דברי נחמיה אורח חיים רא

כלל ההפרש בין צדיקי' לבע"ת בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה הוא כי בחי' עומק בכ"מ הוא שרש ומקור בחי' היולי של אותו דבר עכ"פ וזהו בחי' אנכי בחי' הארת עצמו' א"ס ב"ה הנק' סוכ"ע עכ"פ אבל בחי' אנכי סתם עם שהוא ג"כ בחי' העצמו' דאנכי אבל לא מצידו ית' כ"א אחר שנמשך ממנו ית' מקור לעולמות אז בחי' המקור נק' אנכי לגבי העולמות לכן לעורר המקור די בבחי' התעוררות המס"נ שמצד כח הנשמ' בהגלות נקודת' העצמית שנק' מקור הנשמ' לגבי כחותי'. ועולה לשרשה ומקורה בעצמו' אוא"ס הנק' אנכי סתם כו' אבל בחי' בע"ת ע"י ההיפוך והמנגד בצר לה יש כח להעלות הנשמה בבחי' זריק' למעלה משרשה ומקורה כ"א בבחי' אנכי אנכי הנ"ל (ובזה יובן ענין הרויח דיריד' צורך עלי' למעלה משרש הנשמ' כו' וזהו בחי' לצרור בצרור החיי' את ה' ממש. כידוע המשל מזורק אבן הצרור במרגמה. וכמ"ש במ"א בפי' ואני כברוש רענן כו'). וכשנתעורר ונמשך מבחי' הנ"ל מתמלאים כל הפגמי' כו' כנ"ל (ואולי לפי שכח התעוררו' הבע"ת אינו מכח עצמה של הנשמ' לכן נצרך להיות ע"י התעוררו' ר"ר מלמעלה דוקא וזהו שבאלול דוקא הוא ית' רועה ומפרנס לכנס"י בבחי' י"ג מדה"ר דשושני')

ויהי בימי אחשורש הוא אחשורש המולך מהודו ועד כוש. להבין הכפל דאחשורש. ולמה תלה בימי אחשורש ולא בימי מרדכי ואסתר ומהו מהודו ועד כוש דווקא. ובגמרא דמגילה (י"א) פליגי רב ושמואל ח"א הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם וח"א הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימי כשם שמלך על הודו וכוש כך מלך מסוה"ע ועד סופו להבין זה (ולמה הוזכר הני תרי דוקא) הנה כבר נודע שהמלך סתם שנז' במגילה קאי על ממ"ה הקב"ה וכדרשת רז"ל ע"פ נדדה שנת המלך מלכו ש"ע כו' (וגם נודע שאסתר הוא בחי' מל' דאצי' שיש לה כמה שמות אלא שמשתנית בשמה לפי הענין והזמן כו' ולפי שמגילה זו קאי על זמן הגלות (כדאי' בפע"ח) לכן נק' אסתר כמארז"ל אסתר מ"ה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר כו'). ולפ"ז ממילא מה שנק' הקב"ה (שהוא בחי' ז"א) בשם אחשורש הוא ג"כ לפי העת וזמן הגלות ומעין דרשת רז"ל במגילה שם אחשורש מלשון שחרות שהושחרו פניהם ישראל בימיו וזהו ויהי בימי אחשורש בזמן שנק' כן וידוע שזמן הגלות נק' חושך ולילה ולפ"ז א"צ לומר דקאי עליו ות' אלא שחרות העוה"ז וע' בסוף הקונטר' והכל א' כו') ועפ"ז יובן ענין הודו וכוש שפי' הודו הוא מלשון הודו על או"ש כסה שמים הודו שהוא מלשון הוד והדר וכוש מלשון שחרות והיינו כענין כחשיכה כאורה וזהו ענין הסיפור ויהי בימי אחשורש דהיינו באותו זמן הגלות שנק' אז אחשורש כו' וכמ"ש אלביש שמים קדרות כו' ועכ"ז הוא אחשורש המולך כו' ששורש חושך ושחרות זה הוא מאד נעלה למעלה מן ההשתלשלו'. ששם כחשיכה כאורה כו' ומעין זה גם בנש"י כתיב הלא כבני כושיי' אתם לי בנ"י. וארז"ל (במד"ר) כבני כושיי' אתם בעיניכם ומ"מ לי בנ"י כו' והיינו כמ"ש שחורה אני ונאוה כו' ויש להקדים ביאור פסוק זה שחורה אני (מרבינו ז"ל) הנה ארז"ל שהתורה ניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה וכללות הענין שלפי שהתורה היא בחי' הממוצע בינו ית' לעולמות כמ"ש תלת קשרין כו' וכן בחיצוני' העולמות היא כלי אומנתו של הקב"ה כמ"ש ואהיה אצלו אמון אומנא כו' בראשית ברא בשביל התו' באורייתא ברא כו' וכל ממוצע צ"ל כלול מב' הבחי' ע"כ יש בהתו' בחי' אש שחורה ולבנה שמצד קישורם בהקב"ה היינו בחי' אש לבנה שבה ומצד שישראל מתקשרין בה (וכמו"כ מצד באורייתא ברא כו') זהו בחי' אש שחורה שבה. וכמו שהוא בכללו' התו' בדרך כלל כן הוא ענין בפרט שזהו מארז"ל ביו"ד נברא העוה"ב כו' היינו גם מבחי' היו"ד (דשם הויה) שבתורה בבחי' אש שחורה ע"ג אש לבנה עי"ז נברא העוה"ב ולכאו' פלא הלא ענין העוה"ב הוא תענוג אלהי שנהנין מזיו השכינה בבחי' תענוג נפלא לאין קץ. שהרי אמרו מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי שכדאי כל יסורי גיהנם כו' ולכאורה פלא אם התענוג גדול מאד מ"מ היה ראוי להיות משקל בזה כמה יסורי' כדאי לסבול לפ"ע התענוג אלא שלפי שהוא תענוג אין קץ ממש (מהשגת זיו השכינה שהוא גילוי אור בבחי' א"ס) ע"כ לא שייך בזה משקל וערך כלל ולכן הוחלט שכדאי כל יסורי גיהנם כו' וא"כ איך נברא רק בבחי' אות קטנה דיו"ד כו' אך הנה מבשרי אחזה עד"מ בחי' אותיות מחשבה ודיבור שהן בחי' גילוי השכל כנודע שלכן נק' אותיות מלשון אתא בוקר כו' שמביאי' לידי גילוי ובאמת אנו רואים להיפך ג"כ שהרי הן בחי' לבושי' להסתיר על אור השכל שהשכל בעצמו ומהותו משולל מבחי' אותיות אלא שא"א להיות גילוי ממנו בבחי' תפיס' והשגה ממש אפי' לעצמו וכ"ש להביאו לגילוי לזולתו כ"א ע"י אותיות שהמה בחי' כלים ולבושים המסתירי' על עצם מהות השכל ועי"ז דווקא יש תפיסה והשגה בהשכל מה שא"א כלל בלתי האותיות ויש ב' בחי' אותיות היינו אותיות המחשבה שהן כלים ולבושים לאור מהות השכל ושיהיה עי"ז גילוי והשגה לעצמו בלבד ועדיין א"א להתגלות לזולתו כ"א שיתלבש עוד בבחי' העלם והסתר אותיות הדיבור שהמה לבוש נפרד יותר ועי"ז מתגלה (אותו השכל עצמו) גם לזולתו ונמצא שיש באותיות כב' הפכים שהרי עצם האותיות הן בחי' דוממי' ואינם מערך וסוג שכל רוחני אשר ע"כ הן בחי' לבושי' להעלים ולהסתיר על אור מהות שכל רוחני. ועכ"ז היא הנותנת להיות עי"ז גילוי אותו השכל (בשינוי המהות אור של תולדה ומ"מ הוא דמות אותו מהות רוחני שלהשכל) שלפי רוחני' מהותו כמו שהוא א"א לו להתגלות ולהתפס בבחי' השגה וגילוי (אפי' לעצמו) כ"א ע"י התלבשותם בבחי' האותיות אבל הגילוי דווקא ע"י ההעלם עצם המהות כו' (וזהו כמ"ש במ"א שבחי' ים ויבשה ישנם בכל בחי' אותיות בין במחשבה בין בדיבור אלא שמ"מ דר"כ המחשבה נק' ים ודיבור יבשה. ע' שער האמונה פ' י"ג)

והנה בחי' אותיות המחשבה הן בחי' בריאה חדשה יש מאין (כנודע שמדו"מ הן הן בחי' בי"ע למעלה) והיינו מלבד שגוף האותיות הן יש מאין כיון שעצם השכל משולל מבחי' אותיות (רק שמ"מ יש להן שרש ומקור כמשי"ת) אלא שגם השכל הנגלה ע"י התלבשות באותיות אלו נק' בריאה חדשה נגד עצם השכל הרוחני כיון שהוא בשינוי המהות באין ערוך כלל ומשא"כ השכל הבא בגילוי זולתו ע"י אותיות הדיבור אינו בבחי' התחדשו' גמור שהרי כבר היה אותו השכל ממש בלבוש אותיות המח' לעצמו שא"א לדבר אם לא שמחשב מקודם באותיות מחשבתו ואין כאן שינוי כ"א מהעלם לגילוי שתחילה במח' לא נגלה לזולתו ואח"כ נגלה להשומע אבל בגוף השכל אין שינוי המהות. ולכן הדיבור נגד המח' נק' בחי' יצירה שהוא רק בצורה וגילוי להעלם חומר המח' ולפ"ז משנ"ת שיש בבחי' האותיות כב' הפכים היינו להעלים ולהסתיר ושעי"ז דווקא יהיה הגילוי כו' (שזהו ים ויבשה הנ"ל) אין אותיות הדיבור ואותיות המח' שוין בזה לגמרי שהרי אותיות המח' מסתירים לגמרי ע"י רוחני' השכל עד שהשכל הנגלה בהלבשה באותיות המח' הוא כבריאה חדשה בשינוי המהות שההשכלה בלי אותיות הוא מהות אחר לגמרי אבל אותיות הדיבור אעפ"י (שנא') שהן ג"כ מכסים ומסתירים שהרי גוף האותיות דה' מוצאו' הפה הן דוממי' לגמרי ואינם מסוג שכל כלל (הרבה יותר) מאותיות המחשבה (אלא דמ"מ י"ל דבחי' צורה רוחני' דאותיות הכל א') מ"מ אינו כ"א כמו לבוש דלבוש הסתר אחר הסתר וכמו"כ בחי' הגילוי הנעשה ע"י הסתר זה ה"ז כגילוי אחר