דברי נחמיה אורח חיים כה

א' ממש לפ"ז. אלא שלפ"ז יש דוחק בלשון דפשטות הלשון שכתב במקום שדרכן כו'. ואם כו' משמע דהך ואם אמקום שדרכן קאי ר"ל דגם שם אם היה יין יקר מותר ובשלמא אם פירוש שדרכן ר"ל דרך תיקונו יש מקום לומר דמ"מ אם היין יקר מותר (וכנ"ל להרשב"א) והיינו ע"כ לומר דאז אין דרך בנ"א לערב (עיין פר"ת) אבל אי פירוש במקום שדרכן ר"ל שדרך בנ"א לערב שוב לא שייך לומר דגם שם מותר כשיין ביוקר ודסוף סוף כיון שגם אז דרכן לערב למה מותר אלא ע"כ צ"ל לפ"ז דמ"ש ואם כו' ר"ל דאז אין דרכן כנ"ל והוא דוחק בלשון ויותר הל"ל במקום שהיין בזול אסור ואם כו' ותו דבשו"ע שהעתיק ג"כ לשון הרמב"ם ברישא וסיים ע"ז ובמקום שאין דרכן כו' מותר. וודאי מוכח דע"כ מ"ש ברישא ואם היה היין יקר כו'. אמקום שדרכן קאי וקשה כנ"ל ומ"מ לפענ"ד אין בזה מן הקושיא כ"כ דמבואר מד' רשב"א ור"ן עכ"פ שיש מקומות וזמנים מתחלפים בענין המורייס. דבזמן ומקום זה דרכן של בנ"א לערב לפעמים כשיין בזול ולא כשהוא ביוקר וכמו בזמן הגמ' (בפ"א וב' לתוס' וטור כו') והדין בזה דאסור כשיין בזול ומותר כשהוא ביוקר ובזמן ומ"א אין דרכן לערב כלל. אפילו כשיין בזול ואז מותר לעולם. וז"ש ג"כ הרמב"ם ושו"ע במקום שדרכן ר"ל ע"ד הנ"ל בזמן הגמרא אסור (כשהיין בזול) ואם היה יקר מותר גם באותו מקום שהרי גם שם אין דרכן רק כשיין בזול כו') וע"ז סיים השו"ע תוס' ביאור (מד' רשב"א ור"ן) ובמקום שאין דרכן ר"ל לעולם אפילו כשיין בזול מותר שם לעולם

ונמצא כה"ד ותמצית הדין לפ"ז שהכל תלוי אם דרכן של בנ"א לערב לפעמים א"ל שגם פרטי הדינים שבגמרא הכל תלוי ביסוד זה דבאומן פעם אחד וב' לשיטת התוספות וטור היה דרכן (בזמנם) לערב היין כשהוא בזול ולא כשהוא ביוקר לכן היה הדין לאסור כשהוא בזול ולהתיר כשהוא ביוקר ובשלישי וכן דבעה"ב היה דרכן של בני אדם לערב לתיקון אפי' כשיין ביוקר לכן היה אסור ובזמן הזה שאין דרכן של ב"א כלל לערב לא אומן ולא בעה"ב ואפילו בשלישי ואפילו כשיין בזול ע"כ מותר לגמרי (ואף להרשב"א נראה דע"כ כלל זה אמת אלא שלדידי' צ"ל שבזמן הגמרא אומן פעם א' וב' לא היה דרכם כלל לערב אפילו כשיין בזול מאיזה טעם שיהיה ובשלישי וכן דבעה"ב היה דרכן של בנ"א לערב כשהוא בזול ולא ביוקר ולפ"ז צ"ל דמתניתין וגם מאי דאיתמר בגמרא גבי כבשים בידוע כו' ומ"ש ממורייס כו'. הכל מיירי בשלישי ודבעה"ב ושיין בזול דוקא והוא דוחק גם הטעם אינו מובן למה כשיין בשוה למורייס עכ"פ לא יהא דרכן לערב כיון שאז וודאי היה חשיבא להם תיקון אם לעבורי זוהמא או למתוקי כו') ובזמה"ז שכולם אין דרכן כלל כו' מותר לגמרי כנ"ל

ונמצא שאין מחלוקת כלל בעיקר יסוד הדין רק במציאות שהיה בזמן הגמרא ובפירוש הסוגיא ולכן לא הביא הב"י כלל מחלוקת זו וסתם והניח הדבר כמבואר בטור לדבר פשוט כיון שאין נ"מ מזה עתה (וגם שיטתו נכונה יותר כנ"ל) ובשו"ע כתב רק יסוד הדין שזה אמת נכון לכולי עלמא כנ"ל ובאמת לא היה צריך לכתוב בשו"ע כ"א החילוק בין דרכן לאין דרכן שזהו עיקר היסוד ולא היה צריך למ"ש ואם היה היין יקר כו' דזה היה מובן ונכלל באין דרכן אלא שלפי שמזה הוא שנלמד מגמרא שתלוי בדרכן דוקא ודלא נימא שגזירה חלוטה היא במורייס כמו בגבינה כו'. כמ"ש הרשב"א ור"ן ע"כ לא ראה להשמיט זה אבל שאר פרטי הדינים שבגמרא החילוק בין אומן לבעה"ב כו' השמיט כיון שאין עתה המציאות כן ואם ימצא מקום שהמציאות כבזמן הגמרא נוכל ללמוד ממילא מכלל יסוד הדין שהזכיר (בין להרשב"א ובין להתוס' וטור כיון שאין חילוק ביניהם כ"א במציאות כו' לפי הנ"ל) ואף ברמב"ם נראה לומר כן דמה שהשמיט פרטי הדינים הוא מחמת שגם בזמנו אולי היה המציאות כמו בזמן הרשב"א ור"ן וכדמשמע באמת ממ"ש בפירוש המשניות על מתניתין המורייס כו'. (כ"ט:) וז"ל והיה מנהגם לתת יין בקצת מיני המורייס כו' דממ"ש והיה מנהגם כו' משמע בהדיא דמשא"כ בזמנו כו' ועיין פ"מ על הירושלמי (ד"ט סע"א). שכתב ג"כ דמש"ה לא הביא הרמב"ם דין האומן שבגמרא מפני שעכשיו אין דרכן כו' (ומעין זה כתב הב"י אהא דלא הביאו הפוסקים דין חילוק אומן שבגמרא שם (ל"ד) משום דמין חילוק זה אינו מצוי עתה) וז"ש הרמב"ם בחיבורו המורייס במקום שדרכן כו' ואם היה היין יקר כו' ר"ל דחילוק זה בין זול ליוקר הוא במקום שדרכן לערב יין (כשהוא בזול עכ"פ) ומרמז דמה שאין כן במקומו (בזמנו) שאין דרכן כלל לערב אפי' כשהוא בזול מותר לעולם (ובמציאות שבזמן הגמרא אפשר שיסבור כפירוש התוס' וטור כו' וכנ"ל)

ומעתה מאחר שלפי"ז הכל תלוי באם דרכן ואין דרכן י"ל דא"ש ההיא דמשקין וגם הך דנד"ד בבגדי צמר. די"ל דביין תפוחים שבגמרא וכן בשאר משקין שבפוסקי' (הוי) קים להו שדרכן לפעמים לערב בהם יין כשהוא בזול עכ"פ (שהטעמים קרובים ומתקבלים כו') וגבי בגדי צמר (בזמן הגמרא ופוסקים הוי) קים להו שאין דרכן כלל לערב בהם פשתן בשום פעם אפי' כשהוא בזול כו'

(י) אך עדיין אין הדבר מוטעם כ"כ לכאורה דאף בדידעינן שכולם אין דרכן לעולם מ"מ לכאורה ראוי שלא יועיל זה לענין כשהאיסור בזול שהרי אז יש לחוש לענין זיוף וגניבה על מי שהוא נחשד בזה ולא שייך לומר שאין דרכן כו' דאף דחזינן וידעינן שכל המוכרים אין מערבין מ"מ שמא זה זייף וגונב. וכמו בענין מפקיד ושולח. דלפה"נ אעפ"י שיתרמי דידעינן שהפקידו ושלחו ע"י כמה עובדי כוכבי' ולא החליפו לא יועיל להתיר ע"י כולם שנאמר שאין דרכן בכך כו' דמ"מ אמרינן זה יחליף (ואפילו אותו שכבר ידעינן שכ"פ לא החליף צ"ע אם מועיל לו כו') ולכאורה ה"ה למוכרם דבשלמא כשחשש העירוב אינו מצד הריוח בזול כ"א לתיקון וכה"ג שפיר מועיל כשידעינן שאין דרכן כלל אבל כל שיש לחוש לריוח הזול בכעין גניבה וזיוף נראה דלא מהני מה שאין דרכן. (וכדאיתא פ"ק דבכורות ודאי חלפינהו כו' כנ"ל ולא שייך לומר ע"ז אין דרכן כו' וגם לענין הראיה ע"ז שהביאו הרשב"א ור"ן מגמרא התינח לשיטת הרשב"א דבפ"א וב' אפילו כשיין בזול שרי יש ראי' (אלא שאינו מוטעם וצ"ע מ"ש ממפקיד ושולח כו' הנ"ל) אבל לפי הנ"ל דהעיקר בפירוש הסוגיא כתוס' וטור ושגם הר"ן ס"ל כן אלא דמ"מ נלמד מהא דכשהיין ביוקר עכ"פ מותר וה"ה באין דרכן לעולם כו' וזה י"ל דל"ד כלל דבאין דרכן מ"מ יש לחוש לזיוף מצד הריוח בזול כו' ובביה"ב (סקכ"ד) ראיתי שהוסיף בדברי הר"ן כמו כבשים (ובר"ן ליתא זה) ור"ל דמכבשים ראי' גדולה דמפורש במתניתין (ל"ה ל"ט) שתליא בדרכן ואין דרכן ומסתימות לשונו משמע דכשאין דרכן מותר אפי' כשיין בזול כו' אבל לפענ"ד אין ראיה מזה כלל דבכבשים אין אוכלים כ"א הירק ולא הרוטב (שלא ניתן לתוכו כשדרכן בכך כ"א שיתקיים יותר) כדאיתא ריש ד' ל"ט ע"ש בפירש"י וא"כ לא שייך כלל לחוש שיערב יין מצד הזול שלא ירויח בזה כלום שמסתמא אין דמיו כ"א לפי הירק ולא עבור הרוטב כלום כיון שאינו נאכל: אבל בדבר שיש ריוח בעירוב הזול למה לא ניחוש כמו במפקיד ושולח כו' (ולכן לא הביא הר"ן ראי' מזה כלל)

יא) אמנם נלפענ"ד דצ"ל דמ"מ יש חילוק בין מוכר לנפקד ושליח דדוקא בנפקד ושליח דלא איכפת להו בטיב הסחורה כלל (רק שלא יהיה ניכר כ"כ) לכן חיישינן לזיופא שיערב כל שהוא בזול כדי להרויח: אבל במוכר שהסחורה היא שלו לא חיישינן כלל שיערב דרך רמאות וזיוף דבר שאין דרכן מצד הזול דכיון שאין דרכן