דברי נחמיה אורח חיים לח

זו מועלת אף להוציא מחזקת טומאה ודאית (ולתלות בדבר הרחוק אימר עורב נטלה כו') וא"כ כיון דכאן גבי כלאים הך דגלים דמתני' אתו עלה אף אנו נא' שגם כאן יש ב' בדיקות ובדיקה קלה כמו שהיא מועיל להוציא מחשש' בעלמ' (ולא עוד אלא אף להוציא מחזקת כלאים בספק כמו אלו נתערב בגד זה שאבד בו כלאי' בב' בגדים אחרי' כו' דומי' דגלים דמתני'). אלא שכדי להוציא מידי ודאי כלאי' ולתלות בדבר רחוק אימר מנתר נתר ע"ז בעינן בדיקה ברורה דצביע' כו'

ומ"ש עוד מהא דאית' שם במאן דרמי חוטא דכיתנא כו' ונתקי' ולא ידע אי נתקי' א"ל נתקי' דחשבי' לי' לספיק' ובכלאי' דאוריי' דשוע טווי ונוז אסור ובדרבנן שרי. והרי בכאן דספיק' הוי ועכ"ז לא הוזכר בדיקה (עכ"ל בש"ל) הנה מדברי הטור וב"י ואחרוני' (לבוש ט"ז ש"ך) מבואר דס"ל דהא דאמרי' ונתקי' ולא ידע כו' ר"ל שנתק חוט א' סתם ולא ידע אי זהו אותו חוט דכיתנא או לאו ולפי"ז באמת רחוק לומר שע"י נתיק' זו יחשב לספק ממש דודאי יותר יש לתלות באלף ורבוא דחוטי צמר שבבגד מלתלות באותו חוט א' דכיתנא. וכדקיי"ל בסי' נ"ז סי"ג דלעולם תולין במצוי כו' וכ"כ עוד בכ"ד וכבר כתב הש"ך בכללי ס"ס אות ל"ג דבכה"ג לא מיקרי ספק כלל (ונרא' שזה מוסכם באחרוני' וע' ג"כ במ"א סי' תמ"ז סקט"ז וי"ח): (עיין בסוף הספר הערת בן הגאון המחבר ז"ל)

סימן ט (מ"ש בימי ילדותו

) שאלה אודות ברכת להתעטף בציצית על הט"נ

והנה בשו"ע רבינו ז"ל פסק דבהתחלת העטיפה יברך ובסידור פסק דקודם התחלת העטיפה יברך וא"כ איך יש לנהוג

תשובה הנה בענין הברכה על הנחת תפילין משמעות הטור בסי' כ"ה לברך בשעת ההנחה וכוונתו בשעת ההנחה על הקיבורת והרמב"ם וכן בשו"ע פסקו דיברך אחר ההנחה קודם ההידוק ואם באנו ללמוד ענינו משם הי' צריך גם כאן לברך אחר הלבישה אך עדיין צ"ע אם (קודם) התחלת העטיפ' או בגמר העטיפה והנה בתוס' סוכה (ל"ט.) ד"ה עובר וז"ל בירוש' אית' נתעטף בציצית מברך להתעטף והיינו משום שהמצוה נמשכת הוי עובר לעשייתן כו' אכן באמת קשה מנ"ל לחלק ברכת ציצית מכל הברכות שצריך עובר ולמה לא יברך קודם העטיפ' ומ"ש מכל הברכות אלא נרא' דכ"ז הוא לפי הס"ד שבתוס' יבמות (ד' צ' רע"ב) דבעטיפ' עצמה לא נעשית המצוה עדיין רק אח"כ ממילא נעשית המצוה ע"ש א"כ אם יברך קודם העטיפ' ה"ל עובר כו' אבל לפי מסקנ' שם דבעטיפ' נעשית המצוה וכשלובש בזה נעשי' המצוה א"כ לכאור' אדרב' אם יברך קודם הלבש' ה"ל עובר לעשייתן כו' משא"כ אם יברך אח"כ אף שהמצוה נמשכת מ"מ לא הוה עובר (ואין לומר דאין פוסקי' כמסקנתם דאפקוה בשם קושי' על הש"ס ע"ש אך הנרא' בזה שהתוס' אזיל לשיטתם שבריש ערכין כתבו על הא דקטן היודע להתעטף כו' דצריך עטיפת הישמעאלים עטיפה גמורה וסוברי' כהגאוני' שבטור שם. א"כ אם נא' דסוברי' כאן דלא כמסקנתם ביבמות אלא סוברי' דאחר העטיפ' נעשית המצוה ודאי ניח' מה שצוו לברך אחר העטיפ' שלא יהי' גדול המעשה דעטיפ' מפסיק (כמו דיבור וצ"ע בזה) בין הברכה להמצוה כיון שהמצוה לא נעשית עד אחר גמר עטיפ' ואף אם סוברי' כמסקנ' דהעטיפה משום המצוה מ"מ ניח' מה שצוו לברך בשעת העטיפה (ויהיה הפי' בהתחלת העטיפ'). שקודם הלבישה לא יתכן לברך שיהא הלבישה הפסק בין ברכה להעטיפ' שהיא המצוה כו' כנ"ל היוצא לנו מזה אם נא' כהגאונים שצריכ' עטיפ' גמורה כהישמעאלי' א"כ צריך לברך בהתחלת העטיפ' (כמ"ש בשו"ע מוח"ז רבינו ז"ל בשם הלבוש) אך זה דוחק לפרש כוונת התוס' שבהתחלת העטיפ' יברך אלא כוונתו דבגמר העטיפ' יברך כנ"ל והטעם אעפ"י שיכול לברך בהתחלת העטיפ' מ"מ לא רצו חכמים לקבוע ברכה בשעת שעוסק בהעטיפה ובטרדות העסק לא יכול לעשותה כראוי לכן מברך בגמר העטיפ' ומקרי עובר כו' אבל אנן דנקטינן עיקר כהפוסקי' דהעטיפ' אינה מעיקר המצוה ועיקר הוא הלבישה א"כ תלוי זה בד' התוס' דיבמות הנ"ל דלפי ס"ד דבשעת הלבישה והעיטוף לא נעשה המצוה כלל אלא אח"כ א"כ הי' ראוי לברך בשעת גמר הלבישה כיון שלאחר הלבישה נעשית התחלת המצוה א"כ הוי שפיר עובר לעשייתן אבל לפי המסקנ' שם וכ"פ בפ"ת וכן עיקר לפסק הלכה דבשעת הלבישה נעשית המצוה והעיטוף הרי לדידן אינו מעיקר המצוה כלל א"כ אם יברך אחר הלבישה קודם העטיפ' נמצא שנעשית המצוה כבר ולא הוי עובר לעשייתן א"כ מוטב לברך קודם הלבישה ותיכף כשלובש מיד נעשה המצוה כנ"ל ושוב ראיתי בח"א שכ' בשם הרוקח וז"ל כשלוקח הטלית להתעטף מברך כו' ודחה אותו מפני דברי תוס' סוכה הנ"ל אבל לפי הנ"ל אולי הרוקח ס"ל דלא בעי עטיפת הישמעאלים וכמסקנת התוס' ביבמות הנ"ל לכן צריך לברך קודם הלבישה (וכן עיקר כדפסק בסידור הנ"ל ומטעם הנ"ל) שוב מצאתי ברמב"ם פ"ב מה' ציצית כתב בפי' וקודם כו' גם ע' ביאורי הגר"א ז"ל שגם התוס' דסוכה מיירי בדיעבד או בשעה"ד ע"ש ואחר זמן רב ראיתי בשו"ת שאגת ארי' סי' ל"ב ועי"ש שרוב דבריו מסכימים לדברינו וכנ"ל

סימן י (לסי' ז'

) צהלות הברכה ונילת השלום לכ"ק אאמו"ר הרב הגאון הגדול סיני ועו"ה. נר אלקים חסיד ועניו מפורסם כו' מוה' נחמי' נ"י

תורה אבקש מפיהו בדבר שעשיתי אאפטור על היד במקום הנחת תפילין והמ"א בסי' כ"ז סק"ו פסק שמותר להניח על הסמרטוטין מטעם בגד אחר ע"ג. אך כתב בסק"ח בשם י"א דא"נ לברך מטעם חציצה ונסתפק לי בדבריו דלכאור' בכה"ג ליכא חציצה דכתבו התוס' בפ' לוה"ג (ל"ז.) ד"ה לקיח'. בתחלת דבריה'. דבדבר הכרוך ביד לא שייך חציצה ולא דמי ליששכר דפרש"י משום חציצה דגמי כרך בידו התם משום בזיון קדשים כו'. ואף דהתם חזרו וטרחו בתירוצים אחרים אבל הרי מבואר שם טעם החזרה. דהסודר לא בטל להיד כדמייתי ראי' ממה דדחי תלמוד' ביומא (נ"ח.) מזרק לתוך מזרק מרגל חבירו דלא מבטל עי"ש וא"כ מוכח להדי' דהיכי דבטל ליכא חציצה בכרך בידו ובנד"ד דהסמרטוטין בטל להיד דלא יכול להסיר ליכא חציצה

ובר מן דין נראה די"ל דגם במסקנ' לא נדו התוס' מסברא הראשונה הנ"ל דהרי גם מתחי' שנדו התוס' מסבר' הראשונה משום הדיחוי מאזוב לא נסתר בזה כלל בעצם הסבר' דכרך ביד לא שייך חציצה דהרי עיקר הסתיר' והקושי' מאזוב רק על אגד בלולב דא' משום חציצה (דאפי' לרבא רק משום דננאותו אינו חוצץ) אבל בסודר הכרוך ביד אין מאזוב להוכיח להיפוך ועדיין יש לקיים דליכא חציצה אלא שממילא מוכח דאין לחלק והדק"ל מ"ש הא מהא אבל אין סתיר' מזה להיפוך ג"כ וא"כ ממה שהביאו מיומא הנ"ל לדחות תירוץ הב' שם. דהיכי דבטל ליכא חציצה משם יש להוכיח כסברא הראשונה דר"ל דדחי מרגל חבירו היינו דוקא רגל דיש דעת חבירו ובודאי אינו מבטל כדמ' מרש"י שם (וה"נ ע"ג כלי ברור לנו שודאי אינו מבטל