דברי נחמיה אורח חיים כט

**(התוס' כנ"ל. ולכן נשמע ממילא מדרשא זו הך דרבא והך דעשה דוחה ל"ת כמ"ש התוס' שם ומשא"כ לאותו מ"ד דדריש בנזיר מראשו ס"ל הדרשא דסמוכי' דציצי' כדיוקא דרבא היינו דרך דרשא מבחוץ להשמיענו צו"פ שנזכר בקרא פוטרים בציצית הסמוך אבל לא שמשמעו דוקא יהיה קאי סופו ארישא ממש כו') עכ"ה:)** רובא יש לומר שכ"כ רק לענין דעת הרי"ף ורמב"ם דעלה קאי אבל לא לענין דעת מהר"ם (וכמ"ק ברדב"ז ומ"א סק"ד) גם דהפ"מ הביא מ"ש התוי"ט דלדבריו אם אינו מינו ממש לא בטל (ברובו) ובנד"ד צ"ג עם צמר נראה דהוי מין בשאינו מינו. ולא דמי לצמר גמלים דרק בשם לווי אבל צמר גפן מין אחר לגמרי לפמ"ש ח"ד סי' צ"ח ססק"ג. דאו"ה ס"ל דאזלינן בתר לשון בנ"א ואף להאומרים שם דאזלינן בתר לה"ק מ"מ צ"ג נראה דהוי מין אחר לגמרי (בפרט לפ"מ ששמעתי שהבאוול שלנו אינו צ"ג כלל אלא ממין עשב). שהרי צ"ג מין עץ או מין זרע הוא ע' רש"י ותוס' שבת כ"ז סע"ב והגם שהקשה ע"ז דלא שייך בזה הסברא דכשיבשל יתן טעם הרי מסיק עפמ"ש ביו"ד ק"ט די"א דמבשא"מ (ביבש) מן התורה לא בטל דאחרי רבים דוקא במינו (כסנהדרין) דלפ"ז דברי המ"א במחלוקת הן אמת דביו"ד שם בק"ט בש"ך סק"י הניח בצ"ע סברא הנ"ל דא"כ אף ס' לא מהני אך הרי ראיית מהרא"י מהתוס' שבש"ך שם חזקה היא אלא שהש"ך דוחה דהתוס' מיירי כקמח בקמח וס"ל דהוי כלח בלח (וכמש"ש בסק"ג כיון דנבלל. וא"כ גם בנד"ד בטרפן זב"ז וטוון יחד נראה דג"כ נבלל יפה (לכה"פ) כקמח בקמח ולכ"ע הוי דאורייתא במין בשאינו מינו והגם דלכאורה הרי כאן לא שייך טעם כעיקר כו' הרי גם קמח בקמח (בלי אפי' ובישול) לא שייך טעם כעיקר דאין הטעמים נבללים ונבלעים זב"ז וכבר הקשה זה בח"ד שם ותירץ דבאמת גם ביבש כשאוכל (כל) התערובות ביחד מין בשאינו מינו הוי דאוריי' כו' ולכן בקמח שיש בילה הוי כאוכל ביחד ולכאורה ה"ה בנד"ד (בפרט בבגד שנושא כולו ביחד כו' ע' לקמן אי"ה). ואף את"ל דלפ"מ שהסביר שם דהיינו טעמ' משום דכשלועס מרגיש טעם האיסור בפיו כו' (ומש"ה בעינן ס') נראה דזה לא שייך כאן אבל הרי לפמ"ש הח"ד גופ' סי' צ"ח סק"ג לתרץ דברי רמ"א דבתר שמא אזלינן ועיקר ראייתו מהך דקמח בקמח בשאינו מינו הוי דאורייתא אף בדליכא טעם. והיינו דגמרינן זה מזרוע בשלה דלא אזלינן בזה, בתר רובא אלא בעינן ס' לבטל הגוף דאינו מינו שכתב דהיינו טעמא דרמב"ן דבנתערב ממשות ל"מ קפילא בלא ס' כו' (ומסיק די"ל שזהו אליבא דכ"ע כו') וע"ש שהאריך (והגם שלע"ע לא עמדתי כ"כ ע"כ דבריו אבל זכרוני שמכבר עלה ע"ד לפרש בכעין זה דברי רש"י שבסוגיא דזרוע בשלה בהא דס"ל דתרתי בעינן קפילא וס' דהיינו דס"ל דמזרוע בשלה ילפינן דלבטל הממשות בעינן ס' וזהו מדאורייתא דלמוד גמור הוא (ודלא כמ"ש הפוסקים בשמו ואפילו מין במינו) וטעמא לא בטל הוא מילתא אחריתא ובעינן קפילא וזהו מדרבנן (ע"ש ברש"י (דצ"ח) ובכל הסוגיא ובפרט סע"א ד"ה ושניהם ושם ע"ב ד"ה דמדאורייתא כלו' כו')

ועפיז א"ש ג"כ הא דקיי"ל בשו"ע סי' ק' סס"ב בנימוח גוף הגיד בעינן ס' אעפ"י שאין בגידין בנותן טעם אלא שמ"מ לבטל הממשות בעינן ס' (ולפי הנ"ל ה"ז מדאורייתא) ומה שהח"ד שם פי' הטעם בענין אחר ע"כ זהו רק כדי לתרץ גם אליבא דהב"י בסי' צ"ח דבטעמי' קפילא לחוד סגי בלי ס' אבל לפ"ד רמ"א ודברי הח"ד דסימן צ"ח הנ"ל נראה ודאי דא"ש בפשיטות כנ"ל וכמו"כ א"ש עפי"ז מ"ש הפוסקים וירושלמי שבש"ך רסי' ק"ג סק"ב דכשאינו לא לשבח ולא לפגם אסור והיינו בנמחה הממשות. כמ"ש ח"ד שם בחידושים סק"ד (והש"ך הביא ראיה מהך דגיד שנימוח כו' וכנ"ל ויתורץ קושית המ"כ ח"א פי' ע"ז ע"ש) ולפי"ז נראה וודאי דה"ה בנד"ד כיון שצ"ג לאו מינא דצמר הוא (בשמא עכ"פ) לא בטיל ברובא (אלא מדאורייתא בס' כו' וצ"ע) (לפי הנ"ל שכיון שטרפן כו' ה"ז כקמח כו' לכה"פ) (אלא דלפי הנ"ל אליבא דרש"י דאפי' מין במינו ילפינן מזרוע דבעינן ס' מדאורייתא לכאורה קשה אמתני' דצמר גמלים אף אי הוי מין במינו למה בטל ברוב וע' לקמן אי"ה)

(ב) היסוד של המ"א ללמוד ממתניתין דרפ"ט דכלאי' לכאן לכאורה צ"ע דקשה ללמוד משם למקום אחר כי דין המשנה לכאורה מוקשה מכמה מקומות וע"כ טעמא בעי ואולי אותו הטעם לא שייך במ"א חדא דמצינו גבי צמר הבכור בבכורות (כ"ה ב') אהא דתניא בעלי מומין אוסרין בכ"ש אוקמ' ר"נ אמר רבה בר אבהו בגיזת בכור בעל מום שנתערב בגיזת חולין וכ"פ הרמב"ם ושו"ע ססי' ש"ח וכתב הטעם שהוא דבר חשוב ומקדש בכ"ש וא"כ מה בין זה להך דצמר גמלים וצמר רחלים דכלאים ואף לפ"ד הר"ש פ"ג דערלה דגם בגיזת בכור בעינן מלא הסיט. הרי אז עכ"פ לא בטיל ברובא ואף להרא"ש וטור שהם הי"א שברמ"א שם גבי אורג את"ל דפליגי גם אעיקר דין זה וס"ל דברובא בטל מכח סוגיא דסוף תמורה (כד"מ ממה שהשמיטו הדין דגיזה הנ"ל) ונראה דהיינו משום דס"ל שאוקימתא דר"נ דבכורות הנ"ל נדחה מדאמרינן עלה דאמרוהו קמיה דר' ירמיה ואמר בבלאי טפשאי כו' לא שמיע להו כו' (עיין כ"מ שם ספ"ג ד"ה בכורות) מ"מ לא הקשו בגמרא אר"נ אמר רבה גופא ממתניתין דכלאים. וכ"ש שקשה על הרמב"ם ושו"ע דפסקו להך דבכורות (ודחו מהלכה ההיא דסוף תמורה עכ"מ) ופסקו ג"כ להך דכלאים (סי' רצ"ט) וצריך טעם וסברא לחלק ביניהם והמ"ל פ"א מה' מו"מ הי"ד אסבר' לה טעמא דאיסורים כאלו לא בטלו עפ"י הא דאיתא בבכורות (כ"ג) לחלק בין טומאת מגע לטומאת משא דלענין משא לא שייך ביטול ברוב דטומאה כמאן דאיתא ובמשא נישא הכל בב"א. וה"ה בענין איסור שנתערב בבגד שנושא ונהנה בב"א כו' ולפה"נ גם בהך דכלאים שייך זה הן אמת דלפמש"ש סברא לומר שזה אינו כ"א ביבש שכ"א עומד בפ"ע אבל בלח אין חילוק דאף במשא אינו מטמא א"כ י"ל עפי"ז לחלק בין תערובות הגיזה שזה כיבש לבין הך דכלאים שטרפן כו' דה"ז כלח (כדלעיל) אבל הר"י הקשה ע"ז קושיא חזקה מהא דבגמרא שם מדמה ההוא דחררת דם לההיא דנבילה בשחיטה כו' (גם ע"ש בתוס' ד"ה נבילה במש"ל כשנימוח הכל כו') וא"כ ע"כ דגם בלח שייך ענין הנ"ל דבמשא מטמא והדרא קושיא לדוכת' שגם בהך דכלאים בטרפן כו' למה בטל ומ"ש מגיזת בכור כו' ולומר דתערובות דצמר גמלים כו' דהוי היתר בהיתר קיל טפי רחוק דאדרבה כו' כמשי"ת בסמוך אי"ה)

(ג) בתהר"ן ססי' נ"ט לענין לטחון חיטים מבוקעים עם כו' לבטלו (בזמן ההיתר) קודם הפסח תחילה כתב שיש ב' חששות א' שי"ל שהיתר בהיתר לא בטיל מהא דע"ג (ע"ג) דמוכח דהיתרא לגו איסורא לא בטל לפי שאין ההיתר עשוי להתבטל וא"כ ה"נ קודם הפסח י"ל דלא בטל מתי יתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסור לכתחילה והב' דילמא כי אמרינן דלפני זמנו בס' הנ"מ לאוכלו קודם הפסח מו' שעות ולמעלה אבל לאוכלו בתוך הפסח י"ל שחוזר וניעור כו' והדר פשיט ב' הספיקות מההיא דצמר גמלים כו' דשמעינן דהיתר בהיתר מתבטל וגם ש"מ דכיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניעור ומסיק שכנ"ל להלכה שכיון שיש ס' מותר לטחון הכל קודם י"ד: אבל למעשה כו' אלא בררו כו' עכ"ל (בשל"ק)

ואגב אדבר מעט בדברי הר"ן אלו דנראה דהב' חששות אינם תלויים זב"ז ורק חשש ס' הא' תלוי אם היתר בהיתר מתבטל דאז כיון שעתה שעת היתר הוא מבטלו אין כאן מבטל איסור לכתחילה ואם מתה לא בטל אלא