דברי נחמיה אורח חיים לג

כן במנחות אלא שבאולי כוונתם למש"ש התוס' ושמא כו' ולא משמע כן במכתבם וצ"ע אי"ה ובענין מחצה צ"ג ראיתי שכ' בנו שי' דאם אפשר לחוש למחצה אין להקל ולא ידעתי למה נא הרי חזותן מוכיח לכך וכאשר יספר כת"ב מחו' שי' וכבוד אביו הה"ג שי' כמדומה שכתב שגם במחצה העיקר כהא"ר מכח תשובת מהר"מ, לע"ד בזה יפה כח הבן כו' כי ראיתי התשו' דלאו מהר"מ חתם עלה גם אין הדברים שם מובנים לפענ"ד כלל בלי ט"ס הרבה ואינו כדאי לדחות עפ"ז מ"ש הגמי"י (א' לי מו"ר שי' כו') וכ"כ התשב"ץ קטן סי' רס"ז וכן שגור בפי כל מהרי"ל כו' וכנ"ל ונוסף על הכל ראיתי בביאורי מהרא"ג לסמ"ג (עשין כ"ו) הביא בשם המרדכי תשובת מהר"מ ולשונו באריכות ומבואר כמ"ש כה"פ בשמו. גם בעיקר דברי מהר"מ לפענ"ד גם בתוס' דיבמות ה' ב' ד"ה כולה כו' וי"ל כו': משמע ג"כ כמהר"מ (וע"ש ע"א ד"ה ורבנן) וכמעט לא ראיתי בראשונים מי שכתב בפי' היפוך כזה דמהרמב"ם וסיעתו אין ראי' כלל דפ' כר"ג ואליבי' פשיט בגמ' דע"כ או או קא' ומהר"מ לרבא קאי דלדידי' פשטא דגמ' ותוס' שבמנחות משמע כוותיה לכן צ"ע על רמ"א שלא הגי' כלום אמ"ש בשו"ע ס"ב ואולי נשא פנים למנהג אז כו'

סימן ד

וזאת אשר כתב להרה"ק המפורסם מו"ה יוסף נ"י תומארקין. לאחר שנתברר לו שיש לאסור טליתים הנעשים ממאטקעש הנ"ל הוסיף לאסור לקנות אף טליתים הנטווים ממאטקעש ישראל מאותן הפאבריקאנטין שמוכרים ממאטקעש הנ"ל (ואינם חוששין לאיסורין)

ידי"נ הרב החריף ר"י נ"י ע"ד מש"א מהא דלא נמנעו ב"ה כו' הרי בגמ' באמת רצו להוכיח מזה דלא עשו ב"ש כו' (משא"כ בנד"ד) וגם למאי דדחי לעולם עשו דמודעי להו כו' נראה דלפ"ז זהו באמת הרבותא שהם עשו כן וכדאמרי' בברייתא שם ללמדך שחיבה וריעות נוהגי' זב"ז. וכדמסקי' בגמ' בהדי' ומאי קמ"ל דאהבה וריעות כו' (ומשא"כ בנד"ד) וע' פ"ח או"ח סי' תצ"ו בדיני מנ"א אות כ"ג ביאר שב"ש היו רשאים להכשילם מדינא משא"כ הנ"ל לב"ה למנוע אלא משום דאהבה וחיבה כו' וסמכו ע"ז. וכ"כ שם אהא דא"ר חס לי' לזרעי' דאבא ב"א כו' כלומר כיון שהוא זרע ובנן של קדושים כו' מכ"ז משמע דבאנשים פשיט (כנד"ד) אין לסמוך: ומש"ש הכלל העולה ממ"ש דשני ת"ח כו', ואף בסתמא מצי למיכל בביתי כו' ע"כ ה"ד בת"ח (וכעין ב"ש וב"ה ואבא ב"א כו'). וכן ביו"ד סי' קי"ט סקי"ט דקדק וכ' שני ת"ח כו' (מכוער הדבר למתיר כו' עי"ש) אעפ"י שברמ"א שם לא נזכר ת"ח (וגם כ' דודאי לא כו') ועם היות שפשטות דברי הגמרא (שבפר"ח א"ח שם) לא משמע כן אלא משמע דס"ל במסקנא שיש איסור גמור למתיר להכשילו ושמש"ה יש לסמוך בזה ע"כ אדם (וכ"מ מלשון רמ"א שהביאו וכנ"ל) ומה שמדקדק הפר"ח דאם איתא דהגמרא ס"ל כן מאי מספקא לי' כו' י"ל דבאמת זה גופא הוי מספקא ני' תחילה ומסיק להוכיח מהך דיבמות שיש איסור כו' אלא נראה שהפר"ח לפ"מ דפשיטא לי' שמהך דיבמות משמע דליכא איסורא רק מצד אהבה וריעות (ובזה נראה הדין עמו עד שמכח זה דחה מהלכה מאי דלא משמע כן מדברי הרלב"ח בס' רא"ה. ע"כ נדחק לפרש גם דברי הגמרא (ורמ"א) עד"ז ולפי"ז י"ל דה"ט דדינא שבריש רמ"א שם בחשוד בדבר שלא משמע לאינשי עבירה כו' דלאותו דבר כו' א"נ י"ל דהיינו לפי שאינו ת"ח כו' ומשא"כ בסיפא כו' כנ"ל. ובר מכל דין ע' פר"ת שם סק"י שכתב דכשהאוכלים עמו סוברים כי סברתו אינה סברא כו' ואינו אלא שו"ע (שנראה שזהו ממש כנד"ד בכה"ג אסור כו'

והן אמת שלדינא כ"ז צ"ע דמלבד שפשטות דברי הגמר משמע במסקנתם שיש איסור מדינא למתיר להכשילו ושע"כ יש לסמוך ע"כ אדם כנ"ל (ודלא כנ"ל) להפר"ח. וכמו"כ משמע שם דחף כשהמתיר חושב לאוסר כטועה כו' (ודלא כפר"ת) וכן משמע מדברי רמ"א שאסור ממש להתיר כו' כמש"ש דוודאי לא יאכילוהו כו' וממילא ראוי לסמוך בזה ע"כ אדם (וריש ד' רמ"א שם י"ל דה"ט לפי שבאמת הוא איסור ברור כו' או י"ל דש"ה שחושב זה להיתר גמור וא"י כלל שזה יחמיר כו' וצ"ע אי"ה) ולא עוד אלא שאף הפר"ח ביו"ד שם אח"כ וגם בא"ח שם סוף אות כ"ד העתיק להלכה מדברי רלב"ח שבסתם אדם ע"ה יכול האוסר להתאכסן אצלו כו' ע"ש. וה"ז דלא כד"מ מדבריו אות כ"ג הנ"ל אלא עכצ"ל לכאורה דס"ל דאעפ"י שאין איסור על המתיר להכשילו כ"א מצד אהבה כו'. ובנן של קדושים כו' וה"ז רק דבר שאינו נכון כ"כ ומכוער כו' מ"מ יש לסמוך בכה"ג אכל אדם מישראל כו' שלא יעשה דבר שאינו הגון כ"כ (חנם כו') שוב ראיתי שבסוף אות כ"ג שכתב ג"כ דל"ד אצל ת"ח אלא גם אצל ע"ה כו' אך שם ביאר הטעם בעז"ה דסובר שיש לאו דלפני כו' ע"ש וא"כ היכא שהמתיר חושב להאוסר כטוע' וגם אינו ת"ח שיחוש לכיעור י"ל דאסור לסמוך בזה מלבד כ"ז ראיתי בריטב"א דיבמות (די"ד סע"ב) שפ' בהדי' דליספי בידים יש איסור מדינא והיינו הא דא"ר חס לי' לזרעא דאבא כו' ור"ל שחס לי' לעשות איסור ח"ו) והא דב"ש וב"ה דרק משום אהבה כו' זהו לסמוך אשתיקתם כו'. (וס"ל שהיו נושאים גם ממשפחת ב"ש שאינם בנות ת"ח דב"ש ממש כו') ומש"א דזהו וודאי גם דעת הרא"ה שברלב"ח. ומתורץ קו' הפר"ח ע"ז עיי"ש. ולכאורה עלה ע"ד אולי גם הגמ"ר ס"ל כן. אך לא מ"כ (אלא דס"ל כפר"ח בזה דהך דב"ש הוי כספי להו כו' שהשיאם בנותיהם כו' ועכ"ז אין בזה כ"א מצד אהבה אלא דמ"מ יש לסמוך ע"ז כו' או דלא ס"ל הדקדוק לחלק בין אהבה לאיסור כו' וצ"ע) אמנם כ"ז לענין להתאכסן אצל המתיר וכה"ג אבל לענין לקנות ממנו (שבלא"ה י"א דבעי' מוחזק בכשרות כמ"ש רמ"א שם ס"א) הרי אין ראי' מכל המקילים הנ"ל ולהפר"ח שאין בזה כ"א משום אהבה כו' מכוער כו' נראה וודאי דאף לפ"מ דמשמע מדבריו אות כ"ד דיש לסמוך גם על ע"ה ה"ד כשאין לו פניי' כו' וכ"ש בנד"ד שנוגע ביותר: וכש"כ שכבר ידעו שיש מערערים ולא חשו לכ"ז נראה דעכ"פ יש לצרף כ"ז לדברי הרב הקדוש הפר"ת ולא לזוז מד"ק למעשה

סימן ה

מ"ש שנית מענין הנ"ל להנ"ל בקיצור לשונו

האהבה דוחקת לבקשו שימחול להודיעני טעם הפשיטות כ"כ בענין הנאמנות בלי שום ספק כו' ואני כבר אמרתי לו שעפ"י דברי הפר"ת ופר"ח (במ"א אות כ"ג) וגם ממ"ש רמ"א בחשוד ע"ד דלא משמע לאינשי עבירה כו' הי' נראה להחמיר והגם שלענין לאכול עמו וכה"ג לא הייתי מחליט כן דפשטות דברי הגמרא למה לא כהפר"ח ולא כהפר"ת. נוסף ע"ז דהריטב"א ביבמות ס"ל בהדי' דלהכשילן בפירוש אסור מדינא דלא כפר"ח. והא דאמרינן דקמ"ל דאהבה כו' היינו לסמוך אשתיקה כו'. ונראה וודאי דזהו ג"כ דעת הרא"ה ורבו