דברי נחמיה אורח חיים כח

בעה"ט שברא"ש וג"כ לא יתכן דא"כ קשי' רישא שם שכתב דמעיקר הדין בטלית של פשתן מהני ציצית פשתן וז"א לבעה"ט וצ"ל דרישא וסיפא לאו מרועה א' נתנו והוא דוחק גדול אבל מה אעשה שאיני יכול לתקן ולעמוד על הכוונה א"ל ע"ד הנ"ל א"ו שיש הרבה ט"ס יותר מדאי אמנם איך שיהיה הכוונה שם זאת עכ"פ נלפענ"ד דמאחר דלאו מהר"ם חתום עלה שם. אינו כדאי לדחות עפי"ז מ"ש הגמי"י תלמידו של מהר"ם משמו. (בזה"ל מו"ר שי' אמר לי כו' וראיתי שגם תלמידו תשב"ץ ק' כ"כ בשמו סי' רס"ז. וכן שגור בפי כל הגדולים (מהרי"ל אגור תה"ד רדב"ז ב"י ואחרונים) ונוסף על הכל ראיתי בביאורי הסמ"ג למהרא"ש (עשין כ"ו) הביא בשם המרדכי תשובת מהר"ם ולשונו באריכות ומבואר שם כמ"ש כל הפוסקים הנ"ל בשמו ונראה דעל תשובה זו כיון בתה"ד סי' מ"ד במ"ש וכן מצאתי בנ"י (אולי צ"ל במרדכי) בהדי' פ"ק דיבמות דה"פ מהר"ם והאריך שם עכ"ל

והנה גם מ"ש תה"ד דלא נהגו כהר"ם אלא כהרמב"ם כו' והב"י הוסיף דכן משמע מפשט דברי הפוסקים אינו מובן דהרמב"ם פסק כר"נ ולדידי' ודאי מפורש בגמ' אימא או צמר או פשתן כו' אבל מהר"ם אליבא דרבא קאמר ולדידיה באמת לפה"נ פשטא דגמ' משמע דהא דתניא וכולן צמר ופשתים פוטרים בהן היינו יחדו שהרי הקשה מזה רבא לר"נ ולשון התירוץ אימא כו' משמע דרך דוחק ודיחוי כו' וכמ"ש התוס' ד"ה ור"נ דמש"ה הוצרך אח"כ למצוא תנא דקאי כר"נ כו' וגם מש"ש התוס' (ד"ה ופליגא) דמש"ה לא אמרינן דר"י מדרבנן קאמר דאמורא צריך לפרש דבריו כו' נראה דאין ר"ל דהל"ל בפירוש מדרבנן (דזה לפה"נ נמצא בכ"ד דאמור יאמר סתם חייב ור"ל מדרבנן וכ"ש כאן שא' פוטרין כו') אלא נראה דהיינו מ"ש צו"פ פוטרין כו' משמע יחדו דאל"כ הוי ליה לאמורא עכ"פ לפרש דאו או קאמר כו' גם בתוס' דפ"ק דיבמות משמע בהדיא לפע"ד דס"ל כמהר"ם דשם ד"ד ע"א פרכינן תינח לתנא דבי ר' ישמעאל לרבנן מנא להו (דעשה דוחה ל"ת) וכתבו התוס' דהנך רבנן היינו ברייתא דפרק התכלת הנ"ל דאיתיבי' רבא לר"נ מינה. ומסקינן בגמ' שם ע"ב דכולא משעטנז נפקא וכתבו התוס' וא"ת ודילמא כדרבא לחוד קאתי כו' ויש לומר דהכי משמע לא תלבש שעטנז צו"פ יחדו גדילים תעשה לך מהם הרי נרא' בהדיא דאף דעיקר הדרשא דסמיכות אתי לכדרבא דצו"פ פוטרים בכל המינים מ"מ ממילא נשמע מזה היתר כלאים היינו דהפי' דגדילים תעשה לך מהם דמזה יליף רבא דצו"פ פוטרין כו' ארישא דשעטנז צו"פ יחדו קאי דדוקא בכה"ג פוטר וע"כ ממילא ילפינן מזה דעשה דוחה ל"ת (ולפי"ז הרי מעיקר הדרשא מוכח הפי' כמהר"ם כו')

והן אמת דלכאורה הדבר תמוה דהתוס' שם סיימו כדמוכח בנזיר (נ"ח) כו' ובאמת בסוגיא דנזיר לכאורה מוכח להיפוך דתחלה אמר שם דילפינן הא דעשה דוחה ל"ת מדתניא לא תלבש שעטנז הא דגדילים תעשה לך מהם. ופרכינן ומאן דנפיק מראשו מאי טעמא לא נפיק ליה מגדילים אמר לך לכדרבא הוא דאתא דרבא רמי כו' הרי נראה בהדיא דלפי דרשא דרבא לא נשמע מזה דעשה דוחה ל"ת והיינו ע"כ דמאי דאמר צו"פ פוטרין כו' או או קאמר כו' וע"ש בתוס' אך ראיתי בשט"מ שם בשם תוס' הרא"ש שפירש הא דאמר לך לכדרבא הוא דאתי לאו כדרבא ממש קאמר אלא כדיוקא דרבא כו' ומובן דהתוס' ע"כ נמי הכי ס"ל דהיינו דרק אותו מ"ד דנפיק עשה דוחה ל"ת מראשו ס"ל הך דגדילים כדיוקא דרבא ואו או קאמר כנ"ל אבל רבא גופ' וכן הא דאמרינן שם תחילה דיליף מדתניא לא תלבש כו' כנ"ל ס"ל הדרשא דרבא ע"ד הנ"ל בתוס' דיבמות ותרתי ילפינן מדרשא זו כנ"ל שכן מוכחת הסוגי' דיבמות כנ"ל (ולשון נזיר משונה) וא"כ גם הרא"ש שבשט"מ ס"ל כהתוס' וכמהר"ם (אלא שלפה"נ יש שם קצת ט"ס) שוב עיינתי שם דהרא"ש משמע דאינו מפרש ע"ד התוס'

כללו ש"ד שלפה"נ דעת מהר"ם שכתבו הפוסקים בשמו חזקה היא אליבא דרבא ולפה"נ (כמעט) שאין בראשונים מי שיאמר בפירוש בענין אחר זולת הרמב"ם וסייעתו שפוסקים כר"נ דלדידהו ודאי א"א לומר צו"פ יחדו פוטרין בשאר מינים אלא או צמר כו' כדאיתא בגמ' בהדיא כנ"ל אבל להפוסקים כרבא יש לומר דכו"ע ס"ל כמהר"ם אלא שלפי"ז צ"ע על רמ"א שפסק הלכתא כהפוסקים כרבא למה לא הגיה כלום אמ"ש דאו צמר או פשתן פוטרין בשאר מינים (גם על הטור קצת קשה לפי"ז דאף שהוא לא כתב בהדיא דשאר מינים חייבים מדאורייתא מ"מ מסתמ' בדעת אביו הרא"ש קאי) ואולי נשא רמ"א פנים להמנהג שבתה"ד בזה וכן משמע מלשון מוח"ז רבינו ז"ל שכשהביא דעת מהר"ם לא כתב בפירוש שיש חולקים ע"ז אלא כתב אעפ"י שאין המנהג כן כו' **(אלא ששוב ראיתי (וכ"כ אצלי מכבר) דמה שנתב' לעיל דמפשטא דגמרא ותוס' משמע כמהר"ם אינו מוכרח דיש לומר דסתם לשון צו"פ פוטרין משמעו בין יחדו ובין כ"א בפ"ע ולכן הקשה רבא לר"נ דלדידי' א"א ביחדו כו' וכמו"כ מ"ש התוס' דמש"ה הוצרך במסקנא לאשכוחי תנא דקאי כר"נ כו' דלומר דאו או דוקא קאמר זהו דוחק. וכמו"כ מ"ש התוס' (ד"ה ופליגא) דאמורא צריך לפרש דבריו הוא מהאי טעמ' דמדלא פירש משמע דבין כך ובין כך שרי ואי מדרבנן הוי לי' לפרש דבדוקא או או כו' ונמצא דלרבא יש לומר דבין כך ובין כך שרי והיינו בזמן התכלת ובזה"ז יחדו א"א ובכל אחד בפ"ע כדקאי קאי ושרי אבל מה שנתב' לעיל מדברי התוס' דיבמות נרא' ודאי ראי' נכונה דכמהר"ם ס"ל ושכן פשט עיקר הדרשא דרבא כנ"ל (אלא שעכ"ז מש"ש וכן מוכח בנזיר כו'. עדיין צ"ע קצת דהוכחה משם לכאורה ליכא וצ"ל דזהו מצד לשון הברייתא דשם גדילים תעשה לך מהם. דאילולי זאת היה מקום לומר דהדרשא דרבא בסמוכים אינו ע"ד שיהיה נשמע הדרשא במשמעות הפסוקים ממש אלא מצד הסמיכות דרשינן מבחוץ כנ"ל לומר שצו"פ הנזכר סמוך פוטרים כו' אבל מלשון הברייתא הנ"ל (שהוסיפה. תיבת מהם) נשמע שמצד הדרשא דסמיכות מפרשים כן במשמעות הפסוק ממש דתעשה לך מהם ר"ל משעטנז ע' מהרש"א על ת"י דיבמות שם ריש ע"א) צו"פ יחדו דרישא דקרא: וכן רבא קאי כברייתא זו ודפרק התכלת שהן הן הרבנן שביבמות

כמש"ש

)** (ג) חשש מצוה הבאה בעבירה וברכה לבטלה בכל יום והוצאה לרה"ר בשבת וביטול מ"ע הרי כל זה ניתוסף על חשש שעטנז. ונרא' דמהאי טעמא אף אותן אנשים שאינן נזהרים מבגדי צמר אין מי שיעשה טלית ממיני צמר דריגא וכהנה שבחנות (דאם באנו להקל במאטקעס אלו למה יהיו נמנעים גם ממיני צמר שבחנות אלא שהוא מטעם הנ"ל) וה"ט נמי שהיו נמנעים מטליתים דאנסקער כנ"ל ובאמת לכאורה כיון שאין חיוב כלל לקנות טלית אלא שמ"מ הכל זהירים לקיים מצוה גדולה זו ששקולה כנגד כל המצות א"כ איך יכניס א"ע לכתחילה לספיקות הנ"ל ואפשר שיותר טוב להתפלל בלא טלית (ובפרט כשיש טלית קטן) מלהכניס בספיקות הנ"ל

(יג) ועתה אבוא לחשש(ב) דתערו' צמר גפן ולכאורה הוא טרחה שלא לצורך דממ"נ אם יש לחוש לתערובות הרי קם ליה בדרב' מיניה חשש פשתן כו' ואם לאו כו' אלא לפי מה שאומרים העולם(ותולין מדעת עצמן) שהמציאו' הוא בנד"ד שנעשים מתערובות צמר עם צ"ג כנ"ל אלא שהצמר הרוב כו' אמרתי לדבר בזה והנה מלבד שא"כ (וכמו שמורה תמונתן) מאן לימא לן שאין הרוב צ"ג. ופשוט שיש כאן ב' חששות גדולות לציצית א' דעת הרי"ף ורמב"ם ושו"ע דשאר בגדים פטורים מדאורייתא כו' והב' דעת מהר"ם דבזה"ז דליכא תכלת אף ציצית מצמר אינם פוטרי' כ"א במינם (מדאורייתא) אנא אף אם נחליט שרק המיעוט הוא מצ"ג הנה מ"ש המ"א שנ"ל דאזלינן בתר רובא אינו ברור כ"כ וצ"ע למעשה מכמה טעמי' לכאורה (ומאפס הפנאי כעת ארשום רק הערות)

(א) דמש"ש המ"א בסק"א דאזלינן בתר