דברי נחמיה אורח חיים קפה

והשתא את"ל דמחט שנמצא בחלל הגוף לא הוי רק ס' שריפה א"כ הכא דיש עוד ס' שקול עכ"פ שמא דרך הוושט נכנסה וניקבה הכיס ונסתם ה"ל ס"ס ולקולא א"ו צ"ל דבנמצא בחלל הוי ודאי טריפות ומש"ה כיון דאיכא רק חד ספיקא שמא מחלל הגוף באת לכאן טריפה מספק ומהרשב"א והש"ע דמקילים אין ראי' להיפוך כי לדידהו אין זה ספק שקול דמסתבר טפי דדרך הוושט נכנסה וניקבה הכיס כו' משום דתולין במה שדרכו ושנבלע דרך רוב הנבלעים ומשם ניקבו הכיס ולא שמחלל הגוף באו וניקבו הקורקבן ומש"ה אף במחט שנמצא בחלל הגוף הוי קרוב לטרפה ודאית מ"מ בכה"ג תולין להקל כיון דשכיחא טפי להיתרא מלאיסורא ועוד דחזקת כשרות מסייע כמש"ש הרשב"א

הלכות בשר

בחלב

(סימן פ"ז

) בשר אסור לבשל בחלב מן התורה שנא' לא תבשל גדי בחלב אמו ומנין שאסור אף באכילה ובהנאה מן התור' שנא' ג' פעמים לא תבשל א' לאיסור בישול וא' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה איזה בשר אסרה תורה יש בכלל גדי גם פרה ורחל עד שיפרוט גדי עזים א"כ הני ג' גדי הם אך למותר ומיעוטי נינהו א' להוציא עוף וא להוציא חי וא' להוציא טמאה שאינו אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בלבד ומדרבנן אסור אף בשר חיה ועוף באכילה אבל בבישול והנאה לא גזרו. דגים וחגבים לא מיקרי בשר כלל ומותר לגמרי אפי' מדרבנן גם באכילה אינו אסור מן התורה אלא הבשר ממש אבל לא העור והגידין ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים וכן דם ושליא לאו בשר נינהו ואין בהם איסור בשב"ח מה"ת אלא שליל בשר הוא ומדרבנן אסירי כל אלה באכילה ביצים הנמצאים בעופות כ"ז שלא נגמרו הרי הם כבשר העוף עצמה. נגמרו אעפ"י שהן מעורין עדיין בגידין אינם נקראים בשר כלל ומותרים לגמרי. איזהו גמורה לדעת רש"י והרא"ש כל שנגמר אפי' החלמון לבד כל צרכו ומשמע מפי' דאפי' מעורה ממש אם נגמר החלמון מותרת אבל משמעות הטור דלרש"י כל שהיא מעורה ממש בודאי לא נגמרה אפי' החלמון אלא דכעין מעורות דאית בהו שורייקי סומקי אז נגמר אין לא נגמר לא ולדעת הרשב"א אינו נקרא גמורות עד שיגמר החלמון והחלבון. ולדעת המרדכי אינו נקרא גמורות עד שיתקשה הקליפה הדקה. ודעת הר"ר יונתן כהרשב"א בפי' גמורות אלא שחולק בעיקר הדין וסובר שאפי' גמורות אם הם מעורות אסורים ופסק הב"י כהרשב"א [וגם לענין מליחה הדין כן חלמון לבד הוי בשר ומולחין אפי' עם בשר נגמר חלמון וחלבון א"צ מליחה כלל] איזה חלב אסרה תורה חלב אמו לאו דוקא אלא ה"ה חלב אחרת א"כ הני ג' חלב אמו למה לי א' לומר לך שאינו אסור החלב אלא במין שאסור הבשר היינו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה וא' להוציא חלב זכר וא' להוציא חלב מתה שאינה ראויה להיות אם אינו אסור מן התורה אלא החלב בעצמו אבל לא מי חלב ואיזהו מי חלב דעת התוס' שהוא נסיובי דחלבא ודעת הרא"ש דנסיובי דחלבא חלב גמור הוא אלא לאחר שמבשלים הנסיובי החלב צף למעלה והמים נשאר למטה זהו מי חלב ומדרבנן אסור בכולם [חוץ מחלב זכר] ועש"ך בסי' פ"ז סקט"ז דחלב זכר דבהמה אסור מדרבנן. חלב שבתוך קיבת קטנה שינקה דעת רש"י שהוא חלב גמור בין צלול ובין קרוש ודעת הרי"ף דפרשא בעלמא הוא ומותר לבשל בו בשר אפי' מדרבנן ודעת ר"ת דצלול חלב הוא וקרוש פרש הוא לפיכך אם מלחו עם עור הקיבה עצמה או כבוש בתוכו מעל"ע לדעת רש"י בין קרוש בין צלול ולדעת ר"ה בצלול נאסרו ולדעת הרי"ף אפי' בצלול ולדעת ר"ת בקרוש מותרת ואם העמיד בה גבינות אחר המליחה לדעת רש"י אפי' בקרוש ולר"ת בצלול נאסרו הגבינות בנותן טעם [ולא אמרינן נ"ט בר נ"ט הוא דאף טעם החלב שבו איסור הוא דחנ"נ] ולדעת הרי"ף אפי' בצלול ולר"ת בקרוש י"א שהגבינות מותרות לגמרי ולא נאסרו מחמת טעם הבשר שקבל החלב מהעור ונתן בהגבינות. חדא דהוי נ"ט בר נ"ט ועוד שכשבא הטעם להחלב נעשה פרש כמוהו וי"א שאף לדעתם נאסרו הגבינות מחמת טעם הבשר שבתוך החלב ולאו נ"ט בנ"ט דהטעם שבחלב הוי טעם ראשון והרי הוא כבשר ממש [ול"ד לדגים שעלו בקערה דלקמן סי' צ"ה שהטעם שבדגים הוא טעם שני שהם קבלו מקערה והקערה מבשר וכמשי"ת שם] וגם זה לא אמרינן כשבא הטעם בתוך החלב נעשה פרש כמוהו דלמה יגרע ממים שאף שאין בהם טעם כלל אפ"ה לא אמרינן שהטעם שבא להם יהיה כמוהם ופסק הב"י כהרי"ף דמותר לבשל ולאכול בשר בחלב שבקיבה אפי' בצלול וכן אם נמלח בעור הקיבה מותר לאכלו אבל מ"מ אסור להעמיד בו לכתחילה דיש לחוש להאוסרים אפי' לדעת הרי"ף כנ"ל אבל אם העמיד יש לסמוך אדברי המתיר לדעת הרי"ף כנ"ל [והד"מ פסק כר"ת לכן בצלול אפי' בדיעבד נאסרו הגבינות] וצלול ואח"כ נקרש י"א שהוא כקרוש וי"א כצלול וכן פסק הב"י וד"מ. העמיד בעור הקיבה אם הוא בנו"ט אסורי' הגבינות אבל אם אינו בנו"ט מותר ולא אמרינן דדבר המעמיד ל"ב אלא היכא דהמעמיד הוא דבר איסור דאז אפי' אינו נו"ט בכולו נאסר משום שהועמד בדבר האסור אבל כאן הרי העור בפ"ע דבר מותר הוא לכן לא נאסרו הגבינות דמאיזה טעם יאסרו הרי הם מצד עצמן מותרים הם כיון שאין בהם טעם בשר וגם המעמיד שלהם דבר מותר הוא כן משמע מהרמב"ם ומהר"ן בשם מהר"י ולפ"ז אם העמיד בהחלב שנמלח עם העור לדעת האוסרים נאסרו הגבינות אפי' אין בהם בנ"ט כיון שהמעמיד הוא דבר האסור אבל למשמעות הרשב"א הטעם הוא משום דבב"ח בטעמא לי רחמנא (דהוציא אכילה בלשון בישול) לכן אין הולכין בו אחר המעמיד כלל אלא אחר הטעם ולפ"ז גם אם העמיד בהחלב שנמלח עם העור אם אין בו בנ"ט מותר לכ"ע. דמשום מאי אתה רוצה לאסרו משום בב"ח והרי אין כאן טעם בשר כלל ובב"ח בטעמא תלי רחמנא וכן נ' מד"מ ע"ש ובד"מ כ' עוד סברא להתיר גבינות שהעמיד בחלב שנמלח עם העור אם אין בהם בנ"ט משום דמסתמא לא העמיד בצלול לבדו אלא גם קרוש היה שם והוי זוז"ג ומותר (ויתכן זה לפי דעתו שפסק כר"ת אבל מ"ש לתרץ בזה ד' הטור צ"ע איך יתורץ בזה לדעת רש"י) [ולכתחילה אין להניח כלל החלב בתוך הקיבה עד שיצטנן מפני שהחלב חמוץ וחריף שהרי מעמידין בו ובדיעבד אין לאסור אלא ע"י מליחה כנ"ל. העור לאחר שהוציאו החלב ממנו הרי הוא כשאר בשר ומולחין ומבשלין אותו עם שאר בשר] העור לאחר שמולחין ומיבשין אותו ה"ה כעץ ומותר למלא חלב קיבה שהעמיד בה גבינות הרבה ואח"כ נמצא בתוך השק מעט מן הדקין מותרי' הגבינות

(סימן פ"ח

) כל בשר וחלב שאסור לאוכלם יחד אפי' אינו אסור אלא מדרבנן אסור להעלותם יחד על שולחן שאוכל שם אחד מהם משום הרחקה מעבירה שלא יבוא לאוכלם שניהם יחד אבל בשולחן שסודר עליו נותן זה בצד זה ואינו חושש דכיון שאינו אוכל שם לא יבוא לאוכלם וכן אפי' בשולחן שאוכלים עליו מותר שיאכלו ב' בני אדם שאין מכירין זא"ז זה בשר וזה גבינה דלא יבואו לאכול זה ממאכל של זה אבל אם מכירים זא"ז אסור (ואפי' מקפידים זה ע"ז משום דלא פלוג) ואם עשו היכר מותר