דברי נחמיה אורח חיים לד

דריטב"א) שברלב"ח. ומסולק ראיית הפר"ח לסתור דברי הרא"ה וא"כ י"ל דלדידהו יכול האוסר לסמוך אכל אדם המתיר כשמאכילו או מעיד לו בפירוש (כמבואר במכתבי הראשון) מ"מ לענין לקנות ממנו דבלא"ה יש מגדולי הראשונים דבעי' מוחזק בכשרים דוקא והובא ברמ"א בשם י"א ויש מהאחרונים שפסקו כן. ושכ"ד הטוש"ע ג"כ ע' פר"ת שם. ובכ"ש בע"ג דל"ט ב' וקו"א מו"ח רז"ל סי' א' סק"ב אלא שבד"מ רסי' קי"ט כתב שאין המנהג כן. וע' בכ"ט שם שכתב דמש"ה לא כ"כ רמ"א בהגהה דס"ל שזה שלא ברצון חכמים יע"ש (ובס' ב"ה ססי' ס"ה כ' שמזה נראה שתיקנו בפנקס המדינה שלא ליקח כו' אלא א"כ שיש בידו כו"ח מאיזה אב"ד כו'. ואף אם הוא מוחזק בכשרות משום לא פלוג כו'). וכ"ז בסתם אדם. אבל בדידעי' שהוא מיקל בדבר יהי' מאיזה טעם שיהי' הי' נראה ראוי להחמיר באותו דבר מדינא להלכה ולמעשה אלא שלכאורה קצת קשה ע"ז ממעשים בכל יום לענין ישן כו' (וצ"ע בפוסקים) אבל כשהמיקל הוא מטעם דס"ל שהאוסר טועה כו' היה נראה וודאי שיש ליתן מקום לסברת הרב הקדוש הפר"ת בזה לענין לקנות ממנו עכ"פ (והרי גם הגמ"ר היה מסתפק בסברא זו עכ"פ ומסקנתו להקל הוא רק לענין לאכול עמו כו') ומשא"כ לענין ישן דהכל יודעים שרבו המחמירים ואינם טועים (אלא שכ"ד רוה"פ) וקיי"ל ג"כ להיפך דגם המחמירים יודעים מ"ש הפוסקים לקיום המנהג אלא שמ"מ מחמירים על עצמם כו' והר"ז כמין הא' שבהגמ"ר שם כו' ומה שהזכיר מע"ל מענין שמורה לא ידעתי הא בזה נוהגין בכתב הכשר (ואפשר שזהו עיקרו משום אותן הנוהגין בשמורה כל הפסח וי"ל שהמקילים חושבים זה לטעות. עפר"ח שם במ"א שם סוף אות א' ובאמת יש מקום לזה מטעם שכתב בס' ח"א כלל קכ"ז ס"ל)

והנה בנד"ד הי' נראה שיש להחמיר ביותר. חד שהדבר נוגע להם ביותר ועוד שכבר עברו ושנו (והותרו להם) למכור בסתם בחזקת שהם משלנו כו' וכ"ש אותן שעשו השתי משלנו כו' כדי שלא יוכרו כו' וכש"כ גם אחר שידעו שיש מערערים עפ"י דין גמור. ושגם ההמ"ץ אינו מסכים. ולא חשו כלל אפי' לשאול את פי ההמ"ץ וכו' (וא"כ י"ל שהרי זה כחשודים ממש עיין תשובת הרא"ש כלל מ"ה ססי' י"ז. ואע"ג דשם מיירי בא"א מכל מקום משמע (קצת) דחשבו למזיד בשביל שלא נמלך כו' ע"ש ובגמרא יבמות (ק"ט) ואית לי' רבה ולא אזיל משאיל כו' ובחו"מ סי' י' (ויו"ד סי' רמ"ב). מכל זה נראה להחמיר למעשה

סימן ו

תשובת מחו' הגאון המפורסם הרד"ל ז"ל מביחעוו ישן (מ"ש להגאון אדמו"ר מוהרמ"מ ז"ל מליבאוויץ אחר פטירת הגאון המחבר ז"ל) והכנסתי' ג"כ לדפוס יען שדעתו כדעת המחבר ובסגנון אחד נתנבאו ועשיתי כרצונו לפרסם האיסור עפ"י מורים מגדולי ישראל

(א) הנה זה פשוט ומוכח בכ"מ שהיו לוקחין בגדים מן העו"ג ושנינו ר"פ י"א דנגעים (מ"א) הלוקח בגדים מן העו"ג (ומיירי בבגדי צמר או פשתן שהנגעים נוהגין בהן ולא בשאר מינין) ומדאמרינן בבגד שאבד בו כלאים שלא ימכרנו לעו"ג דהיינו שמא יחזור וימכרנו לישראל אלמא זבנין מיני' וכן מבואר בירושלמי דע"ג ודערלה שהביאו התוס' בע"ג (מ"ט:) ד"ה ארג כו' (ובכ"מ) דרך ב"א ליקח בגד מן העו"ג אבל מההיא דמנחות (מ"ג.) דהלוקח טלית מצוייצת מן העו"ג שהביא ממנה מחו' הגאון מוהר"נ ז"ל אין הכרע כ"כ. דשם ציציותיו מוכיחין עלי' שאין בה כלאים שכיון שאנו מחזיקין שישראל הטיל בה ציצית לא הי' מטיל לשל עו"ג

ובהדיוט דתני שם פסולה דיש לומר אה"נ דיש חשש כלאים על הבגד עצמו ותנא עיקרי' קאתי לאשמעינן שהציצית והתכלת פסולה ואפילו להיתרא להטיל לטלית אחרת **(דברי אאמ"ו הגאון ז"ל מובנים דראייתו מהדיוט דפסלינן רק מצד של"ש. ומ"ש דאה"נ מצד כלאי' כו' רק התנא קאתי לאשמעינן דלא להטיל לאחרת לא הבנתי אכתי למה פסולה באחרת מצד של"ש תיפוק לי' מצד כלאי' בציצית גופ' וכמ"ש מר אבא הגזצ"ל. דגם בשני חוטי תכלת יש לחוש שנטוו החוטין בתערובות פשתן ועוד דלדבריו צ"ל דמה דצריך לאשמעינן בהדיוט דפסולה שבא להוציא (רק לענין לשמה) מחשש דלא נימ' דישראל צבע' והטיל הציצית ואם הי' בגד עו"ג אסור מצד כלאים. וא"כ ממילא מחזיקין דודאי העו"ג הטיל הציצית דישראל ודאי לא הי' מטיל ציצית בבגד עו"ג שהוא אסור. ולפי"ז לא הי' צריך התנא לאשמעינן הדיוט כלל גם לא לענין להטיל באחרת דממיל' ליכ' לחוש גם לזה א"ו א"ו מדמחלק בין תגר להדיוט רק לענין לשמה ממילא (פשטות הלשון) מורה דאלו בגוף הבגד אין הפרש ביניהם דשניהם מותר ליקח בגד מחשש כלאים עכ"ה:)** אלא יש לומר שעל ידי בדיקה הוא שהיו לוקחין שהיו בקיאין להכיר אם הי' בו איזו תערובו"י בטוי' או באריגה וכמו שצ"ל ע"כ לפי' הר"ש במתניתין דכלאים דלא ילבשם עד שיבדקם מחשש עירוב כמשי"ת אות ב' בס"ד דאלמא שיש בדיקה לזה (ומ"ש בנדה (ס"א:) שאין לו תקנה אלא צביע' היינו בבגד שאבד בו כלאים ע"י איזו סיבה שא"א להכיר בבדיקה אבל ברוב פעמי' יש לו בדיקה). או ע"י צביע' דמהני אף באבד

וכדאמרי' שם דעמרא וכיתנא לא סלק להו צבעא בהדדי **(ומסתבר' ודאי דבדיקה זו דצבעא. אינו כ"א בשעת צביע' ראשונה יש להבחין זה. אבל ודאי יש לאומנין עצה לחזור ולצובען באופן שלא יהי' ניכר כלל (וזה שנים הובא מפאבריק דריגא מין בגד צמר לאסט שהי' מעורב בו פשתן בתחלה בכוונה ולא ניכר שינוי מצבע בצד המברק (גיגלאנצט) רק בצדו השני היה ניכר תערובות הפשתן), והה"ד בבגד הצבוע כבר א"א להכיר עוד פ"י שמחזיר לצובעו בגוון אחר (ויש לומר דבהכי מיירי הא דתניא בנדה שם אבל עושה ממנו תכריכין למת. ולא הזכירו תקנתא דצביע') ומעתה יש לעורר קצת בההיא דשבת (קי"ד) דאמר ר' ינאי לקברו בבגדים אוליירין הבאים ממדה"י סומקי. וסתם הבאים ממדה"י משמע ודאי שהיו נעשים על ידי עו"ג שם וא"א לבודקם מחשש כלאים (דלא קיי"ל כר"י דא' במתני' דכלאים שהבאים ממדה"י שא"צ בדיקה ואף לר"י אמרו בירושלמי שם הד"א בראשונה שלא היה הפשתן מצוי בכל מקום אבל עכשיו כו' ור' ינאי כמה דורות אחר ר"י היה) ע"י צביעה וא"כ הרי ר' ינאי עצמו ס"ל בנדה שם דלקברו בכלאים אסור. ובע"כ ר"ל דאפשר

לבודקן

)** (ב) ולפי פי' הר"ש במחני' דכלאי' דהברסין וכו' לא ילבשם עד שיבדוק דהיינו שמא נתערב בהן. וכלשון הרא"ש בה' כלאי בגדים סי' י"ז שמא פשתן מעורב בהן וכן משמע שמפרש הערוך ע' בדס לפי' השני שכתב שהן בגדי צמר שאין תפורין (והן גורסין בד' ר' יוסי הבאים ממדה"י א"צ בדיקה שחזקתם מן הקנבוס (ולא בקנבוס כגירס' דידן) וכ"ה בר"ש ובסמ"ג לאווין רפ"ג לכן משמע להו לפרש שבחשש תערובות בגוף עשיית הבגדים מיירי) משמע ודאי ממה שמנו חז"ל את אלו דוקא ולא תנן סתמא הלוקח בגדים מן העו"ג לא ילבשם עד שיבדקם דאה"נ ששאר בגדים א"צ בדיקה רק אלו שמנו חז"ל שהי' ידוע בימיהם שיש בהן חשש תערובו' אבל לפי פי' הרמב"ם וכן נרא' שמפרש בהג"א מא"ז ספ"ק דביצה דהאי עד שיבדקם הוא אם תפורין בפשתן (ומפני שלא הי' דרכן כ"כ לתפור בצמר וכמ"ש הרא"ש בה' ציצי' סי' י"א שהאידנא אין דרך לתפור בצמר) א"כ יש לומר דאה"נ כל הבגדים צריכים בדיקה שמא יש בגופן תערו' ולא מנו את אלו אלא להעדפה שהן צריכי' תוספת בדיקה בתפיר' שהן בגדים שדרכם ליקחן תפורין כמו שמוכנים ללובשן וכדמשמע לשון לא ילבשם עד