דברי נחמיה אורח חיים לא

ס"ל גם בלא"ה דריחא לענין פת אפילו משהו לא הוי כו' וכ"מ שם בפ"ת כו' וע' ש"ג). ובתה"ד סימן ק"ע שכ' דראוי לפסוק כהרי"ף כו' ומ"מ כאן הכריע כוותי' מצד הראי' מפרק הערל (פ"ב) וכ"ה באמת בחה"ר דיבמות הוא בנ"י שם. (וצ"ל דבתוה"א דג"ה הנ"ל לא חש להשיב זה על הרי"ף שא"מ כ"כ כבסמוך) וכ"פ רש"ל שם סי' ל"ד. אבל הכו"פ סי' ק"ב סקט"ו תירץ וחילק דש"ה בתרי גברי לא אמרינן כיון דשרי לכהן כו' אבל כשיש היתר לזה גופא הוי דבר שיש לו מתירין ובאמת כבר כתב כן הר"ן בנדרים (נ"ב) הנ"ל וכתב דפירכא זו בדותא היא כו' וסיים שדבר פשוט הוא (אלא שבפ' גיד הנשה כנראה שחזר בו גם מזה ע"ש אבל זהו רק מההיא דדגים כו' ואינו ראי' כנ"ל לכאורה) וא"כ ראוי לפסוק כהרי"ף בס' זו כמ"ש בתה"ד שם גופא בשם מהר"מ דבכ"מ כו' (וע' פר"ח סי' ק"ב סקי"א שיש להחמיר כן והפ"מ שם מסיק שלדינא נראה כו') וצ"ע אי"ה. ולענין סברא ב' שברי"ף דכה"ג חשיב לכתחילה הי' נראה (לכאורה) דאף החולקים לא פליגי אלא דס"ל דאף לכתחילה ממש לצלות יחד שרי ללוי כו' כדהוכיחו רמב"ן ור"ן מירושלמי והיינו ע"כ דס"ל דריחא אפילו משהו ל"ח ללוי ואפי' במ"א לא גמגם ע"ז (רק אסברא דדבר שיש לו מתירין) רק דאיהו פסק כרב כו' אלא דלפ"מ שדחו רש"ה ור"ן הסברא דדבר שיש לו מתירין מהא דדגים ורמב"ן מצנון לכאורה. הרי מזה גופא נדחה הסברא דלכתחילה וצ"ע ולכאורה ע"כ צ"ל דבהא דלכאורה י"ל דרק לענין ריחא אומר הרי"ף דכה"ג הוי כלכתחילה ומשום דחיישינן לומר ריחא מילתא לכתחילה וכן משמע בהג"א פ"ב דע"ג (ס"ו) או מטעמי' דמסיק רמב"ן ור"ן אבל לא שיהי' בכה"ג כמבטל איסור לכתחילה כו' ואפשר נמי דס"ל דרק לענין דבר שיש לו מתירין אי איתא בכה"ג אף מנותן טעם בנותן טעם כו' (רק שבדגים) י"ל כמ"ש הפ"ת סי' צ"ה סק"ב כו') אבל עכ"פ לפי מה שנת"ל אין ראי' משם כו'. והנה לדינא בהך דריחא קיי"ל כהרי"ף בטוש"ע מסי' צ"ז ורמ"א רסי' ק"ח מכ"ז לכאורה ע"כ לומר דבכלאים יש איזה טעם (לפוסקים הנ"ל) וכיון שאין ידוע לנו הטעם קשה ללמוד מזה למקום אחר ואולי י"ל דה"ט דשם לא מדין ביטול ברוב נגעו בה אלא מהא דבכורות (י"ז) מה פשתן שלא נשתנה כו'. וכשנטרף ברוב מין אחר י"ל דחשיב נשתנה והוי היתר גמור עי"ז. ומצאתי סעד לזה בתשב"ץ ח"ב ס"ד ע"ש במ"ש דגם מחצה למחצה היה מותר מדינא שדומה לפרידא דהוי ברי' בפ"ע רק אסור מספיקא כו' ולכן שם מותר לכתחילה (ואפי' אחר שנתערב צו"פ ונאסר יכול לבטל ע"י מין ג' כדאיתא סי' רצ"ט וע"ש בט"ז) דע"י העירוב והשינוי אין כאן צמר שאסרה תור' ומעין זה בס' מק"ח סי' תי"ז סק"כ דלענין ב"י לאו מתורת ביטול כו' רק כיון שנשתנה כו' ועפי"ז י"ל דגם דברי המ"א א"ש ורק לענין דעת הרי"ף ורמב"ם כ"כ כנ"ל דלענין זה י"ל ג"כ משום דדרשינן מה פשתן שלא נשתנה כו'. כדאיתא בבכורות שם אבל לא לענין דעת מהר"מ כו' והן אמת שמוח"ז רז"ל העתיק ד' המ"א לענין דעת מהר"מ אבל הרי הוא ז"ל שינה וכתב לשון דיעבד שנתערב כו' ועשה מהם טלית כו' (והרי בהך דכלאים גם לכתחילה מותר לערב עם פשתן) אלא דכאן מצד ביטול ברוב אין סברא להתיר לכתחילה כו' ועוד יש לבוא ע"ז ממ"ש רמ"א ופר"ח סי' ק"ח דלקנות מעו"ג הוי כלכתחילה ובפר כשקונים ממי שעושה כדי למכור לכל קונה וכש"כ שקונים כמה פעמים ומרבה בשביל זה די"ל דהוי כעושה בשבילו. או אף כאמר לו עשה לי (עיין ריב"ש תצ"ח). גם חוטין לאריגה אפשר שדומה כמים ללוש שברמ"א סי' קכ"ב ס"ו דחשיבא לכתחילה גם צ"ע מהא דאין מצות מבטלות זה את זה כו' גם אחר שנעשה הטלית (אף במקרה) צ"ע למה לא נעשה הציצי' ג"כ מתערו' זה. ומהיות שכ"ז א"צ לע"ע דיש לחוש גם למחצה ואין רוב) צ"ג דאז ודאי אין תקנה לפ"ד מהר"ם כדאי' ברדב"ז ומ"א. ובפרט דקים לי' בדרבה מיני' חשש פשתן. ע"כ אין להאריך בזה

סימן ב

תשובתו על דברי הגאון מהר"ם פאדווע ז"ל ותשובת הגאון לא הטרחנו להעתיקה יען שהיא נדפסה בספרו תשובת מהר"ם ע"ש גם שיובן דבריו מתוך סתירות המחבר

דברי תשובתו נפלאו ממני מרישא לסיפא וארשום הגמגומים אחת לאחת למצוא חשבון

(א) כתב ומשמעות כל הראשונים דהחשש הוא שלא תפרו כו' וכ"מ מרמב"ם ושו"ע כו':. זה תמוה דזולת הרמב"ם ושו"ע וודאי נראה פשיטות לשון הראשונים היינו הר"ש ורא"ש ורע"ב שהבדיקה היא בגוף הבגדים וכפי שכתבנו לו אז. ועכ"פ ה"ל לפרש ולדחות דברינו ולא לכתוב מהיפוך להיפוך (דמלשונו משמע דמש"פ הנ"ל יש משמעות פשוט דקאי אתפירה. יותר ממה דמשמע כן מהרמב"ם בסתימות ופשיטות כ"כ. והוא פלאי ובפרט שכבר נתבאר לעיל שלפ"מ שראיתי בתשובת פנ"י נראה מוכרח לדבריו שהרא"ש מפרש בדיקה דמתני' על גוף הבגדים כיון שלהפנ"י בחוט התפיר' אף בדיקה ל"מ כו'

(ב) גם מ"ש וכן משמע מרמב"ם ושו"ע כו' ג"כ תמוה להיפוך שהרי ברמב"ם הדבר מפורש ולא משמעות לבד. ואיך תלה תניא בדלא תניא ומהיפוך להיפוך כו' וכנ"ל

(ג) וכ' וראיתי לכת"ר שעמד בזה דהא גופא קשי' מ"ט לא חששו על גוף הבגד שמא כו' משמע שבא לתרץ אמ"ש בהשאלה שהדבר טעמא בעי למה לא חיישינן כאן כדרך שחוששין בהני דברים שבפא"מ כו' והרי ע"ז אין תירוצו מספיק כלל (כמשי"ת אי"ה) ולא הזכיר כלום מענין הדברים דפא"מ בכל תשובתו רק תירוצו שממציא חילוק בין חוט התפירה לגוף הבגדים. וע"ז לא הקשינו לו רק כתבנו הטעם כו'

(ד) בגוף התירוץ שלו שבחוט התפירה החשש כלאים הוא כלאים דאורייתא ומשא"כ בגוף הבגד הוא דרבנן אם ניתן מקום לדבריו בזה יש פליאה נשגבה מה שלפה"נ הוא בא להקל בנד"ד והרי מדבריו אלה (שזהו עיקר היסוד שלו) יוצא חומרא גדולה בנד"ד שבמאטקעס. אלו החשש כלאים הוא וודאי בכלאים דאורייתא לכ"ע (דאף לרש"י הרי כאן שוע טווי ונוז יחדו כו' וגם לר"ת דבעי' שזור הרי כאן הוא כענין כלאים בציצית שע"כ הוי כלאים דאוריי' שזהו עיקר יסוד ד' התוס' ועיין ברא"ש שהסביר דהציצית בעי' שזורים וזה נזכר שם בתוס' והבגד ג"כ מסתמא בסופו יש חוטין שזורין וכדאיתא בעירובין אדעתי' דשיפתא דגלימא עייפיתו. וזה לא נזכר בתוס' לא בנדה ולא ביבמות: וצ"ע אם להתוס' גם כשבבגד ליכא שזור סגי מה שהציצית שזורים ולמ"כ ממ"ש ר"ת דבעי' כ"א נוז בפ"ע עכ"פ ועיין בס' הישר ביבמות במ"ש גם למדתי דחוטין כו' ונוז בלא שזורין כו' וצ"ע מאי קאמר ושם בס' (סי' תקמ"ד) משמע שפי' נוז חיבור צמר ופשתים יחדו (והוא ע"ד פי' הר"ש) וסיים כך נזרקה מפי רבינו באחרונה וצ"ע. עכ"פ אף לפמ"ש הרא"ש גם בנד"ד שייך זה רק שצ"ע ששמעתי היום שאצלנו גם בהשפה אינן שזורין רק מכניסי' הרבה חוטין בראד א'. ואולי עתה