דברי נחמיה אורח חיים קצג

דרושים מהגאון המחבר ז"ל

אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים הנה שושנה יש בה תליסר עלין כנגד י"ג מכילין דרחמי שבפסוק אל רחום כו' ופסוק מי אל כמוך כו' שמשם הוא מקור התעוררות לתשוב' ולהיות נושא עון כו' והן נפתחי' ומתגלים בר"ח אלול שאז הוא עת רצון למעלה כי מר"ח אלול עד יוהכ"פ הם ארבעים יום שהיה משה בה"ס לקבל לוחות אחרונות שעלה בר"ח אלול וירד ביוהכ"פ ונתרצה להם הקב"ה שעליהם נא' כימים הראשונים כו' וארז"ל מה אלו ברצון אף אלו ברצון פי' ברצון שבימים אלו היה התגלות והמשכות בחי' רצון העליון ב"ה. ולכן נקראי' ימי רצון עת רצון כו' וזהו הרועה בשושנים שהוא ית' רועה ומפרנס לכנס"י בשושנים דהיינו בבחי' המשכות א מדה"ר דרצון העליון הנקרא י"ג עלין דסחרין לשושנה. והעת לזה הוא בחודש אלול שהוא הנרמז בר"ת אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול כנודע והענין דלעיל מיני' כתיב נופת תטופנה שפתותיך כלה שזה נא' על מ"ת שהקדימו נעשה לנשמע (ע' ילקוט) שאז היו בחי' צדיקים גמורים ופסוק לדודי כו' הרועה בשושנים קאי על היותם בחי' ומדרגת בעלי תשובה דהיינו בר"ח אלול שעלה משה בהר כו' ונתרצה להם כו' וכללות ההפרש ביניהם דעל בחי' צדיקים ע"ז נקרא כנס"י לפעמים רעיתי שהפי' הוא שישראל הם בחי' רועים ומפרנסין לאביהם שבשמים כב"י ועל בחי' בעלי תשובה הוא שנא' כאן הרועה בשושנים שהוא ית' רועה ומפרנס לכנס"י בבחי' שושנים כנ"ל

וביאור הדברים תחילה יש להבין ראי' שישראל מפרנסין לאביהם שבשמים הנה פרנסה כולל ב' דברים מזונות ולבושים כדאי' במשנה שמין לפרנסה וחשב שם מזונות ולבושים (וע' רש"י פ' הזהב דמ"ו א' ד"ה ואפרנסם ובכתובות ס"ח א' לפרנסה שמין כו' ומסיק ל"ק הא באכילה ושתיה והא בלבושים). וכך בחי' הפרנסה שישראל מפרנסין כו' יש בזה ג"כ ב' בחי' הללו והיינו ג' דברים שהעולם עומד עליהם תורה ועבודה וגמ"ח שג' דברים אלו נכללי' בב' בחי' דמזון ולבוש כי עבודה היינו קרבנות שהן בחי' מזון כמ"ש לחמי לאשי וגמ"ח הוא בחי' צדקה שנק' לבוש כמ"ש לבושו צדקה וכתיב וילבש צדקה כשרין ותורה כוללת ב' הבחי' שנק' מזון כמ"ש לכו לחמו בלחמי זו תורה ונק' ג"כ לבוש כמ"ש עוטה אור כשלמה ולהבין זה הנה כת' אתה הוא ה' לבדך אתה עשית כו' (אתה עשית משמע לשון עבר שכבר עשה ועכ"ז אתה הוא לבדך לשון הוה דהיינו שגם עתה אחר שעשה את השמים וכו' הרי הוא לבדו כמו שהיה) וכמ"ש אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא אחר שנה"ע פי' בלי שינוי וכמ"ש אני ה' לא שניתי ולכאורה איך ולמה לא פעלו בריאות העולמות שינוי ככל פעולה בחומר שביד היוצר שפועל השתנות ביוצרו בין קודם שעשאו כו' ואיך הוא ית' לבדו גם עתה שכבר עשה את השמים והארץ כו' וידוע ג"כ חקירת הפלסופים החוקרים על ה' בשכל אנושי שלא הונח להם איך הוא ית' אחד יחיד ומיוחד והלא ממנו מתהוים ריבוי נבראים שונים ומשונים זמ"ז אך הענין הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. שהשמים ושמי השמים וכל צבאם נתהוו רק מאותיו' דיבורו ית' וכמארז"ל בעשרה מאמרות נה"ע. וכללותם הוא דיבור ואות א' כמארז"ל בה' נברא העוה"ז כו' וכמשל ביטול אות א' לגבי כללות נפש המדברת וכו' וכמ"ש בלק"א. והיה שרש התהוות צירופי אותיות הדיבור הוא רק מבחי' חכמה וכמ"ש מצרף לחכמה וכתיב מה רבו מעשיך כולם בחכמה עשית (שהריבוי נתהווה מצד החכמה) וע"ז נא' ה' בחכמה יסד ארץ אלו צירופי אותיות העליונים שנבראו בהם שמים וארץ שכמו עד"מ בגשמיות כח התחלקות האותיות בה' מוצאות אהח"ע מהגרון כו' וצירופן בכל דיבור ודיבור בתיבה זו כך ובתיבה זו כך הוא ע"י החכמה שבנפש כנודע ממופת שהתינוק הגם שיש לו כלי הפה וקול ומחשבה ומדות עכ"ז אינו יכול לדבר מפני שחסר, לו כח החכמה (שלא נתגלית עדיין). והטעם שחכמה דוקא הוא המקור לזה הוא מפני מעלת החכמה שהיא בחי' ראשית לכל כחות הנפש ע"כ יכולה לירד ולהתמשך מטה מטה בבחי' אותיות (דוממים) שבדיבור לחלקן ולצרפן כפי הנאות עפ"י החכמה וכידוע הכלל שכל הגבוה יותר יוכל להשפיל למטה יותר וכמשל האבוקה ומדורה גדולה שתאחוז גם בריחוק מקום כך גם למעלה הנה התחלקות ריבוי הנבראים לאין קץ ותכלית וכל אחד נבדל ומשונה ממציאות זולתו היינו ע"י שינוי הצירופים אותיות הדיבור העליון שמהם הם חיים וקיימים (כמאמר מכל דיבור שיצא כו' נברא ממנו מלאך) ושרש התחלקות וצירופים הללו ומקורם הוא רק מבחי' חכמה העליונה שהיא בחי' ראשית הגילוי למעלה וע"כ יש בכחה לירד מטה מטה בבחי' דבר ה' ורוח פיו לעשות התחלקות וצירופי' (כפי שגזרה חכמתו ית') להיות עי"ז ריבוי נבראי' שונים ומשונים. וע"ז נא' בחכמה יסד ארץ מה רבו כו' כולם בחכמה כו' כנ"ל אמנם החכמה עצמה עם היות שהיא בחי' ראשית ההשתלשלות ושרש ומקור לצירופי אותיות שמהם נבראו העולמות כו' מ"מ לגבי עצמו' א"ס ב"ה הרי כתיב והחכמה מאין תמצא שעיקר מציאותם תמצא בבחי' יש מאין דרך דילוג באין ערוך כלל וכנודש מלק"א בפי' כולם בחכמה עשית שגם ח"ע נק' בחי' עשיי' לגבי א"ס ב"ה שלגבי' ית' שוה ממש בחי' החכמה עם בחי' עשיי' גשמיות ששניהם אינם שייכי' אצלו ית' בשוה שכמו שהוא מרומם ומתנשא מימות עולם בבחי' עשיי' גשמיות כך ממש הוא מרומם ומתנשא מגדר בחי' חכמה (ונמצא שמצד עצמותו ית' באמת לא שייך כלל בחי' ריבוי והתחלקות אלא הוא יחיד ומיוחד רק אחר שנאצל ממנו ית' בחי' החכמה אז כאן נמצא מקור לבחי' התחלקות צירופי אותיות שמהם ועל ידם הוא הריבוי והתחלקות הנבראי' למיניהם. והנה באמת בטלים ומבוטלים לגבי' ית' וכמאמר כולא קמי' ממש כלא חשיב' וכמשל ביטול אות א' בנפש כו' כנ"ל ועיקר המכוון דאילו היה התהוות הנבראי' ע"ד בחי' עילה ועלול לבד היה באמת קשה איך מאחדות פשוט יתהווה הריבוי כי הרי בדרך עו"ע בהכרח שהיה שרשי העלול כלול בהעילה בבחי' הרכבה והתכללות עכ"פ וכמו עד"מ התכללות פרטי האברים בהטיפה שעם היות הטיפה אחת היא מ"מ איננה פשוטה לגמרי אלא מורכבת מכל האברים בדקות ורוחניות עכ"פ כידוע וכן הגרעין הנזרע מורכב מכל האילן היוצא וגדל ממנה וכה"ג בכל עו"ע. וע"כ הפלסופים שלא ידעו בענין בריאות העולמות ממנו ית' כ"א שהוא ע"ד עו"ע קשה להם כיון שלפ"ז שע"כ כולם היו כלולים בו ית' בבחי' כח ושרש בדקות ורוחניות עכ"פ א"כ איננו ח"ו אחדות פשוט לגמרי אבל עפ"י האמת ענין הבריאה הוא בחי' יש מאין וזהו פי' בריאה כמ"ש רמב"ן בתחילת התורה). דהיינו בלתי קדם להיש הזה שום שרש אף לא בדקות ורוחניות (ע"ד האברים או האילן בטיפה וגרעין). כ"א הוא ית' המציאו מלא דבר ממש ובאמת הוא ענין פלא ואין כח זה לברוא יש מאין כ"א בכח א"ס ב"ה. ע"כ שוב לא קשה כלל על היותו אחדות פשוט לגמרי אעפ"י שהמציא נבראי' שונים זמ"ז כיון שכולם