתרץ א"נ דל טעמי' דחציצה נענש משום לקיחה ע"י ד"א א"ו דלרבא ליכא למימר כן דלדידיה כל מקום דליכא חציצה כמו בכרך ביד ממילא הוי נמי לקיחה תמה ולרבה באמת י"ל ביששכר דנענש משום לקיחה ע"י ד"א. ולכן התוס' כ' זה רק לרבא) ולכן מייתי רבא ראי' מאזוב לדחות עיקר סברת רבה דהיכא דליכא חציצה עכ"פ איכא משום לקיחה ע"י ד"א. והא חזינן מאזוב דאינו כן וה"נ בכרך ביד כיון דלשניהם דא ודא אחת היא כנ"ל ושפיר מייתי ראיה מזה על זה ולא היה צריך להתוס' במסקנ' לדחוק ולצאת מפשטות לשון הגמ' וצ"ע לכאור'

גם על תירוץ הב' שם דמחלק בין אגד הצריך ללולב שיש חציצה לאין צריך דליכא חציצה. הוא תמוה לכאורה דמאיזו טעם היה להתוס' הס"ד לומר כן גם. יתחייב בלי שום ראיה ובפשיטות כ"כ דסברת הפשיטות הוא בודאי להיפוך בכ"מ דבצריך דשייך ביטול ליכא חציצה משא"כ באין צריך וכמ"ש הט"ז בסי' צ' סק"ה לבאר כוונת התוס' גופ' בברכות (ה'.) לחלק תיב' וארון בבהכנ"ס שהם לצורך התפלה בבהכנ"ס בטל לבהכנ"ס וליכא חציצה משא"כ מטה כו' עי"ש. ועוד הלא עיקר כוונת התוס' להביא ראי' דבאינו צריך איכא חציצה א"כ למה הוצרכו להביא כלל האיבעיא דיומא גבי מזרק תיפוק ליה להביא רק ממתני' דזבחים הא דרגל חבירו לחוד דמשם לחוד מוכח שפיר דבאינו צריך כמו רגל יש חציצה וגם מ"ש דכ"ש הוא כו' אינו מובן מאין מוכח משם דבזה דסודר יהיה כ"ש כו'

והנה ראיתי בס' כפות תמרים בסוכה שם שהקשה ג"כ על ד' התוס' דמהא דאזוב דנסתר תירוץ הב' הנ"ל דבאזוב מיירי ג"כ בצריך דהיה קצר וצריך להאריכו כו' ודומה לאגד שלא יתפרדו המינים וקיי"ל באזוב דליכא חציצה. ותירץ דבאזוב החוט שאינו לעיקר הכשר מצותו כלל לא מקרי צריך. ור"ל דהוא רק לצורך עצמו שאינו יכול להגיע למים ויכול לחתוך פי השפופרת כו' ע"ש. ונפלאתי ע"ז דאדרב' לפי"ז יהי' התמי' יותר מקויימת. דלפי"ז כ"ש באגד דלולב לא מיקרי צורך המצוה דהא ס"ל כמ"ד לולב א"צ אגד כפרש"י שם וא"כ אין האגד לצורך המצוה כלל ומוכשר למצותו בלא אגד לגמרי דיכול להחזיק הד' מינים בידו ולא יתפרדו דהחוש לא יוכחש דלענין גוף צורך המצוה שלא יתפרדו המיני' לחברם בהחזקת כח היד יותר חזק וכמו שיחברם ע"י ד"א דאגד. רק שע"י אגד נקל לעצמו לבלתי תת כחו לזה משא"כ בידו צריך להוסיף כחו ואונו לזה וא"כ הוא לצורך עצמו בלבד ולא לצורך המצוה כלל ודומה זה ממש לסברתו באזוב דיכול לחתוך פי השפופרת וה"נ האגד אינו לצורך המצוה דיכול להחזיק בידו ג"כ לכה"פ כו' ע"י אגד. ונשאר הקושי' יותר חזקה דמאזוב מוכח דבצורך כזה ליכא חציצה. ונראה לפענ"ד לפרש דיש לומר דכוונת התוס' לחלק באופן הצריך. והוא בהיפוך מדבריו דבאזוב הרי מוכרח הוא לעשות איזו תיקון עכ"פ כדי שיהיה יכול לקיים המצוה או לחתוך פי השפופרת וכה"ג עכ"פ הוא מוכרח לאיזו תיקון כדי שיהי' ביכולתו לקיים המצוה דבלא שום תיקון אין שום מקום כלל שיהיה ביכולתו לקיים המצוה וא"כ אף דהאזוב מצד עצמו מוכשר למצותו. עכ"פ התיקון שעושה מיקרי צורך להמצוה ממש משא"כ באגד דלולב שלא