דברי נחמיה אורח חיים לה

**(בלא צביע' אפי' בסומקי דליכא בדיקה דצביע'. עכ"ה:)** שיבדקם תיכף לבדיקה יכול ללובשן. ויגיד עליו נמי רעו. סיפ' דמנענות הפינון שהוא מנעל תפור כבר) אבל מ"מ אין נרא' לומר כן דלא הוי שביק תנא מלשנות בפי' עיקר דין בדיקה לכל בגדים ויזכור רק בדיקת התפירה אלא וודאי גם לפי' הרמב"ם משמע ממילא שגם שאר כל הבגדים א"צ בדיקה וכן מבואר בדברי הרי"ו ני"ט ח"ב וז"ל כל המקומות שהפשתן מצוי ורגילין לתפור בו הלוקח בגדים מן העו"ג צריך לבדקם לחזור ולתפרן אם לא יוכל להבחין ולהכיר אם תפרן בפשתן או בקנבוס וכל בגד צמר ולבדין אין בו חשש שמא פשתן מעורב וכן המנעלים שמשימין בהם בפנים לחמם הרגל בגד צמר או לבדין אין חוששין שמא פשתן מעורב בהם עכ"ל הרי אעפ"י שרי"ו מפרש כהרמב"ם הבדיקה בבגדים אלו דתנן משום התפירה מ"מ פשיט' לי' לדינא ששאר בגדים א"צ בדיקה כלל מחשש תערובות

(ג) וטעמא דמילתא מה דלא חששו לתערובו' כבשארי הנקחין מן העו"ג שבפא"מ שחששו לתערובו' (ובהני דלא חששו כשמן ודבש הוצרך הש"ס לפרש טעמ' מאי ע"ש). אין נראה לומר (כמו שחשבו איזו רבנים) משום דאומן לא מרע נפשי' דהנה מלבד שעיקר סברא זו שהזכירוה הראשונים באיזו מקומות הוא הלכה רופפת ואין לו יסוד נאמן בש"ס כי הר"ן הוציאו מההיא דהתכלת בטלית מצוייצת מן התגר כשרה שפרש"י דלא מרע נפשי' ולמדו מזה לאומן (ובחוטין כתב הר"ן עצמו שהוא רק להלכה ולא למעשה וכ"כ רי"ו ני"ט ח"ג בשם הראב"ד) אשר קשה מאד בדבר כזה שאין מפורש בגמ' וחידוש הוא למגמר מיני' עוד לאחריני מתגר לאומן. והרשב"ש בתשו' סי' רצ"ז דחה כל עיקר ראי' הר"ן שאין הנדון דומ' לראי' שאם אמרנו בציצית שאם לא ימכור לישראל אין לו תקנה זולתו מנין לנו לדון כן בחייט שאם לא יתפור לישראל יתפור לעו"ג ואף לישראל אם לא יתפור בגדי צמר יתפור בגדי שש ומשי עכ"ל ואף בעיקר הדבר לולי פרש"י ז"ל הי' מקום לפרש דתגר לאו משום נאמנות דלא מרע נפשי' הוא אלא כעין מ"ש המג"א סי' כ' דלא שכיחא שיעשה העו"ג ציצית. רק כיון דתניא שם בסיפ' אע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לעו"ג לכן לא שכיחא נמי מכירת ישראל לעו"ג להכי מן ההדיוט פסולה דלא תלינן דאי איקרי ישראל שעבר על הדין ומכר בציציותיו יזדמן שימכור להדיוט זה עו"ג דוקא אבל תגר שדרכו ליקח הרבה תדיר (וכי"ב בירושלמי פ"ב דדמאי ותוספת' שם פ"ד וכתבו הרמב"ם פי"ג מה' מעשר ה"ג בלוקח מן העו"ג בראשונה שהי' רוב א"י ביד ישראל שמן התגר הואיל ודרכו ליקח הרבה ומהרבה בנ"א תלינן שלקח מישראל ופירותיו דמאי ע"ש) ואי איקרי ישראל ומכר לו וודאי הוא שמוכר שקונה תמיד מישראל לכן כשרה דתלינן בישראל טפי מבעו"ג שאין דרכו לעשות ציצית ואף שארי ראיו' שהביאו להא דאומן לא מרע נפשי' מלטעמי' קפילא ארמאה כבר מבואר שם בדברי הראשוני' ז"ל פי' אחרת שם שאין ראי' משם ע"ש. והמרדכי פ' כיצד מברכין שהזכיר סברא זו דאומן לא מרע נפשי' בהימלתא דאתיא מבי הנדואה. לא על טעם זה לבד סמך אלא בצירוף לעוד טעמי' אחרי' שכתב שם ועל כי"ב אמרו אין למדין הלכה מפי מעשה. ובאמת מההיא דמורייס אומן בע"ג (ל"ד:) דבשלישי אסור מוכח דלא סמכינן על הא דאומן לא מרע נפשי' ואף בראשון ושני פרש"י שם לא משום אומן האמינוהו רק משום דמקלקלי' ע"י תערובו' ואף לפי' הערוך ע' אומן טעמ' דאומן העשוי למכור לישראל מתיירא לערב דלא זבין ישראל מיני' צ"ל דמ"מ בשלישי שהוא כחוש וצריך ליתן לחזקם חיישי' ולא סמכינן על האומן שבשביל הנא' יתיר' לא יחוש לאומנתו ויערב. או צ"ל דאבימי שם דתני ואמר לה להא דשלישי אסור פליג אבריית' קמייתא והלכה כאבימי שהוא אמורא: ועכ"פ אפי' לפי דעת הסומכי' על הא דאומן לא מרע נפשי' בכ"מ. צריך ליתן איזו גדר וגבול בדבר ולאו כל כמיני' להחזיק כל מיני אומנות בנאמנות בשביל כך והרי פונדקית בפ"ק דדמאי וחמרין פ"ד ונחתומין ופלטרין וסיטון פ"ה (וע' תשו' רשב"א ח"א סי' תצ"ו בקדר עו"ג ליקח ממנו קדרות חדשים דוקא משום רוב התירו אבל לא משום נאמנות אפי' במסל"ת) וברפ"ב דע"ג (כ"ב:) דחיישי' ברועה לרביעה ולא אמרי' דלא מרע נפשי' להפסיד שכרו בבהמה דידן. ובר מכל דין כיון שעיקר עשיית המאסינע אינו בשביל ישראל כלל. אלא לפאבריקין עו"ג. ובעלי הפאבריקין יודעין ומכירין בטיבם. אם הם נקיים כעמר נקי או מעורבין בצמר גפן ולוקחין זה וזה כאו"א למה שהוא ראוי כי יש מיני סחורה נעשין בתחלה מצמר המעור בצ"ג בכדי להמכר בזול אבל פשיט' שאין כאן ריעותא דאומנתו כלל מחמת

התערובו'

(ד) אלא נראה עיקר הטעם שלא חששו לתערובו' בזה הוא שהי' ידוע בימיהם שאין דרכן לערב המינין זב"ז (זולת באלו שמנו חכמי' לפי' הר"ש) והו"ל ככבשים שאין דרכן ליתן לתוכן יין בעו"ג (ל"ט:) שמותרין אף באכילה **(ולפי לשון פרש"י שם ממורייס שפי' דמורייס רוב' דעלמא שדו בי' חמרא (משמע שהוכרח לפרש כן. ולא ר"ל שידוע שכולן נותנין בו יין. שהרי איך ס"ד שנא יהי' ג"כ מיעוט שיחושו לקלקולו ולא לשיטתו אומן אין נותן בו יין מפני שמקלקלו. וא"כ יתן בו יין) א"כ משמע מדפריך מינה על בידוע. שזהו פי' בידוע. וא"כ למ"ד לאו בידוע אלא שדרכן היינו בלא רובא נמי רק לפעמי' קרוי דרכן וכ"ה בתחלת לשון הטור ואחריו השו"ע סי' קי"ד כבשים שדרך לפעמי' נותנין בהן יין אלא שחזר וסיים אע"פ שאין ידוע שהכל כו' וכן אצל בידוע כתב שהכל נותנין כו'. וכן תפס רמ"א בהגהה שם והאחרוני' שדרך ליתן יין היינו ברובא) ויהי' לפי"ז פי' שאין דרכן שאין דרך כלל ליתן לתוכן אפי' לפעמי' ועכ"פ שרוב אין מערבין. עכ"ה: )** ולפי"ז בזמנינו זה ודאי א"א לומר ע"ז בידוע שרוב אין דרכן לערב. שאדרב' יש כמה מיני סחורות שהן מעורבין בתחלה מכמה מיני צמר וצ"ג צמר ומשי וכי"ב (ואף צמר ופשתן כאותן שהזכרתי לעיל אות א' בהגהה) והי' ראוי לחוש להן. ועל הבדיק' ודאי קשה לסמוך בזמנינו ומצאתי בתשב"ץ קטן סי' שע"א שכתב וז"ל הר"ם ז"ל אין מתיר להכניס פשתן תחת צאמליט (היינו קאמליט כי הק' והצ' מתחלפין בלשונם) כי שמא הצאמליט עשוי מצמר של רחלים או שמא מעורב בו חוט של צמר רחלים והוי כלאי' עכ"ל. ובגוף דבריו ז"ל יתבאר אי"ה להלן. אבל זה למדנו עכ"פ בראשית העיון שגם מהר"ם מרוטנבורג ז"ל בימיו כבר לא חשב א"ע בקי להכיר אם נתערב חוט צמר רחלים בקאמליט גם על עיקר הקאמליט להבחין אם הוא צמר רחלים או מין אחר. ובע"כ צ"ל שאנו סומכין להשתמש בלא בדיקה בבגדי צמר הנעשין ביר עו"ב ואין חוששין לתערובו' פשתן. מפני שהצמר גפן בזול יותר מהפשתן ותלינן שיערב צ"ג ולא פשתן וכמ"ש הרשב"א בתה"א (פ"ז:) במורייס בזמנינו דתלינן דמחליף לי' במים דזילי ול"ל דמי ולא בחמרא). וגם נקל יותר לטוותן דק מהפשתן שטווית חוטין דקים ממנו בקושי גדול ועומדי' ביוקר

(ה) ואם הדבר כן אין זה עולה כ"א לענין לבישת הבגדים. אבל בכ"ז לא פלטינן מחשש' לענין טליתים של מצוה שאנו מהדרין להיות טלית החייב בציצית מה"ת לכ"ע דהיינו של צמר ולא שאר מינין שא"כ גם תערובו' צ"ג פוסל בו ואם באנו להתיר מטעם ביטול ברוב צמר וכמ"ש במג"א רס"ט ללמוד מכלאי' עי"ש.