דברי נחמיה אורח חיים ל

מתי יתבטל כשיגיע שעת האיסור ר"ל ערב פסח אחר חצות דאז שיעורו בס' ויתבטל כו' לכן ה"ה מערבן בטחינה עתה כדי שיתבטלו בזמן איסור וה"ז כמבטל איסור לכתחילה וחשש הב' אינו תלוי כלל בהא דאף אי היתר בהיתר לא בטיל מ"מ הרי כשיגיע ערב הפסח אחר חצות יתבטלו בס' (דכאן לא ס"ל כד"מ מדבריו פ' כל שעה דגם אז במשהו כמ"ש הב"י בשמו בא"ח סי' תמ"ז) אלא דאעפ"י שבטלו (בין קודם הפסח ובין ע"פ אחר חצות) חוזר וניעור בתוך הפסח שאז אוסר במשהו דאיסור כמאן דאיתי' כו' כדאיתא בבכורות (ס"ג) וע"ז הביא ראי' מהך דכלאים לב' הסברות דהיתר בהיתר בטל ואזיל החשש הא' ודלא' חוזר וניעור אחר שנתבטל כו' ולפי"ז ד' הפר"ח סי' תמ"ז סק"ד לכאורה צ"ע אלא שי"ל שמש"ש לדחות הראי' לענין ההיתר בהיתר דלא בטל והתם בכלאים שאני שאיסור נוהג לעולם כו' (וזהו מעין מ"ש מהרי"ל בתשוב' סי' קפ"ו בתחילה על דברי ראבי"ה דמצי למימר דהוי מין איסורא). ר"ל שבזה נדחה (הראי' לסתור) החשש הא' הנ"ל ומש"ש משא"כ הכא כו'. אין כאן חוזר וניעור שמעולם לא נתבטל ר"ל דאף את"ל דכל שנתבטל שוב אינו חוזר וניעור אבל כאן שמעולם לא נתבטל אין כאן חוזר וניעור ר"ל דלא שייך זה אלא אחר שנתבטל אז יש לצדד אי חוזר וניעור א"ל אבל כאן אף דחוזר וניעור לא אמרינן מ"מ כיון שעדיין לא נתבטל אלא דאח"כ כשיגיע זמן האיסור יתבטל ה"ז מבטל איסור לכתחילה ועם שזה דוחק גדול בדבריו ע"כ צ"ל כן דאם ר"ל לענין חשש הב' דחוזר וניעור כו' ה"ז לא תלוי כלל בהיתר בהיתר דאף את"ל דלא בטל מ"מ אח"כ ע"פ אחר חצות יתבטל בס' כו' וכמו שתמה עליו באמת בס' מק"ח עפי"ז (וכן בס' בר"י ע"ש). ודברי המק"ח תמוהים לכאורה במש"ש דהר"ן לטעמי' דס"ל שגם ע"פ אחר חצות במשהו. חדא שמבואר בת' זו דלס"ל כן (וכמ"ש בר"י). ועוד שנראה בכל דבריו שהבין בד' הר"ן שגם חשש הב' תלוי בהא דהיתר בהיתר אי בטל או לאו והמעיין שם יראה שזה אינו כלל (ובתשובת מהרי"ל שהקשה מעין קושיא הנ"ל על הראב"ה אפשר דאיהו בפירוש כ"כ וא"ל א"ו אולי גם הראב"ה ר"ל מצד מבטל איסור לכתחילה וצ"ע בדברי ראבי"ה) ובהא דלא סמך הר"ן להקל למעשה יש להסתפק אי זהו מצד חשש הא' שע"ז יש ראי' מגמרא דע"ג כו' וכ"מ מד' הב"י בהעתקתו דבריו בסי' תס"ז ובד"מ סי' תנ"ג אות ב' שהעתיק משמו שאסור לטוחנו דהוי כמבטל איסור כו' או דזהו מצד חשש הב' שכ"מ בפר"ח שם. ובסימן תנ"ג כתב כמסתפק בזה או אפשר נמי דאף דפשיטא לי' מכח ראייתו בין בענין היתר בהיתר דבטל ובין דאינו חוזר וניעור מ"מ לענין חשש הא' י"ל דאעפ"י דהיתר בהיתר בטל מ"מ כיון שכ"ז שלא טחנן וודאי לא בטל עדיין שהרי הן ניכרין ואפשר לבררן (כמש"ש) כשטוחנן כדי לבטלן עתה בשביל שיאכלם בפסח ה"ז כמבטל איסור כו' ומשא"כ בהך דכלאים שמאחר שכבר טרפן וא"א להפרידן כבר בטל כו' (וע' פר"ח סי' תנ"ג מ"ש בשם הרשב"א סי' תפ"ה שכל איסור ניכר כו' ע"ש שנראה שר"ל כנ"ל

וכ"ז דרך אגב ואכ"מ כלל אבל זאת עכ"פ נקוט מדברי הר"ן שיש סתירה מגמרא דע"ג להך דכלאים שהרי מגמרא זו הביא ראי' דהיתר בהיתר לא בטל והן אמת דנראה דשם יש פי' אחרים. וע"ש בפרש"י דגם בחמרא דהיתרא בגו מיא דאיסורא פי' וכגון דנפל כולא כחדא כו' משמע דאל"כ אמרינן בחמרא דהיתרא קמא קמא בטל כו' וע"ש במהרש"א אלא דהר"ן, כ"כ לפ"מ שהביא בע"ז שם בשם רמב"ן ע"ש וא"כ קשי' לרמב"ן ממתניתין דכלאים. (ומיהו באמת צ"ע איך ולמה לא יהי' ביטול להיתר בתוך איסור וראיתי בחי' רמב"ן לשם דכתב וז"ל שאין אדם עשוי לבטלו אנא אדרבה מוסיף עליו והולך (ע"ש בספרו דמ"ח) נראה דלא שייך זה אלא לענין דלא אמרינן קמא קמא בטל לפי שעשוי להוסיף (ועומד לכך שהרי מערה והולך כו') אבל לנדון דהר"ן הנ"ל נראה דלא שייך זה כלל וצ"ע ונראה שמה"ט אף הר"ן ל"ק אלא שעפ"י גמרא הנ"ל יש לדון ולומר כו' משמע כאינו ברור לפי שבאמת ל"ד כלל כנ"ל)

ומהיות שכעת אין זה מהצורך אקצר וארשום ר"פ הערות עוד מהמקומות שצ"ע ע"ד מתניתין דכלאים בענין חוזר וניעור הרי הגאונים והרמב"ם וריצ"ג ורשב"א ס"ל דחוזר וניעור כמ"ש המ"מ ורי"ו הובא ב"י סי' תמ"ז (ובאמת צ"ע מה שלא חששו לזה רמ"א ושו"ע רז"ל שם מ"ד. ואולי מפני שקשה הדבר ליזהר שלא יתערב חטה א' כו' ושה"ד שאני ומ"מ הפר"ח כתב שקבלת הגאונים תכריע כו') והרי לדידהו קשיא ממתניתן הנ"ל. גם בענין היתר בהיתר נראה שיש עוד דעת דלא בטל מצד דשניהם שוין (וכמו עולין כו'). עיין ר"ן נדרים פ"ו (ב') דאף כל שיש היתר עתה מצד א' ס"ל דעדיף מדבר שיש לו מתירין ואפילו באינו מינו לא בטל. וכ"ש היתר בהיתר גמור ומה"ט כתב שם סוף פ"ז (נ"ט) דאיסור באיסור לא בטל משום דשוין כו'. (וה"ט דעונין לרבנן דר"י כו') ועיין תשובת נ"ב מה"ת חא"ח סי' ע"ב וחי"ד סי' קפ"ו נוטה לדינא דהיתר בהיתר נא בעל (ותירוצו למתניתין דכלאים יתבאר אי"ה). עוד יש טעם לומר דהיתר בהיתר לא בטל משום דא"צ ביטול אז לא שייך לומר דבטל עיין תשו' מהר"מ בשם ראבי"ה שבתשובת רשב"א ססי' תתל"א (ונראה דזהו דברי ראבי"ה שבתשובת מהרי"ל הנ"ל). שוב ראיתי דאיתא גם במרדכי דפסחים סימן תק"נ (ונראה ט"ס שם ושייך לסי' תקנ"ד תקנ"ה ע"ש) ומביא ראי' לזה מנדרים (ע"ו) דאין מבעלין כלי לכשיטמא כו' (וצ"ע לכאורה דשם מסקינן דגם לרבנן דרשינן ק"ו וש"ה דאמר קרא כו' ע"ש בר"ן) ועוד קשה אהא דכלאים אף את"ל דהיתר בהיתר בטל וגם אינו חוזר וניעור מ"מ כיון דמצד ביטול אתינן עלה עדיין לא הי' ראוי להתיר לכתחילה לערבו עם פשתן. ושייך בזה הב' טעמים שבגוף דברי הרי"ף דפג"ה שבר"ן דנדרים (נ"ב הנ"ל). א' מצד דה"ז כלכתחילה כיון שאפשר לו בלא פשתן כמ"ש הרי"ף שם כיון דשרי בלא כותחא או ברית כו'. כמאן דשרי לאטוויי כו'. לכתחילה כו' וה"נ דכוות'. וכן הטעם הב' שכתב שם דמהאי טעמא גופא הוי כדבר שיל"מ כו' (וע"ש בחי' אנ"ש) והגם שכל הגדולים הקשו עליו ואף הרמב"ן במלחמות פ' כ"צ ובהל' נדרים שנו פ"ו לא עמד למליץ בעדו עיקרו הוא רק על טעם הב' ומצד דדבר שיש לו מתירין קיי"ל דרק במינו לא בטל ואהא הוא שהוצרך הר"ן להאריך בנדרים (נ"ב הנ"ל) (ובחולין פרק גיד הנשה שם נראה שחזר בו) אבל בגוף הסברא דבכה"ג חשבינן כדבר שיש לו מתירין נראה מדברי רמב"ן וכן מהרשב"א בתוה"א (דק"ה ע"ב) דל"פ. והר"ן פ' ג"ה שהשיב ע"ז מדגים שעלו בקערה והיא תשו' בהמ"א כבר השיב ע"ז רמב"ן שם (והיינו דנותן טעם בר נותן טעם אפי' משהו לא הוי וכ"כ בחי' אנ"ש פנ"ה) והקושי' שהקשה רמב"ן ע"ז מצנון שמסיק רבא משום דאפשר למטעמי' כו' ע' ש"ך סי' צ"ו סק"ה דרוב הפוסקים לא ס"ל כן וגם הרי"ף י"ל שסמך אדמסיק שם הלכתא כו') ואף להרשב"א ורא"ש וטור החולקים הרי י"ל שתיקן הרשב"א במ"ש דכיון שאין טעם כו' בידוע שלא בלע כלום (הובא ב"י רסי' צ"ו) וכמ"ש בתשובת נ"ב הנ"ל להוכיח מזה דס"ל דהיתר בהיתר לא בטל וה"ה די"ל כן לענין הנ"ל. אלא שבוודאי יש חולקים ע"ז כמ"ש המרדכי פג"ה סי' תרס"ה בשם ראבי"ה (ולכאורה צ"ע דהא איהו ס"ל בלא"ה דהיתר בהיתר לא בטל כנ"ל בשם תשובת מהרי"ל וצ"ל שרק אטעמא דדבר שיש לו מתירין שברי"ף פליג או דאיהו