דברי נחמיה אורח חיים קצ

הטעמים יחד עצמן בשעה שהן בתוך המים ואז הם טעם שני ונאסרו ואוסרים המים ואח"כ אוסרים המים את הכלים ולפ"ז דיו בס' בכל הכלים נגד המים ודעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש דזה שוה לדגים שנתנם בקערה ומותרים אם היו מקונחות יפה שהרי גם גבי דגים איכא למימר שהחלב נתן טעם בהדגים ומתערב שם עם טעם הבשר הבלוע בהם ויאסרו אלו שאעפ"כ אנו מתירים אותם מפני שבב"ח אינם נאסרים בהתערבם אלא בנ"ט זה בזה דוקא וטעם של הבשר ושל החלב הבלועים בהדגים כשנותנים טעם זה בזה הוי טעם שלישי ומותרים וצ"ל דס"ל שגם כאן חשוב טעם שלישי בתוך הקערות ע"י המים כנ"ל וצ"ע דמ"מ גבי דגים הרי טעם החלב שנ"ט בטעם הבשר הוי טעם שני לכל הפחות אם לא שנאמר שדווקא בכותח מותר שאינו חלב ממש אלא שיש בו טעם חלב ואין כן דעת הפוסקים ויתר מזה כ' הרא"ש דאפי' למאן שאוסר גבי דגים נתבשלו מ"מ כאן מותר אפי' היה היורה על האש דהוי כשניהם חמין משום דדווקא התם אסור שהדגים נ"ט בממשות החלב אבל כאן הרי אין כאן לא ממשות הבשר ולא ממשות החלב אלא שהטעמים מתערבים לכן קיל טפי והר"ן הסכים לדעת בעה"ת משום דל"ד לדגים דודאי עיקר היתר נ"ט בנ"ט אינו משום שבשלישי אין בו טעם כלל דהא גבי איסור בהיתר אוסרים נ"ט בנ"ט כמו שנת' אלא עיקר הטעם הוא משום שבשעה שהיה טעם כבר נתבטל כיון שהיה היתר עדיין הלכך גבי דגים קודם שנתנם בחלב כבר נתבטל בתוכם טעם הבשר ולכן אינם נאסרים כשמקבלים טעם מהחלב אחר זמן מה אבל כאן הרי היורה והקערות פולטים שניהם בב"א ומיד שבאו לעולם נתערבו ונבלעים זה בזה ולא היה להם זמן להתבטל לכן בדין הוא לאוסרם ולא הוי טעם ג' משום דאפשר שטעם הבשר עצמו קבל טעם מהיורה בלי אמצעות המים כן צריך להרכיב שני התירוצים שבר"ן כא' וכ' הב"י דנקטינן כהרמב"ן ורשב"א ומהרא"י ואו"ה פסקו כבעה"ת ואף לפי דעת הרמב"ן והרשב"א דווקא שידוע בבירור שלא הי' שומן דבוק בהם אבל מן הסתם יש לחוש כשמדיחין קערות נשאר שומן ממה שאכלו בהם דבוק בהם ונוגע השומן בהיורה ונאסרה אם לא היה ס' נגד הממשות ואם היורה והקערות אינם ב"י הכל מותר לכ"ע ואפי' א' מהם ב"י וא' מהם אינו ב"י מ"מ הכל מותר דאותו שהוא ב"י ודאי מותר שהרי קבל טעם מאינו ב"י והוי לפגם ואותו שאינו ב"י נמי מותר במין שהיה משתמש בו בתחילה דל"ל שנאסרו המים תחילה ואח"כ אוסרתן דכיון שטעם א' הוא לפגם לא נאסרו המים ודווקא שהיו מקונחות יפה אבל אם היה אותו שאינו ב"י מלוכלכת הכל אסור לכ"ע ואם היה הב"י מלוכלכת אותו הב"י מותרת

(סימן צ"ו

) כל דבר שהוא חריף בולע אפי' צנון לפיכך צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בחלב דאגב חורפי' בלע והטעם שאסור זה יותר מדגים רותחים שנתנם בקערה של בשר שנת' לעיל שמותר לאוכלם בחלב משום דהוי נ"ט בנ"ט פירש"י שיש בזה שני טעמים הא' דהתם קערה והכא סכין וסתם קערה מקונחת וסתם שומן קרוש עליו ובולע הצנון מן הממש והב' דדבר חריף בולע יותר מרותח והוי כמו ראשון בתוך הצנון ואגב דוחקי' דסכינא פלט סכינא ובלע צנון וטעם זה הוא כסברת רמב"ן דלעיל ולפ"ז אפי' ידוע שהיה מקונח אסור והרשב"א והר"ן כתבו טעם ראשון בלבד אך עד כמה בולע דעת הרא"ש שאינו בולע אלא כ"ק ודעת הראב"ד והרא"ה שבולע בכדי נטילה ודעת רשב"א שבולע בכולו ופסק הב"י כהראב"ד ורא"ה להתיר בנט"מ והאו"ה כ' כהרשב"א לאסור כולו ואם הסכין מקונח ואינו ב"י דעת הר"מ מרוטענבורג להתיר לאכלו בחלב דלא אמרינן אגב חורפי' מחלי' לשבח אלא גבי קורט של חלתית שחריף הוא מאוד אבל שאר דברים החריפים לא ודעת בעה"ת לאסור בחריפים דמחלי' לי' ומשווי לי' לשבח וסובר כטעם השני שברש"י. באיזה דבר חריף אמרו דעת ר' יחיאל שאין לך אלא מה ששנו חכמים דהיינו חלתית וצנון וסילקא וכן כל דבר שידוע בבירור שהוא חריף כצנון או מותר כגון תבלין או קריין כן צ"ל מדהביא הב"י ראי' מהרשב"א והוא אוסר בפירוש תבלין אבל שאר דברים החריפים אינם בולעים ודעת תוס' ובעה"ת שכל שהוא חריף כגון שומים ובצלים וכיוצא דינם שוה לדין הצנון: הלכות מקוואות

מ"ע מן התורה אשר כל טמא מכל הטמאים האמורים בתורה כשירצו שיטהרו מטומאתן יטבלו במים שבקרקע חינוך בשם הרמב"ם וע' סי' קצ"ז) וזהו ענין אומרו ית' גבי ש"ז ורחץ במים את כל בשרו וגבי מצורע ורחץ את בשרו במים. וכן גבי שאר הטמאים שנא' בהם רחיצה במים וכיבוס בגדים מן הטומא' הכל אינו אלא טבילת כל הגוף במים הנקוים בקרקע (רמב"ם) אבל אם רחצו במרחץ או אפי' העלו עליהם כל מימות שבעולם הרי הן בטומאתן כמו שהיו עד שיטבלו כל גופן במים הנקוים בקרקע (רמב"ם ה' א"ב פי"ד ופי"א) וזהו שדרשו חז"ל ורחץ במים במי מקוה במים נקודתו בפתח לרמז במים המיוחדים הנקוים במקוה ולא רחיצה בשאובין שבמרחץ [אפשר זהו כוונת רש"י חגיגה ד' י"א ובזה נסתלקו קושיות התו' שם וכעין זה נרא' מדברי הרמב"ם כאן ובה' א"ב פי"א וזה ודאי דאוריי' אף אם שאובין למקוה דרבנן]

וכן הנדה והזבה אעפ"י שאין הטבילה מוזכר אצלם כל כ"א ספירת ימים בלבד אין האשה עולה מטומאתה והרי היא בכרת אפי' שהתה כמה שנים עד שתטבול כל גופה במקוה אחר הספירה כראוי שבימים ובטבילה תלאה הכתוב אעפ"י שכל הדברים האלו הן מפי השמוע' הרי נא' במים יובא וטמא עד הערב וטהר בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים ויטהרו וכן הוא אומר ורחצו במים (לשון רבים) בנין אב על כל הטמאים שיהיו בטומאתן עד שי במים (רמב"ם כאן ובה' א"ב שם). עוד למדו רז"ל טבילת נדה מן התורה שנא' שבעת ימים תהי' בנדתה בנדתה תהא עד שתבוא במים וכן למדו עוד טבילת נדה מ"ה ק"ו ממגעה שנא' והנוגע במשכבה ירחץ במים ק"ו בן ק"ו לנדה עצמה. עוד למדו מאומרו ית' גבי כלי מדין אך במי נדה יתחטא במים שהנדה טובלת בהם. מכאן לטבילת נדה מן התורה (תוס' החולץ רא"ש סוף נדה רשב"א תה"א)

דין הטבילה לטבול כל הגוף בבת אחת במקוה ואז יטהר אבל אם טבל כולו חוץ מראש אצבע הקטנה. או אפי' טבל כולו ממש אבל לחצאין שטבל תחלה כל הגוף חוץ ממשהו לבדו הרי הוא בטומאתו עד שיטבול כל הגוף בבת א' שנא' כ"א רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף רחיצתו כולו כאחת (הפוסק' בשם ספרא)

בית הסתרים שהוא תורפה ואוזן וכה"ג ובית הקמטים דהיינו בית הערוה וכה"ג אינן בכלל הזה (רמב"ם) שאינן צד שיבואו המים בהן כל עיקר שנא' (בזב) וידיו לא שטף במים מת"ל הלא כבר נא' ורחץ את בשרו כו' הרי ידיו בכלל למה יצאו מן הכלל אלא לומר לך מה ידיו בנראה אף כל בנראה פרט לבית הסתרים והקמטים שאינם נראים (ת"כ). שערות הן כגוף לענין זה שנא' את בשרו את הטפל לבשרו דהיינו שערות (גמרא):